[עדכון: פתחתי בלוג חדש, באופן דיגיטלי, שמרכז את המאמצים שלי ושל אחרים ליצור כלים דיגיטליים וסלולריים לפרוייקט האופניים, כולל אתרים, אפליקציות ועדכוני חדשות. אם הנושא מעניין אתכם, אתם מוזמנים ללכת לשם ולהרשם לעדכונים]

אני מאד מרוצה מפרוייקט האופניים החדש של תל-אביב, תל-אופן, שמציב עמדות עם אופניים להשכרה ברחבי העיר. נרשמתי לשירות מיד כשהוא נפתח, ואני אפילו משתמש באופניים באופן שוטף.

משהו שהיה חסר לי, זו אפשרות למצוא עמדות קרובות כשאני מחוץ לבית. יש את רשימת העמדות באתר, אבל הוא לא נוח לגלישה מהטלפון, ועוד יותר מכך, המפה באתר דורשת פלאש, ולא עובדת על רוב הטלפונים. אז לשם הנוחות, הזנתי את כל עמדות האופניים הפעילות לשכבת מפה על גבי Google Maps, שאותה יכול כל אחד לייבא לחשבון שלו. כל מה שצריך זה ללכת למפה שלי, ולשמור אותה ל-My Maps שלכם, ואז תוכלו להציג אותה כשכבה על המפה:

(המפה שלי)

עכשיו, משתמשי אנדרואיד יכולים להציג את העמדות בתוך אפליקציית Google Maps על הטלפון, באמצעות האפשרות Layers->My Maps.

אני לא יודע אם גם אייפונים וטלפונים אחרים יכולים להשתמש בזה, אבל אני בטוח שמישהו עם מספיק יוזמה יוכל לפתור גם את הבעיה הזו.

שלב הבא: אפליקצייה שלוקחת את המיקום הנוכחי של המשתמש, ומחזירה את העמדה הקרובה ביותר אליו. ואולי, אם המערכת מאפשרת (ואני די משוכנע שהיא לא) אפשר גם לקבל את מס’ זוגות האופניים הזמינים בכל תחנה ולהחזיר גם את זה.

עדכון: שמועות אומרות שאפשר להלביש את שכבת המפות גם באפליקציות Google Maps על מכשירי נוקיה. צריך להוריד את האפליקציה, ככל הנראה מכאן.

אנחנו חיים בשנים קשות מאד לתעשיית הקולנועים. לא תעשיית הקולנוע, לא, היא דווקא חיה טוב, בניגוד לנבואות החורבן שלה, וממשיכה להרוויח מיליארדים מהמשכונים וסרטי קיץ מטופשים. אבל תעשיית הקולנועים סובלת קצת יותר. כמו תעשיית משחקי הוידאו שחטפה מכה אנושה מעלייתן של הקונסולות בשנות ה-90, כך גם הקולנועים סובלים מהזמינות הבלתי נסבלת של סרטים בבית, ממסכים גדולים וכונני בלו-ריי וסטרימינג מהיר ואפילו טלוויזיות תלת-ממד, שמאפשרות לחוות את הגימיק המיותר של הקולנוע גם כגימיק מיותר בבית. ואפילו פופקורן אפשר להכין בקלות בבית.

אז כמו שה-arcades של משחקי הוידאו התחילו ללכת על מכונות גדולות ומורכבות יותר, מאופנועי פלסטיק למשחקי מירוץ ועד רובי ציד משודרגים, ככה גם תעשיית הקולנוע נשאבת לפתרונות טכנולוגיים גרנדיוזיים שיגרמו לצופים לעזוב את הפלזמות ולבוא לאולמות. ההפלצה האחרונה היא ה-D Box Motion Code, מושב קולנוע דינאמי שזז בהתאם לפקודות שמסונכרנות עם הסרט שמוצג באולם. טבילת האש ההוליוודית שלו תהיה כנראה בקיץ, עם המותחן העל-טבעי של ג’יי ג’יי אברמס, Super 8. המושב יסתובב ויתנענע מצד לצד בהתאם, אני מניח, לרגעים מבהילים במיוחד בסרט. כמו רכבת הרים בלונה-פארק, אברמס מאמין שהסוד לתחושת פחד מוצלחת נעוץ בתעלות האוזן הפנימית, והקולנועים מקווים שאם הם לא הצליחו למשוך צופים עם סרטים טובים, אולי הם יצליחו עם מחלת ים.

אפשר להבין מהטון שלי שאני לא מאד נלהב מההתפתחות הזו. וזה נכון. הסיבה היא שהם נגועים בטעות (הנפוצה) שאפשר לפתור כל בעיה על ידי לזרוק עליה טכנולוגיה. אנשים לא הפסיקו ללכת לקולנוע ((אם הם באמת הפסיקו. אני מניח כאן הנחות שלא בדקתי. קשה מהנתונים הללו להבין אם יש ירידה, בלי נתונים על הגידול באוכלוסיה) ) רק בגלל שהחוויה לא היתה דינאמית, או מרשימה, או גדולה מספיק. זו מחשבה מאד נאיבית, ונובעת מזה שפתרון טכנולוגי הוא לרוב הפתרון שהכי קל לחשוב עליו, גם אם הוא מתעלם מהבעיות האמיתיות: שהשינוי בהרגלי הצפיה הוא שינוי חברתי, ואם רוצים להתייחס אליו ולשנות את המגמה, צריך להשתמש בכלים חברתיים. צריך לראיין אנשים ולשאול אותם מה  יגרום להם לבוא לקולנוע. צריך לשים דגש – בקמפייני פרסום כמו גם בשדרוגים לקולנועים – על דברים ייחודיים: ההליכה לקולנוע כאקט חברתי, צפיה קבוצתית, דייט רומנטי. כל פתרון טכנולוגי ימצא את עצמו מהר מאד משתכפל גם לקולנוע הביתי, כמו התלת-ממד והפופקורן, והקולנועים ישארו פשוט עם הרבה מאד מחלת ים ובלי צופים.

ארבע שנים. ארבע שנים שאני תקוע עמוק עמוק בתל-אביב, על אופניים או אוטובוסים או ברגל. ב-2007 ויתרתי על האוטו מהליסינג, כשנכנסתי לסטארט-אפ תל-אביבי והפסקתי לבקר לקוחות ופרוייקטים באזורי תעשיה היי-טקיים מגוונים. ארבע שנים של אורבניות, של הכל קרוב להכל, של מוניות בהינף יד ואספרסו בכל פינה. והיום, הגעתי לפגישת היכרות עם פרוייקט מחוץ לעיר. ולא סתם מחוץ לעיר – בפולג, איזור התעשייה האפרפר של נתניה.

אז אני לא סתם אשמיץ. אין לי שום דבר ספציפי נגד פולג. הוא לא שונה משמעותית מנווה נאמן בהוד השרון או מקריית אריה בפתח תקווה. ערבוב של חדש וישן. מוסכים וזעיר-מפעלים ליד חברות היי-טק מצוחצחות בתוך בנייני בטון מכוערים. מה שמשותף לכולם הם מרחבי החנייה העצומים, המתפרסים, המלאים להתפקע שלהם, מאות מכוניות הממלאות את המדרכות, החניונים והכבישים. כשראיתי את זה, הרגשתי פתאום באופן מאד ישיר את השינוי שעברו החיים שלי בארבע השנים האחרונות.

מאד זרים לי, בימינו, אזורי התעשיה הגדולים הללו, שהתחבורה הציבורית אליהן מוגבלת ולא נוחה, ושהאוטובוסים בה נוסעים רק בשמונה בבוקר ובחמש בערב, לקחת אנשים אל העבודה וממנה הביתה. אזורים של ציי רכב שמאפשרים למרבית העובדים לשמור על שבריר כלשהו של עצמאות בנוגע להתנהלותם. זה מרגיש כל כך מלאכותת מול עירוב השימושים של המרחב העירוני, שם המשרד של אחד נמצא מתחת לבית של השני, ושניהם יורדים לשתות קפה באותו מקום. זה גם משהו שמרגיש לי מאד אמריקאי, עם תרבות ה-commuting הפרברית, שיירות הענק של אלפי המכוניות שעומדות בפקקים הקבועים כל בוקר וכל ערב, גומעות מרחקים עצומים לכל כיוון, במונחים ישראליים, עקב המנטרה האמריקאית החוזרת של שטח-משלך, שטח-משלך. מנטרה שזכתה לחיזוק, לאורך רוב המאה ה-20, מדלק זול ומכוניות זמינות. משם נולד הביטוי הכה אמריקאי, If you lived here, you’d be home by now, ביטוי שאני מנסה להתחקות אחר מקורו כבר כמה שנים, וכנראה נולד על שלט פרסום של פרוייקט נדל”ן כושל כלשהו על הכביש המהיר. ביטוי שמגלם את את סדר העדיפויות הבורגני הדפוק שבו העבודה היא מרכז החיים, ודברים שוליים – כמו הבית – צריכים להקבע על פיו, ולא להפך.

לכן שועשעתי לגלות את שלט החוצות הזה היום באזור פולג, בקצה שדרות גיבורי ישראל. אני מתנצל על האיכות המחורבנת של התמונה – צולם בטלפון מול השמש – אבל עדיין, קשה לי להחליט מאיפה להתחיל. האם זה מאותו vibe מיושן שעולה מהשלט, ועוד עם סימן הקריאה מלא ההתלהבות. בעבודה! אתה! עכשיו!

ואולי זה השימוש בפועל בניין בתמונה, לרוב לא הדימוי שבישראל מנסים לשייך לאזור התעשייה, שלרוב מתהדר יותר במשרדי ההיי-טק שבו מאשר במוסכים והמפעלים.

לא, אני חושב שהחלק המגוחך ביותר הוא הסיסמא שבתחתית השלט, יחד עם הקומפוזיציה כולה. בוא לנתניה, פועל ציון! מצא לך עבודת כפיים אשר תמלא אותך סיפוק, ובו ידיך בנה את הריביירה הישראלית, על קיטה, נופשה, תרבותה וספורטה.

* * *

והנה תמונת בונוס, למיטיבי קרוא ולכת. לצערי, Cat and Girl הוא כבר מזמן לא קומיקס רשת שאני יכול להמליץ עליו. הוא התדרדר לאזכורי תרבות פופ נידחים מדי, יבבות אקזיסטנציאליסטיות בוטות מדי ואבסורדיזם אבסטרקטי שלא ממש מצליח להעביר שום מסר או תחושה. אבל בימיו הטובים, הוא היה אחד הטובים ברשת, אם לא (כפי שאומר הנוער) ה-.