ארכיון לחודש דצמבר, 2011

דצמ 29 2011

עצוב למות באמצע הציוץ

במסגרת השטף הבלתי פוסק של סיכומי סוף שנה שממלא כל חלקה טובה ורעה בחודש דצמבר, המגזין של הניו-יורק טיימס פרסם לפני שבוע כתבה קצרה – קצרצרה, אפילו – ולא מאד מורכבת, שבכל זאת הפתיעה אותי, ועוררה בי תגובה חזקה מציפיתי.

הכתבה – LastTweet# – היא ריכוז של שמונה ציוצים בטוויטר, בעיקר של סלבריטאים, שמתו זמן קצר לאחר העדכון. חלק מהעדכונים מודעים למצבם – כמו זמרת הפאנק פולי סטיירין שגססה מסרטן, או העיתונאי טים הת’רינגטון שדיווח מלוב תחת אש חיה של חייליו של קדאפי. רובם היו ציוצים תמימים, יום-יומיים לחלוטין, של אנשים שלא יודעים שזה יהיה הדבר הבנאלי האחרון שהם ישדרו לעולם. הסקסופוניסט קלרנס קלמונס התלהב מסיום העונה של American Idol. אליזבת’ טיילור קישרה לראיון שערכה עם קים קרדשיאן. הקומיקאי פטריס או’ניל קיטר על AT&T, מפעילת הסלולר שלו. סתם ציוץ של חול.

אבל מה יוצא דופן כאן? למה הכתבה הזו תפסה אותי כל-כך? אני חושב שיש כאן שני עניינים שקשורים ספציפית לטוויטר, דומים אבל נפרדים. הראשון הוא שטוויטר הוא עדיין מדיום מאד צעיר. לא רק שהוא קיים מעט זמן, גם הקהל שלו נוטה להיות צעיר יחסית, אם כי זה כבר הרבה פחות נכון מבעבר. לכן זה מוזר לחשוב על זה שמשתמשי טוויטר יכולים למות. אנחנו לא נופתע לקרוא את המכתב האחרון שכתב אדם לפני מותו. גם לא לראות תמונות אחרונות שלו, או את הראיון האחרון שנתן לטלוויזיה יומיים לפני שמצא את מותו. אבל ציוץ? עדכון סטטוס בפייסבוק? עוד לא מתיישב טוב. התחושה הזו תיעלם, כנראה, ברגע שטוויטר ישתלב לו טוב טוב בהלכות החיים שלנו. אבל בינתיים, זה פשוט מוזר לחשוב על זה.

הדבר השני הוא קצת יותר ספציפי לטוויטר, עוד יותר מאשר בפייסבוק אפילו. הסיבה כאן היא האופי של טוויטר כאזור של הווה מתמשך, כפי ששחר כתב כאן. סביבה שבה אין עבר ואין עתיד. יש רק את הציוץ ואת השיחה, אבל הזכרון מתפוגג ושום דבר שקרה לפני יותר משבועיים לא קיים יותר. בסביבה כזו, עוד יותר קשה להסתכל על טוויט ולמקם אותו בצורה כ”כ חזקה בזמן, במהות של המצייץ. זה הציוץ האחרון של אותו אדם. לא יהיו עוד. הוא Fixed point in time באופן שהציוצים הרגילים אף פעם לא יכולים להיות. אבל אפילו את זה הוא לא יכול להיות כמו שצריך, כמו שאפשר לראות מהטוויטר של הראפר Heavy D, שנמחק זמן קצר לאחר מותו, כנראה על ידי חברים או קרובי משפחה. מנגנון הריטוויט “החדש” של טוויטר (כבר לא כזה חדש, אבל הכל יחסי, לא?) לא יוצר ציוץ חדש אצל המרטווט, אלא רק הפניה לציוץ המקורי. כשהחשבון המקורי נמחק, כך גם כל הריטוויטים שלו. אם כולם היו עובדים עם המנגנון הזה, אז הרבה מהנוכחות של Heavy D בטוויטר היתה נעלמת, רטרואקטיבית, כשרק התגובות אליו נשארות, תלויות באוויר, דיאלוגים לאדם אחד. אבל לא כולם עובדים עם מנגנון הריטוויט המובנה, שלא מאפשר להוסיף הערות משלך לציוץ, או שסתם עובדים עם תוכנות ישנות, ולכן יש לנו עוד שאריות של אותו ציוץ, שמקבעות אותו בזמן. בניגוד לתכנונים של טוויטר.

אין תגובות

דצמ 19 2011

פוסט אורח: השכלה אקדמית בתחום העיצוב

[האקלקטיקה שמחה לארח את דורי אורין, מעצב, שותף ומיסד קבוצת Umamy וחבר לספסל הלימודים]

השכלה אקדמית, כך אומרים, מרחיבה את אופקיך ומאפשרת לך ללמוד דברים חדשים שלא ידעת. אבל היא גם מאפשרת לך, לפעמים לדעת טוב דברים שכבר ידעת.

במסגרת לימודי בתוכנית למדע חברה וטכנולוגיה, נתקלתי בבעיה מתחום עיצוב הממשקים: כיצד ניתן לעצב ממשק אשר יבטיח שכל משתמש הדיוט יוכל להפעיל מיקרוגל לחימום למשך עשרים ושלוש שניות בדיוק?

בבעיה, אגב, לא נתקלתי כחלק ממהלך הלימודים הסטנדרטי, כי אם חלק מהבילוי בקפטריה. (אם מחשיבים את הקפה+קרואסון בקפיטריה בילוי, ולא נניח, הוצאת שם רע למושג "קרואסון", ופגיעה בשמו הטוב של ה"הפוך").

clip_image002

כפי שניתן לראות בתמונה. מפעילי הקפיטריה מצאו פיתרון, לדעתי מבריק, לשימוש במיקרוגל סטנדרטי בכדי לאפשר למגוון הסטודנטים לחמם את הרכישות (לא ממש קרואסון כבר אמרתי?) מבלי להטריד את העובדים אלפי פעמים בשאלות "כמה זמן?" "חימום או הפשרה?" או "איך מפעילים את המיקרו כאן?"

כמעצב, אתה חושב (או יותר נכון בטוח) שהחכמה כולה נתונה אצלך. מקרים מעין אילו מזכירים שמי שבאמת יודע הוא המשתמש.

כרווח נוסף אפשר לראות כאן את שבחי הגמישות. אם היו מתעקשים לחמם במשך 20 שניות, סידור המספרים היה הופך נח הרבה פחות. הקרואסון אמנם מתחמם 3 שניות נוספות. אך הפשטות, אין כמוה.

clip_image002

3 תגובות

דצמ 17 2011

השארת חותם

באיחור אופנתי, הלכתי סוף סוף לתערוכת אמנות הרחוב בביתן הלנה רובינשטיין, שנמצא חמש דקות הליכה מהבית שלי, אבל כבר חודשיים אני מצליח לא למצוא את הזמן ללכת. וחבל. התערוכה נהדרת, ומומלצת בחום. רק עוד שבועיים עד שמפרקים אותה!

Ames72Lego

אחד הדברים המוצלחים בתערוכה היא עד כמה היא באמת מחוברת למה שקורה ברחובות – ועל קירות – תל אביב. לא הכרתי את השמות של רוב האמנים שמוצגים שם, אבל זה לא הפריע לי להכיר את היצירות שלהם. “אה, הוא זה שעשה את אנשי הלגו בכיכר דיזנגוף”. “או, ראיתי דברים של ההוא על הקיר בדרך לעבודה”. לאמנים שנבחרו יש נוכחות יום-יומית בעיר, החל מהחתימות של Know Hope ועד ל-Jesus ההפוך של זירו סנטס. זה מעניין לראות את היצירות הללו בפורמט של תערוכה, מורחבות, מוגדלות ויוצאות מגבולות הקיר, ועם טקסט מלווה ומסביר שנותן קצר הקשר. זו תערוכה שכתל-אביבי1 אני הרגשתי שהיא מדברת אישית אלי, על המרחב העירוני שלי.

* * *

עמוד פרסומות סגור

אני לא יודע בדיוק מתי זה קרה, כנראה לאורך השנה האחרונה, אבל עיריית תל אביב החליפה את רוב עמודי הפרסום ברחובות ובשדרות בעמודים חדשים, הכולאים את המודעות מאחורי מנעול, בריח וסורגי פרספקס שקופים. המטרה, אני מניח, היא להפוך את העמודים לכלי פרסום להודעות “רשמיות” של העיריה, של גופים ציבוריים, ושל מי שיש לו כסף, יש להניח, לשלם על פרסום. התוצאה, לעומת זאת, היא שאני הפסקתי להסתכל על עמודי הפרסום, כי כבר אין בהם שום דבר מעניין. לא הודעות על הופעות, לא שיעורים פרטיים בספרדית או קבוצות דיון מטפיזיות. זה נכון שההודעות שורדות עכשיו יותר מאשר יומיים לפני שהן מתכסות בכרזות אחרות, אבל מה זה עוזר, אם הן לא מעניינות מלכתחילה?

* * *

אחד האלמנטים המרכזיים בכל המחאות של החודשים האחרונים, בארץ ובחו”ל, הוא הנוכחות. נפרוס את האוהלים שלנו בשדרה, שיראו אותנו. אנחנו ה-99%. מי שלא נראה, לא קיים. אמנות רחוב היא חלק בלתי נפרד מזה, מלשים את הכח לעצב את העיר בידיים אחרות. ולוחות המודעות העירוניים הם דרך לקחת את הכח הזה, בדיוק כמו שמדבקות על אופניים הופכות אותו לרכוש ציבורי. גרפיטי הוא אמצעי העצמה.

MerryCrisis

אבל כמובן, זה מאד נחמד לדבר על “ביזוריות” ו-“דמוקרטיזציה של המרחב”, אבל בסופו של דבר, לא אני זה ששולט על המרחב. כמו שאין לי את הסמכות החוקית לשנות את המרחב באופן רשמי, אין לי גם את הכשרון האמנותי להשאיר חותם משמעותי על קירות העיר. אני לא צריך להיות נבחר ציבור או פקיד עירייה כדי להצטרף לשורותיהם של Klone או PixelsNinja, או אפילו של האמנים האנונימיים והפחות בולטים, אבל זה עדיין רק מחליף מחסום אחד באחר, גם אם אחד שפתוח עקרונית לכולם, אבל מסנן ע”פ כשרון טבעי, לא קריטריון מעשה ידי אדם.

אבל גם זה לא ממש נכון. יש קטגוריה שלמה של אמנות רחוב שלא דורשת הרבה מיומנות טכנית, וזה כל ז’אנר ה-sign busting. למיכאל זילברמן בבלוג הגרפיטי התל-אביב הנהדר שלו, TheClawGraffiTLV, יש דוגמאות אין-ספור למניפולציות שאנשים עושים לכיתוב “עם ישראל חי” שאפשר למצוא בכל פינה, החל מ-“עם ישראל סחי” וכלה ב-“עם ישראל מחטט בפחים” (והחביב עלי – “עם ישראל משחית גרפיטי"). יש גם דוגמאות נהדרות למשחקים על תמרורים (כמו זה בצד שמאל, שמצאתי בסיאטל לפני כמה שנים), או התמונות המפוקסלות של יוחאי מטוס ומיכל צדרבאום שמצאו את דרכם לשלטי רחובות בתל-אביב לפני כמה שנים. הפעולות הללו לא דורשות הרבה כשרון טכני או יכולת ציור. הם דורשים רעיון יצירתי, זה כן. והם דורשים יכולת מינימלית עם טוש או דבק או מדפסת צבעונית, כן. אבל יותר מכל, הם דורשים לעשות איזה סוויץ’ במוח שיאפשר לי להרגיש שאני יכול לצאת ולשנות משהו בסביבה. ואני לא שם. עדיין. אבל להסתכל על התערוכה הזו עורר בי שוב את החשק לנסות.

  1. ויש גם קצת נציגות חוץ-תל אביבית, ספציפית של Broken Fingaz החיפאים []

3 תגובות

דצמ 11 2011

מספרות זולה ועד הנוער לשלטון

אנדי באיו, בלוגר תקשורת וטכנולוגיה פופולרי והכותב מאחורי Waxy, פרסם בסוף השבוע פוסט מעניין, No Copyright Intended, על היחס של צעירים לזכויות יוצרים. נקודת ההתחלה שלו היה פרוייקט שהועלה לפני כמה שבועות, המסדר מחדש את ספרות זולה, סרטו של טרנטינו, על פי סדר כרונולוגי של אירועים. באיו יוצא מהמקרה הזה, שבאופן פלאי עדיין לא הורד מיוטיוב עקב הפרת זכויות יוצרים, כדי לנתח את היחס של צעירים לזכויות יוצרים.

כן, זה תירוץ קלוש לשלב את הוידאו הזה בפוסט. אבל הוא מגניב. אז למה לא.

 

הטענה של באיו פשוטה: צעירים אשר נולדו לתוך המציאות הטכנולוגית המקוונת – כמו האחראי לרימיקס הנ”ל, אשר באיו משער שהוא בן 16 ע”פ שם המשתמש שלו – גדלו עם הנחות שונות על המהות של זכויות יוצרים. מאות אלפי סרטונים מועלים ליוטיוב אשר מכילים דיסקליימרים כמו “אין כוונה להפר זכויות יוצרים”, כאילו עצם הדיסקליימר מספיק כדי לגרום לכך שלא תהיה הפרה. אבל לא מדובר כאן סתם בנסיונות כסת”ח, אלא בצעירים רבים שמאמינים באמת ובתמים שעיבוד של יצירה קיימת – תוך מתן קרדיט למקור וללא כוונות רווח – הוא דבר חוקי לחלוטין. באיו מייחס את זה להתבססות של Remix Culture, תרבות הסימפול והשיתוף והעיבודים המחודשים שלורנס לסיג כתב עליה, אשר הפכה לצעירים – אנשים אשר גדלו על יוטיוב ונאפסטר – למובנת מאליה.

* * *

עד כאן, נחמד ומעניין. באיו ללא ספק נמצא בלב תרבות הרימיקס הזו, בתור האוצר של Waxy Links, בלוג קישורים לאתרים, ממים, סטארטאפים ונושאים אחרים שמעניינים אושיות רשת כמוהו. אבל אז באיו הולך צעד אחד הלאה, וכאן כבר יש לי בעיה איתו.

כל מי שהיה בן 12 ב-2005, כשיוטיוב הושק, הוא עכשיו בן 18, ובעל זכות הצבעה. תוך כמה שנים, הצעירים הללו יתחילו להשפיע על דפוסי הצבעה. חוקים שהיו רלבנטים לדורות שלפני יהיו פחות רלבנטיים אליהם, ותוך כמה שנים מציע באיו, אבל נמנע מלהגיד במפורש, חוקי זכויות היוצרים יזכו לתיקון-העשרים-ואחד-לחוקה משלהם, וכמו חוקי היובש יהפכו להיות אפיזודה תמוהה מהעבר.

ואני בהחלט מבין לליבו של באיו. אני אמנם לא הייתי בן 12 ב-2005, אבל כן גדלתי יחד עם תרבות הרשת, ואם נחבר את זה לזלזול הכללי בזכויות יוצרים בישראל, נקבל גישה שלא שונה בהרבה: אם אני יוצר עבודה נגזרת, נותן קרדיט כראוי ולא מנסה להרוויח מזה כסף, איזו סיבה יש שזה לא יהיה חוקי? אולי אני (בן 32) יוצא דופן כאן, כמו גם באיו (34) ולורנס לסיג (50), אבל הצעירים, דור היוטיוב, הם עוד מעט יקומו וישנו סדרי עולם, לא?

אז זהו, שלא. לפחות לא נראה לי. אני חושב שבאיו סובל כאן מאפקט תיבת התהודה, שבו הקהל שאליו הוא מדבר כ”כ דומה לו, שהוא מקבל את ההרגשה שכל העולם כמוהו. באיו נמצא בלב הניו-מדיה, וקשה לו לראות שאולי לא כל העולם – ואפילו לא כל בעלי זכות ההצבעה בארה”ב – נמצאים באותו מקום כמוהו.

בנוסף, הטיעון של באיו סובל באופן קיצוני מהטיית בחירה. הוא רואה מאות אלפי סרטונים שהועלו כשהם מלווים בטענה שהם צריכים להיות חוקיים. הוא מקשר אל מאות יוצרים שמפיקים יצירות מופת מתרבות הרימיקס, השכבה העילית של תרבות הרימיקס. הוא מקבל עשרות תגובות – בין השאר לפוסט הזה שלו – שמגבות את האמונה שלו שהצעירים תומכים ברפורמה מקיפה של חוקי זכויות היוצרים. וכל זה יוצר אצלו את ההרגשה שזה הלך הרוח הנפוץ. אבל זה נגרם בגלל שהאנשים אליהם הוא חשוף הם האנשים שמלכתחילה נמצאים בקבוצה שלו, שתומכת במהלכים הללו. מי שיש לו את הידע, את ה-technological savvy להעלות יצירות מרומקסות ליוטיוב נמצא מראש בקבוצה מובחנת, בחוד החנית. מי שקורא את הבלוג של באיו, כנראה יש לו עניין בתרבות רשת. אבל מה עם כל האנשים האחרים, שלא נכנסים למדגם? מה עם כל מי שצופה בסרטונים ביוטיוב אבל לא יחלום להעלות אחד בעצמו? מה עם מי שאפילו לא יצפה בקליפים, אלא יכנס להולו או ישלם לנטפליקס? מה עם האנשים, רחמנא לצלן, שבכלל לא מתחברים לאינטרנט, ולא חיים בארה”ב?

אני חושב שמשאל אמיתי, מקיף, יגלה שאחוזים נרחבים בציבור אדישים לסוגיה שבאיו רואה כמרכזית כל-כך, ואחוזים לא מבוטלים אחרים מתנגדים לליגליזציה של הרימיקס. הגיל משחק כאן תפקיד, ללא ספק, אבל זה לא עניין דורי מובהק, ולא מהפכה של הצעירים. גם חוקי היובש שהוא מביא לא ממש מייצגים הבדלים דוריים. שלוש-עשרה שנה עברו בין התיקון השמונה-עשרה לחוקה, שאסר על מכירת אלכוהול, ועד ביטולו עם התיקון העשרים-ואחד. לא התחלפות של דור, אלא חוסר ההצלחה של המדיניות, הצביעות המגולמת בה, והכח שהיא נתנה דווקא לפשע המאורגן כספק האלכוהול המוביל. אם תהיה התגייסות בציבור לשינוי חוקי זכויות היוצרים, זה לא יהיה רק בגלל שהצעירים יעלו לשלטון (גם אם יש בסיס לטענה שהצבעות מתחלקות על בסיס גיל), אלא שהדברים האלה יגיעו כי פלחים גדולים יותר ויותר מהאוכלוסיה ידרשו אותם, וכי אינטרסים כלכליים יאפשרו אותם, ובגלל אלף ואחד סיבות – אבל אף אחת מהן היא לא פשטנית כמו זו של באיו.

6 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים