ארכיון לחודש ינואר, 2012

ינו 28 2012

הקלות שבחיטוט

בימינו, שנת 2012, כבר ברור לרוב מי שטרח לחשוב על זה שיש איזשהו קצר בהנחות היסוד של אנשים בנוגע לפרטיות באינטרנט. כבר נתקלתי בלא מעט מקרים של אנשים ששיתפו מידע בפייסבוק בלי לחשוב על ההשלכות של לאיפה המידע הזה יגיע, כמו המקרה שהזכרתי בביקור שלי בפודקאסט הכוורת (פרסום מוצלב חסר בושה!). ומנגד, אנשים בקצה השני של הספקטרום, מצד שני, כבר מספידים את הפרטיות, ואומרים שכל מי שרוצה לשמור על פרטיות, שלא יעלה את המידע שלו לאינטרנט. אני, יש לציין, לא מהאנשים הללו. אבל לא על זה באתי לדבר היום.

נחזור למקרה שעליו דיברתי בפודקאסט לעיל בתור מקרה מבחן. סטייסי שניידר, מורה אמריקאית בבית ספר יסודי, פרסמה ב-2006 בעמוד המייספייס שלה (אמרנו כבר 2006, כן?) תמונה שלה מחזיקה בכוס משקה אלכוהולי. שניידר לא חשבה על ההשלכות האפשריות אם התמונה הזו תחשף לאנשים מחוץ למעגל החברים שלה, והיא כמובן נחשפה, והובאה לידיעת מנהל הבית-ספר, והיא פוטרה. מקרים דומים רבים התרחשו מאז: החל מחברות ביטוח שבולשות אחרי פרופילים של מבוטחים, ועד מעסיקים פוטנציאליים שמסתכלים בחשבונות הפייסבוק של המועמדים.

עד יעשיו, רוב השיח סביב הנושא הזה, לפחות שאני נתקלתי בו, הוא סביב האחריות של הנבלש על המידע שלו. האם שניידר נהגה בחוכמה כשפרסמה את התמונה? האם היה עליה לאבטח יותר את הפרופיל שלה? האם כל סטטוס ותמונה שלי צריכה לעלות לפייסבוק מתוך הבנה שכל מעסיק פוטנציאלי יראה אותה, או שאפשר למצוא פתרונות טכנולוגיים שינעלו את המידע כך שיחשף רק לחברים. הפוקוס הוא סביב האחריות, היכולת והמודעות של האדם על המידע האישי שהוא חושף ברשת. אבל לאחרונה הציקה לי גם הסוגייה של הזכות של הבולש לגשת למידע. הזכות החוקית, אולי. המוסרית, כנראה. והנימוסית.

הרי אם לא אבטחתי את פרופיל הפייסבוק שלי, אין שום מניעה טכנולוגית שמעסיק פוטנציאלי יחטט לי בפרופיל. זה יקח בדיוק דקה. חיפוש אחר השם יוביל כל אחד מיד לפרופיל, ומשם אפשר לחפור בהיסטוריה שלי, באירועים שבהם נכחתי ותמונות שבהן תוייגתי, לעיתים בליווי בקבוק בירה או שניים. ואף אחד לא יחשוב שיש כאן אקט בעייתי. הרי אני זה שהעלתי, אני זה שתייגתי, אני זה שלא נעלתי, לא?

אבל תחשבו כך: נגיד שבסוף ראיון העבודה הייתי שוכח את הטלפון הסלולרי שלי במשרד. האם המעסיק הפוטנציאלי יכול לחטט לי בטלפון, להסתכל על הודעות ותמונות? עזבו שניה את האפשרות שהטלפון נעול או מוצפן, האם זה ראוי? כי מה ההבדל בין טלפון שששכחתי על שולחן לבין פרופיל ששכחתי לנעול לגישה לחברים בלבד? נכון, לגשת לפרופיל זה קל יותר. ואנחנו התרגלנו לכך שאם משהו הוא באינטרנט ולא מוגן בסיסמא, אז אין שום מניעה לא לגשת אליו. לכן גם כ”כ הרבה אנשים מורידים סרטים ומוזיקה בלי רגשות אשם – כי הם שם. אבל האם אנחנו לא מכפיפים כאן את המוסר, או את הנימוסים, לפרמטר הטכנולוגי של נגיש/לא נגיש? אם היומן האישי של מישהו היה מונח מולנו, זמין ופתוח, זה היה הופך את החיטוט בו ללגיטימי? ואם נקצין את הטיעון – אם אני לא נעלתי את דלת הבית שלי, זה אומר שחוקי ולגיטימי להכנס אליו? הרי עבירת הפריצה לא מחייבת גם גניבה, נכון?

מבחינה חוקית אין לי מושג מה הסטטוס של רשתות חברתיות לא נעולות. אני לא יודע מה התקדימים בנושא, ואם יש למישהו תובנות על הצד המשפטי, אני אשמח לשמוע. אבל מהבחינה החברתית אני מרגיש שיש כאן העברת מלוא האחריות אל הפרט המתגונן, תוך כדי הורדת אחריות מוחלטת מהשואף לפגוע בפרטיות. זה לא לגמרי מפתיע, לאור העובדה שיש יותר ערך כלכלי בפגיעה בפרטיות, אבל זה בהחלט לא מחויב המציאות.

9 תגובות

ינו 09 2012

דה-יופמיזם

לפני כמה שנים כתבתי סמינר בבלשנות על נושא היופמיזמים, שפה מכובסת. למרות שלא יצאו לי תוצאות מעניינות או משמעותיות מהמחקר, הטענה הבסיסית עצמה עדיין מעניינת, לדעתי: שביטויים יופמיסטים של שפה מכובסת (כמו “הלך לעולמו” או “נוחיות”) באים כדי למלא צורך חברתי של המנעות מטאבו, אבל עם הזמן, המונחים עוברים קונבנציונליזציה, כלומר נכנסים לשפה כביטויים בפני עצמם ולא רק כמעטפת לביטוי אחר, ואז הם נהיים גסים בעצמם – ואז צריכים יופמיזמים חדשים סביבם. דוגמא קלאסית היא המילה “זין” לאבר המין הגברי, שבהתחלה היתה רק אות קיצור, ז’, למילה הגסה האמיתית (או “זרג” או “זנב”, על בסיס schwanz הגרמני. האטימולוגיות מטושטשות). אבל עם הזמן ה-”ז’” הפך ל-”זין”, ונהיה גס בפני עצמו.

אז למה נזכרתי פתאום בסמינר מלפני שלוש שנים? פוסט קצר בחדר 404 של עידו קינן מדגים את התופעה הזו באופן משעשע:

יש לציין שבכדי לפגוע באופן מינימלי בעובדי החברה הוחלט על התייעלות נמוכה מחברות המדיה האחרות, שקיצצו ב-10%.

הציטוט הזה, של אתר חדשות הספורט וואן, מראה שהמילה “התייעלות”, מילה מכובסת לפיטורים הבאה להציג אותם כאקט חיובי. כבר עברה קונבנציונליזציה והיא שוות ערך לחלוטין למילה פיטורים. עד כדי כך שוואן מסוגלים להשתמש בה כמילה עם מטען שלילי, דבר שצריך לעשות באופן מדוד ומינימלי כדי להמנע מפגיעה, ולהשתמש בה באופן שקול ל-“קיצוצים” בסוף המשפט.

עידו קינן רואה בזה אבסורד, אני רואה בזה תהליך טבעי של השפה. אתה לא יכול לכבס מילים עד אינסוף. בסופו של דבר הן דוהות.

 

5 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים