ארכיון לחודש June, 2011

Jun 22 2011

בין שירות לפראנויה

<צליל חיוג>

<צליל המתנה>

<ניווט במערכת ניתוב שיחות>

  • “שלום, הגעת למוקד השירות של תל-אופן, איך אפשר לעזור לך?”
  • “אני רוצה לדווח על בעיה בעמדת האופניים העירונית. שכרתי אופניים, אבל המנעול תקוע ואני לא יכול שחרר אותם מהעמדה”.
  • “אין בעיה, אני אכתוב שיש בעיה. אני גם אבטל את ההשכרה הזו שלך. ההשכרה הקודמת שלך היתה ב-10 לחודש, נכון?”
  • “כן… אה… רגע. איך את יודעת מי אני? איזו עמדה זו, אילו אופניים?”
  • “אנו מבצעים את הזיהוי על פי מספר הטלפון שלך. אנו מצליבים את מס’ טלפון שהזנת בזמן ההרשמות לשירות עם הטלפון שממנו התקשרת עכשיו למוקד, ועל פיו יכולתי לזהות אותך”
  • “את יודעת שזה מאד מלחיץ, שאת פשוט יודעת מי אני בלי לשאול, או לפחות להגיד לי שעל פי מס’ הטלפון את יודעת מי אני? לא יכולת להגיד לפחות משהו כמו “אני מדברת עם אבנר קשתן, נכון?””
  • “האמת? לא חשבתי על זה. חשבתי שדווקא אנשים ישמחו, שזה חוסך להם להזדהות. עכשיו שאמרת, אני אבהיר תמיד שאנחנו מזהים על פי מס’ הטלפון”.
  • “מצוין. תודה”.

מצד אחד, זה מדהים אותי כל פעם מחדש שאנשים פשוט לא חושבים על הדברים האלה. מילא נציגי השירות, אבל האנשים שמקימים את מערך השירות. זה פשוט לא נכנס לשיקולים שלהם. זה כמעט כאילו הם אף פעם לא נמצאו מהצד השני של הקו.

מצד שני, המוקדנית היתה ממש בסדר, היא הופתעה באמת מהמחשבה שאנשים לאו דווקא אוהבים שיודעים עליהם דברים בלי להסביר איך, והבינה מה לעשות כדי לתקן את זה.  אולי זה בגלל שמערך השירות של תל-אופן עדיין חדש, והמוקדנים עוד לא שחוקים ואפאתיים. אבל בסך הכל, אני מרוצה.

4 תגובות

Jun 21 2011

האירועים הטראגיים של אוולין ואוולין

מוזיקה, בשבילי, זה משהו שחוזרים אליו שוב ושוב. אם אהבתי אלבום, אני אשמע אותו הרבה, ולאורך הרבה שנים. מוזר לי, אם כך, להתקל באלבום שלא עושה לי חשק לחזור אליו מעבר לשמיעה הראשונה, אבל לא בגלל שהוא לא טוב, או לא מעניין. פשוט בגלל שאני מרגיש שמיציתי אותו. זה קורה לי עם מוזיקה הומוריסטית, כמו טים מינצ’ין או ווירד אל ינקוביץ’, שהשירים שלהם הם כמו בדיחות, ויש גבול לכמה פעמים אתה יכול לשמוע את אותה בדיחה. אבל אוולין אוולין – האלבום וההרכב והקונצפט של אמנדה פאלמר וג’ייסון וובלי – הוא לא בדיחה בשום צורה. evelyn_evelyb

זה לא שאין באלבום הומור, אבל הוא שחור משחור, והוא מלווה את התאומות הסיאמיות אוולין ואוולין נוויל מלידתן הרת האסונות, זוועות ילדותן וגאולתן דרך פתיחת עמוד למוזיקה שלהן במייספייס (כן, כן) דרכו ה-“תאומות” הפיקטיביות יצרו קשר עם פאלמר וובלי. . כל האלבום – שמכיל קטעי סיפור מוקראים, ואז סדרה של שירים שמתייחסים לאירועים בסיפור – מוצג כתיאטרון אבסורד מורבידי, בו מוצגים רצח, אונס, פדופיליה ועליבות חיים כללית דרך עיניהם התמימות לחלוטין של צמד התאומות הסיאמיות. הוא עושה הקבלות יפות בין סיפור האירועים המזוויע – החל מהחווה בו כלואות נערות צעירות ועד לחייהן כ-circus sideshows בקרקס נודד – לבין השירים שמתארים את אותם אירועים עצמם, הפעם מנקודת המבט של הילדות, המתמקדות ביופיין של הגרביונים של אחת מחברותיהן לחווה, או חיבתן העזה לפיל בקרקס. האלבום טווה סיפור מעניין, גם אם גרוטסקי, עם ליווי מוזיקלי מעניין לא פחות.

אבל מה? הוא לא עושה לי חשק לשמוע אותו שוב. כי “מעניין” זה לא אומר “מרתק”, וגם לא “עושה לי כיף לשמוע שוב”. ו-“מעניין”, במוזיקה, מחזיק אצלי האזנה אחת, אולי שתיים, אבל זה לא בסיס למערכת יחסית ארוכת טווח עם יצירה. יותר מכל דבר, האלבום הזה הזכיר לי את ה-Fiery Furnaces, להקת אינדי שזינקה למיני-פופולריות בתחילת העשור הקודם, ושהוציאו ב-2005 אלבום בשם Rehearsing my Choir. האלבום היה מורכב מקטעי דיבור של אולגה סרנטוס, סבתם של שני חברי הלהקה (אח ואחות), המספרת אנקדוטות מחייה, כשנכדתה, אלאנור פרידברגר, ממחיזה חלקים משלימים מהסיפורים, כשהיא לוקחת את דמותה של סבתה בצעירותה. Rehearsing My Choir הוא פרוייקט מעניין בפני עצמו, הקופץ קדימה ואחורה בזמן ובדמויות, ועם ליווי מוזיקלי מעניין גם הוא, אבל כמו במקרה של אוולין אוולין, אחרי שתיים-שלוש השמעות מאסתי באלבום, והוא נכנס למדף ה-“היה מעניין, ומעניין שהיה”.

אז מה אנחנו למדים מכל זה? אולי שאלבומים שמנסים לספר סיפור לא שורדים, כאלבומים, והם חולקים את גורלם של ספרים שעוברים אחר כבוד למדף אחרי קריאתם, ומעלים שם אבק? אני לי בטוח. גם השירים של ה-Hold Steady הם מאד סיפוריים, ושלושת האלבומים הראשונים שלהם היו רצף עלילתי אחד, סבוך ומפוצל. אבל אני ממשיך לחזור ולשמוע את ה-Hold Steady, אבל לא את ה-Fiery Furnaces או את אוולין אוולין. אולי המוזיקה של ה-Hold Steady טובה יותר, מעניינת יותר – כמוזיקה – מאשר אוולין אוולין. ואולי אני פשוט מעדיף סיפור על בני נוער מנוכרים במינאפוליס על פני תאומות סיאמיות בקנזס.

evelyn_evelyn_cover

 

ובכל זאת, יש שיר אחד שאני מחבב מאד באלבום הזה. שיר הסיום, גרסת כיסוי ל-Love Will Tear Us Apart של ג’וי דיוויז’ן, שהוא ביצוע יפה ומעניין, עם הרבה צלילי יוקליילי, הגיטרה המיניאטורית שאמנדה פאלמר התאהבה בה בשנים האחרונות. אבל לסגור את האלבום דווקא בשיר הזה, עם השם הספציפי הזה, גורם לך להרגיש קצת, רק קצת, כאילו כל הסיפור נכתב והופק רק בשביל ה-Pun הזה בסוף, ואולי בסופו של דבר הוא כן, קצת, בדיחה.

3 תגובות

Jun 15 2011

פינת האינפוגרפיקה: הקלות הבלתי נסבלת של הנתונים

עדכון: מסתבר שאני חטאתי כאן בפוסט בחלק מהדברים שעליהם אני התלוננתי, ולא שמתי לב שהפוסט של חורימבה, והאינפוגרפיקה המצורפת, פורסמו לפני כחצי שנה, בדצמבר 2010. חלק מהתלונות שלי על חוסר הרלבנטיות של הנתונים קצת פחות מוצדקות עכשיו, אבל לא כולן – חלק מהנתונים עדיין היו בני יותר משני בזמן פרסומם, והם עורבבו ללא הבחנה עם נתונים חדשים הרבה יותר. התנצלותי על חוסר העדכניות, אבל אני עדיין עומד מאחורי מרבית התלונות שהעלתי כאן.

אתמול פרסמתי פוסט – או, אולי, רטינה – על האינפוגרפיקה המעצבנת של Digital Surgeons, שפורסמה בחורימבה. הפוקוס שלי אתמול היה על הפרזנטציה, על הגרפיקה שבאינפוגרפיקה, אבל מאז, ההערות של שחר הראו לי גם כשנכנסים לנושא האינפו, יש הרבה על מה להתלונן.

הדבר הראשון שקפץ לשחר לעין הוא הסתירה הפנימית בנתונים:

בטוויטר מנגד, יש 48% שנמצאים עכשיו בקולג’, שזה כבר נשמע גבוה באופן מטורף אבל אולי נכון, רק שזה ממש לא מסתדר עם העובדה שיש שם רק 13% בגילאים 18-25.
זה לא מקרה שהאינפוגרפיקה הזו לא קריאה, זו הדרך היחידה להסתיר ממך את הג’אנק שיש שם.

אחר כך המשכנו לנושא התפלגות ההכנסה שנראית קצת מפתיעה, והחלטתי לנסות לברר מאיפה הם השיגו את הנתונים שלהם, על פי רשימת המקורות שהם פרסמו:

המקור הראשון שרשום הוא כתבה באתר CNN המתייחסת למספר המשתמשים בטוויטר. נתון מעניין, חוץ מהעובדה שכתבה התפרסמה במרץ 2010 (לפני כשנה ורבע), ומתייחסת לנתונים מ-2008 ו-2009. הכתבה מציינת שלטוויטר כ-50 מיליון משתמשים, ומכילה נתונים נוספים, כמו כמות החשבונות עם יותר מ-10 עוקבים וסטטוסים, שבכלל לא מופיעים בגרף שלנו. וגם אם היו מופיעים – הם כבר מזמן לא היו רלבנטיים. מקור ראשון – כבר נפסל.

מקור שני – סקר על מותגים מצליחים בפייסבוק וטוויטר. הסקר, שפנה ל-1000 “צרכנים מקוונים”, להגדרתם, נערך באוגוסט 2009, כשלטוויטר היו הרבה פחות משתמשים, והרבה הרבה פחות מותגים. אבל התוצאות של הסקר – 25% ממשתמשי טוויטר עוקבים אחרי מותג – הגיעו ישירות לגרפיקה שלנו, ביוני 2011. היאח לעדכניות.

שני המקורות הבאים באים מאתר התכנון של Google Ads, מקור עדכני יחסית למידע על תעבורת אתרים. אבל משהו מוזר קפץ לי לעין. שני ה-URLים שהם פירסמו ברשימת המקורות מכילים, כחלק מהכתובת, את הפרמטרים של המידע. משום מה הם קישרו למידע על טוויטר המתייחס לארה”ב, אבל למידע על פייסבוק בכל העולם (שימו לב להבדל בין geo=US לבין geo=001). blah

מה שכן, אני לא באמת חושב שהיה כאן בלבול של נתונים אמריקאיים על עולמיים, אלא פשוט רשלנות בהעתקת הכתובת. אני מקווה. הלאה!

קפצנו (טיפה) קדימה בזמן, ליולי 2010. בלוגר מביא נתונים, ברובם מאותו אתר של Google Ads, על רמת ההשכלה וההכנסה של הגולשים באתרים. נראה שהרבה נתונים הגיעו מכאן לגרף הסופי שלנו, אם כי לא הכל תואם. אני מניח שהם שילבו בין נתונים מכמה מקורות, אבל זה גורם לך לתהות על סמך אילו שיקולים? למה להתייחס לבלוג הזה בכלל, אם אפשר ללכת ישירות למקור שלו (Google Ads) ולהביא מידע עדכני יותר? כנ”ל המקור הבא, בלוגר נוסף שפשוט עשה עבודת ריכוז של כמה בלוגים אחרים, ושל אתר פייסבוק עצמו.

אתר הסטטיסטיקות של פייסבוק הוא מקור די מקיף של נתונים, אבל הוא סובל מכמה בעיות. גם העובדה שהוא לא מעודכן באופן רציף ונמנע באדיקות מלציין תאריך לנתונים, ובנוסף, כמובן, העובדה שהוא מכיל רק את המידע שפייסבוק רוצים לפרסם, בלי שום ביקורת עליו.

האתר הבא, עם השם המבטיח SmartDataCollective, מפנה אותנו לדו”ח על טוויטר מאפריל 2010, שממנו נגזרים חלק מהנתונים, כמו ה-87% חשיפה של האמריקאים לטוויטר. כמובן, לפי אותו דו”ח רק 17 מיליון אמריקאים בעצם משתמשים בטוויטר (לעומת 106 מיליון בגרף שלנו) ושני שליש מהם עושים זאת דרך טלפון סלולרי (לעומת 37% בגרף שלנו), כך שקשה לי ליישב את הנתונים הללו אחד עם השני.

המקור הלפני אחרון מוביל לאתר הרציני, לרוב, SearchEngineLand, שמביא השוואה בין פייסבוק, טוויטר וגוגל באזז – מה שכבר מראה לכם עד כמה הוא לא עדכני, מפברואר 2010. האתר מביא לנו נתונים שלא ממש הגיעו לגרף שלנו, אבל מוסיף התרעה שלגמרי עברה ל-Digital Surgeons מעל הראש: הנתונים הללו הם לא מקבילים. כתוב לנו בגרף ש-52% ממשתמשי טוויטר מעדכנים כל יום לעומת 12% בפייסבוק, אבל שכחו לציין שבטוויטר כל פעולה היא עדכון סטטוס, בעוד בפייסבוק אתה יכול להגיב לסטטוס אחר, לפרסם תמונה או פשוט לעשות לייק, ולא להחשב במניין עדכוני הסטטוסים. תפוחים, תפוזים – מה זה משנה, כולם עגולים, לא?

ואחרון אחרון חביב, המקור שלגמרי שבר אותי – The Ultimate List: 100+ Twitter Statistics. אתר (מלפני שנה, כן) שמרכז עשרות אינפוגרפיקות שונות על טוויטר. בלי רשימת מקורות. בלי תאריכים. עם סתירות פנימיות על כמעט כל נתון ונתון. חלקם חסרי משמעות, חלקם חסרי פואנטה, חלקם פשוט לא רלבנטיים. אנחנו יכולים למצוא בגרף אחד את מס’ המשתמשים בטוויטר ש-DigitalSurgeons בחרו לקחת, בגרף אחר את התפלגות הגילאים (אבל לא את ההכנסה, למרות שהיא צוינה. את זה ניקח ממקום אחר). מילא שהם עושים כאן Cherry picking, בוחרים את הנתון שמתאים להם מכל גרף אחר – הם גם לא מתבססים כאן על אף מקור סמכותי. יש כאן קניבליזציה של מידע מאתר לאתר, כשכל אתר מסתמך ב-100% על המקורות שלו בלי לפקפק, ויוצר web of trust שהוא גם שבור מבחינת אמינות, וגם משנה את המידע, צעד אחר צעד, כמו משחק טלפון שבור (ותודה שוב לשחר על הדימוי).

ומה יש לנו בסוף? יש לנו כתבה של חורימבה שמסכמת נתונים מתוך אינפוגרפיקה, שהסתמכה על אתר שמכיל אינפוגרפיקות אחרות, שמסתמכות בעצמן על בלוגר שראה אותן באינפוגרפיקות אחרות, והרגיש שהוא היה חוקר אחראי, בגלל שהוא לקח גם את הנתונים הרשמיים שפייסבוק וטוויטר פרסמו וראה שהם לא סותרים… יותר מדי. וזה המידע המוצק שאח”כ מתפרסם בעיתונות הטכנולוגית. ואז מצוטט בוויקיפדיה. שהופך להיות מקור המידע הסמכותי שלנו, ולהזניק דור חדש של אינפוגרפיקות מיותרות.

אין תגובות

Jun 14 2011

פינת האינפוגרפיקה: טבעת ללא טבעת, השוואה ללא השוואה

קורא מסור הפנה אותי לפוסט בחורים ברשת המכיל אינפוגרפיקות מפורטות יחסית לגבי ההבדלים בין פייסבוק לטוויטר. אני לא יודע אם זה משהו אינהרנטי בפייסבוק, אבל איכשהו יוצא שחצי מהתלונות שלי על אינפוגרפיקות קשורות לנתונים על פייסבוק. לא ברור לי למה. אבל האינפוגרפיקה הזו זעקה לי – ולקורא – החל מהנתון הראשון שקופץ לעין. אז תעיינו באינפוגרפיקה הממש ממש ארוכה הזו, ותראו אם תוכלו לזהות את הנקודות שחרו לי במיוחד כאן.

facebook-vs-twitter-the-infographic-24823-1292938204-1

1. טבעת ללא טבעת

הדבר הראשון שקפץ לי לעין הוא שהנתונים של שני השירותים מסודרים בגרף טבעת, או גרף דונאט. גרף טבעת דומה מאד לעוגה, חוץ מהחור באמצע. ההנחה המובלעת של מי שרואה את הגרף היא שמדובר על מכלול – במקרה הזה מס’ המשתמשים בשירות, על פי התווית בצד שמאל למעלה – ופילוח של המכלול הזה על פי נתונים שונים. אבל כבר הנתון הראשון, העליון ביותר שובר את זה. “88% מהאנשים מודעים לפייסבוק”. רגע, מדובר כאן ב-88% מתוך 500 מיליון משתמשי פייסבוק? לא, ברור שלא. 88% מאוכלוסיית העולם? נראה לי נתון קצת גבוה. הגרף לא מציין מקור ספציפי לנתון הזה, אלא רשימת מקורות כללית, אבל סעיף קטן מצד שמאל למעלה מרמז שהנתון מתייחס לאוכלוסיית ארה”ב בלבד. אוקיי. לגיטימי, אבל מבלבל.

אבל אז אנחנו ממשיכים לנתון הבא בכיוון השעון, שאומר ש-41% נכנסים לפייסבוק כל יום. כאן חזרנו ל-500 מיליון משתמשי פייסבוק, נכון? לא ל-41% מאוכלוסיית ארה”ב. אז אם הנתונים הללו לא קשורים, ולא נמצאים בהשוואה, למה הם חלק מאותו גרף? למה אני צריך לצאת עם מסקנה אינטואיטיבית שיש פי שניים אנשים שמודעים לפייסבוק מאשר שנכנסים אל השירות כל יום?

הבעיה היא שאין לנו כאן גרף טבעת בכלל. יש לנו סדרה של Stacked Bar Graphs, שכל אחד מספר סיפור אחר. באופן טבעי, הייתי מצפה שגרפים שלא קשורים אחד לשני יעמדו בנפרד, ולא יוצמדו כחלק ממכלול אחד. אבל יש כאן תעדוף של ה-style על פני ה-substance, ובשביל הטבעת הכחלחלה והיפה, החבר’ה ב-Digital Surgeons גורמים לנו לראות יחס של השוואה בין הגרפים השונים – מה שמוביל אותנו לבעיה השניה.

2. השוואה ללא השוואה

כל האינפוגרפיקה הזו נועדה להשוות בין נתונים של פייסבוק ושל טוויטר. איך אני יודע את זה? ובכן, הכותרת היא Facebook vs. Twitter, מה שאמור לרמז. אבל בעוד אני עסוק בלהתגבר על המסקנה האינסטינקטיבית ש-70% מהאוכלוסיית ארה”ב גרה מחוץ לארה”ב, אני פתאום שם לב שבשום שלב לא ראיתי נתונים של טוויטר בטבעת הזו.

בשביל לראות נתונים של טוויטר, אני צריך לגלול למטה פיקסלים רבים רבים, עד הטבעת השניה, המקבילה, עם הנתונים של טוויטר. באתר המקורי, כל טבעת, בנפרד, גדולה במעט מרזולוציית המסך שלי, ואני צריך לגלול בשביל לראות אותה יחד עם קצת כותרת.

המשמעות היא שאין לי שום יתרון השוואותי בגרפיקה. במקום לבנות גרפים שמציבים את פייסבוק ואת טוויטר אחד ליד השני, אני צריך לדפדף ולזכור נתונים בין PgDn אחד למשנהו. המצב כל כך מטופש שבכתבה בחורים ברשת הם היו צריכים לתת תקציר מילולי של מסקנות האינפוגרפיקה – היפוך מוחלט של כל ההצדקה לקיומה של האינפוגרפיקה מלכתחילה.

* * *

אז מה יש לנו כאן? בחירה בסוג גרף מבלבל שלא תורם להעביר מידע. ערבוב בין נתונים נפרדים על אותה סקאלה. פריסה על העמוד שמנטרלת את המטרה המוצהרת של האינפוגרפיקה. וגם, last but not least, בחירה במנעד צבעים עדין כל כך שבקושי מרגישים בהבדלים בין הפרמטרים השונים.

אבל מה? הוא יפה. לפחות הוא יפה, לא?

8 תגובות

Jun 06 2011

מיפוי קונוטציות: מעבדה

image

 

הכותרת של המבזק הזה קפצה לי לעין כשעיינתי לי לתומי בויינט, כשהשימוש במונח “מעבדה” לגידול צמחים הצביע על הטיה מאד חזקה של עורך הכתבה. גידול הידרופוני (או “הידרו”) פירושו גידול צמחים במצע שאינו מורכב מאדמה, אלא לרוב מבתי גידול מפלסטיק המכילים מים אשר אליהם מוזרמים חומרי מזון. אבל תיאור המצב כ-“מערכת גידול צמחים” היה שולח מסר שמריחואנה היא משהו צמחי, אורגני, אולי חו”ח בריא. אבל מעבדה מקושרת ישירות ל-“מעבדת סמים” ו-meth labs, לכימיקלים מסוכנים במבחנות מבעבעות, ובעיקר לסט שלם של דימויים והקשרים שלקוחים מעולם הסמים הקשים, לא הקלים. ככה אפשר עם מילה אחת להעביר מסר.

מעניין אותי גם אם הקונוטציות השליליות הללו צמודות למילה מעבדה גם מחוץ לקונטקסט של סמים. כאן כבר יותר קשר לי לקבוע, בעיקר בגלל ההתעסקות שלי כרגע בהיסטוריה של המדע ושל מדענים, שקצת מאפילים את ההקשרים הקודמים שלי. “חלוק מעבדה” הוא ביטוי די נייטרלי, אולי אפילו חיובי – סטרילי, נקי, בריא. למי שלומד מדעים מדויקים כנראה ל-“מעבדה” יש הקשרים של הרבה שיעורי בית, אבל זה לא בהכרח שלילי. “נשלח לבדיקה במעבדה” מעביר רושם מקצועי וסמכותי. “המעבדה”, אולם ההופעות ובית התרבות בירושלים, נראה שלוקח גם את השם לכיוונים חיוביים.

הממ. יש למישהו עוד קונוטציות ואסוציאציות למילה הזו בהקשרים שונים?

7 תגובות

Jun 04 2011

הומו אינפורמטיקוס

נתקלתי היום בפוסט המעניין הזה, שמתייחס לכנס שנערך בקליפורניה בקשר ל-Quantified Self, באזוורד אופנתית וחדשה שמצטרפת לותיקות יותר, כמו lifestreaming או personal tracking, ושמהותה היא תיעוד – אובססיבי יותר או פחות – של פעולות יומיומיות שאנחנו מבצעים.

יש כאן סקאלה שונה של אובססיביות, כמובן. החל מלעשות צ’ק-אין בפורסקוור בכל חנות או מקום בילוי, או תיעוד ביומן של כל פגישה, טיול, ארוחה או פעולה אחרת שעשינו בעשור האחרון (היי, יובל!). בפוסט המקושר, הכותב, צוקרמן, מתייחס גם לפעולות יותר ספציפיות, כמו רישום אוטומטי באמצעות GPS של כל שימוש במשאפי אסתמה, או שרטוט אוטומטי של מסלולי ההליכה שלנו על גבי מפת העיר. אבל צוקרמן מתייחס בעיקר לתועלת הפרקטית שיכולה לצוץ מהמעקב הזה. גם התועלת הישירה לאינדיבידואל המדווח, אבל בעיקר לחברה בכללותה: אם יש לנו מידע גיאוגרפי על השימוש במשאפים, אפשר להשתמש בו בשביל לגלות גורמים מזיקים באוויר, למשל.

matrix2

Credit: Ethan Zuckerman

אני לא מתכוון להכנס, לא כאן, ליתרונות ולחסרונות של מעקב כזה, לסכנות שבחשיפת מידע כזה או להסתכלות המוגזמת פנימה שנדרשת בשבילה. מה שמעניין אותי זה המניעים הפסיכולוגיים האישיים שיכולים לעמוד מאחורי פרוייקט כזה. כלומר, אם אני הייתי מתחיל לתעד ככה את חיי, למה הייתי עושה את זה?

התשובה שעולה לי בראש, להפתעתי, היתה קשורה הרבה פחות לאלטרואיזם או מיקור-המונים של מחקר רפואי, והרבה יותר לטרנסהומניזם, או לפחות לסוג מאד ספציפי שלו. אם טרנסהומניזם מדבר על שימוש בטכנולוגיה כדי לשנות – להרחיב, לקדם – את משמעות המונח “להיות אנושי”, אז כאן אפשר לראות שאיפה ברורה של להפוך את הקיום האנושי, הכאוטי והלא מוסדר, לרצפים נשלטים של אינפורמציה. לקודד את סך ההוויה שלנו לכדי רשימות וטבלאות וסכומים. הזכרון כבר לא יהיה גבב לא יציב במוח שלנו, אלא דטאבייס מסודר שממנו אפשר לשלוף נתונים, אם יודעים את הקוד המתאים (ושימו לב לתאריך – אחד הפוסטים הראשונים שלי אי פעם). לתרגם את האדם למכונה לא על ידי שימוש במכשירים מכניים, שתלים קיברנטיים או ממשקי מוח-מכונה, אלא פשוט על ידי בניית מודל ממוחשב של ההוויה האנושית. בהתחלה נשתמש בו ככלי עזר, זכרון חיצוני. בהמשך, אולי, אנחנו מקווים שהוא יהפוך למשהו מעבר.

4 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים