ארכיון לחודש מרץ, 2011

מרץ 29 2011

ענן-בוסר

אני אוהב את הענן. באמת שאני אוהב. אני אוהב את זה שהדואר שלי יושב בג’ימייל וזמין מכל מחשב או טלפון ראוי לשמו. אני אוהב את זה שהמסמכים שלי מסונכרנים עם דרופבוקס, מעודכנים תמיד על שני המחשבים שלי וזמינים גם דרך הדפדפן כשצריך. באמת שאני אוהב את זה. אבל כל הזמן הטכנולוגיה מזכירה לי עד כמה המצב של הענן, ושל אפליקציות ווב בכלל, הוא פרימיטיבי ומגושם יחסית למה שאני רגיל אליו על המחשב האישי עצמו.

אני לא מתכוון אפילו להכנס להתלהבות התקשורתית שיש כל פעם שגוגל מוסיפה פיצ’ר טריביאלי לג’ימייל (חדש! אפשר לגרור קבצים אל תוך הודעה! באמת? דראג-אנד-דרופ זה מה שמלהיב אותנו היום?), אלא למחסור מאד בסיסי ביכולת של הענן לתפקד בלי המחשב האישי שלי. אני יכול לשלוח מייל מהאתר של ג’ימייל או לשמור מסמך באתר של דרופבוקס, אבל אני לא יכול לקשר בין השניים באופן ישיר. אם אני רוצה לצרף למייל מסמך מדרופבוקס, אני צריך לשמור אותו, ידנית, לספריה זמנית במחשב האישי שלי, ואז לצרף אותו חזרה למייל שלי. וזה מטופש. זה ממש ממש מטופש.

ואפילו יותר משזה מטופש, זה גם מיותר. בשביל שג’ימייל יוכל לדבר ישירות עם דרופבוקס, כל מה שצריך זה ששני השירותים יממשו איזה פרוטוקול משותף שיאפשר להם לדבר אחד עם השני. פרוטוקול כזה כבר קיים – WebDAV – אבל יכול להיות שקיימים כבר פרוטוקולים יותר נוחים, פשוטים ויעילים. עכשיו רק צריך שג’ימייל יתמכו בזה, ויאפשרו לי להגדיר, כחלק מהגדרות החשבון שלי, שורה של שרתי מסמכים שאיתם הייתי רוצה לעבוד, ולתת לי לקשר ישירות.

אפשרות נוספת היא לעשות את זה דרך הדפדפן, או אפילו מערכת הפעלה. שחלונית בחירת הקבצים שקופצת כשאני לוחץ Attach תתן לי אפשרות לגשת גם לדרופבוקס שלי. מיקרוסופט כבר עושה דברים דומים עם שרתי SharePoint, אבל התמיכה מוגבלת, בעייתית, ובעיקר לא נותנת מענה לצורך שזה יעבוד מכל מקום, מכל מחשב. אבל זה עדיף על למלא את ספריית ה-Temporary Files שלי עם קבצים מיותרים, זה בטוח.

10 תגובות

מרץ 20 2011

הליכה בעיר זרה

כשהייתי קטן, לפני כעשרים ושתיים שנה, גרתי בחו”ל, בקנדה, בטורונטו. ילד קטן בעיר גדולה. מאז לא גרתי מחוץ לת”א או לוויניה, וההתרשמות שלי מחו”ל היא בעיקר מגיחות קצרות, סופי שבוע, או לכל היותר טיול מחוף-לחוף בארה”ב. חסרה לי זווית הראיה השונה שמגיעה מלגור בארץ אחרת עם נורמות אחרות וסטנדרטים אחרים. לאו דווקא הדברים הגדולים, אלא דווקא הקטנים, הם אלה שעושים את ההבדל.

* * *

אחרי שבוע ברחובות ברצלונה התחלתי לחשוב שאולי זה לא אני, זה הם. רחובות ברצלונה לא שונים מאד מרחובות תל אביב. הרבה אנשים הולכים לכל מקום, חוצים בירוק או באדום, ממלאים את השדרות ואת המדרכות. רוכבי אופניים מצפצפים ועוקפים על הכביש, על המדרכה, על נתיבי האופניים המסומנים, וכולם מתקיימים להם בבלאגן חי ונושם. אבל בברצלונה, איכשהו, הרגשתי כל הזמן במגננה בעודי הולך ברחובות. התחושה היתה כל הזמן שעומדים להתקל בי, או שבאמת נתקלים בי. המכוניות לא חיכו להולכי הרגיל שיעברו את הכביש אם הרמזור התחלף לאדום, וקבוצות או זוגות לא התפצלו כדי לתת לאנשים מולם לעבור. מצאתי את עצמי קופץ, מזנק ונעצר הרבה יותר מאשר בתל-אביב, כשההרגשה שלי היא שתרבות ההליכה שם, בברצלונה, שונה מאשר בארץ. קשה לי לשים את האצבע בדיוק על מה. לא היתה תחושה שהאנשים פחות נחמדים, וזה לא שההליכה שם הרבה יותר מוסדרת, ואני עברתי על איזה חוקי רחוב. יש פשוט איזה ניואנס בהתנהגות שהם רגילים אליו ואני לא.

היום הילכתי לי באלנבי הסואן, בקינג ג’ורג’ העמוס. כל סוף השבוע, ועוד עם החג, מרכז תל אביב היתה כמרקחה. ועדיין הצלחתי בלי אפילו לנסות להתקדם, לזרום עם הקהל, דרך הקהל. לעקוף את מי שמתעכב, לזוז למי שממהר. אני דובר את שפת ההליכה כאן בעיר, אפילו אם אני לא יודע בדיוק מה היא.

* * *

בברצלונה, לפחות במרכז התיירותי, יש המון שדרות וכיכרות. אבל יש שם החלטות עיצוביות שלא לגמרי ברורות לי. הכיכרות גדולות והשדרות רחבות, אבל כמעט בלי עצים או קישוטים אחרים. רובם גם בלי ספסלים או מקומות ישיבה אחרים. התחושה היא של מרחב עירוני נאה, עם ארכיטקטורה יפה, אבל שממש לא מזמין אותך להשאר בו, אלא רק לחלוף, ללכת, להמשיך הלאה. אולי זה קשור למנהגי ההליכה שלהם. אולי לא.

3 תגובות

מרץ 16 2011

Too Old to Rock’n’Roll, Too Young To Die

היתה הופעה מצוינת של הבאזקוקס זה עתה, ממנה חזרתי עכשיו הביתה. היה משהו מלבב בלשמוע את פיט שלי שר את Orgasm Addict. אני חושב שמאז פרנק בלאק וה-Holiday Song בהופעה של הפיקסיז ב-2005 לא שמעתי גבר מזדקן שר על אוננות. אבל זה גרם לי לחזור שוב לנושא שהעסיק אותי פעמים רבות בעבר (זמרי הרוק המזדקנים, לא האוננות).

למה, בעצם, זמרי רוק מזדקנים זה דבר כל כך פאתטי? מה הופך את הרוק למוזיקה לצעירים בלבד (או צעירים ברוחם בלה בלה וכו’)?. הרי זה לא ממש נכון לגבי ז’אנרים אחרים. אף אחד לא מצפה מג’זיסטים להספיד את הסקסופון שלהם בגיל 40. זמרי בלוז, בכלל, רק צוברים נסיון חיים מיוסר נוסף לשיר עליו, וגם בזמר המזרחי הגיל הוא לא מכשול. למה דווקא ברוק?

חלק מזה, אני מניח, זה האנרגיות. רוק פועל לרוב על אנרגיות גבוהות יותר ממרבית הז’אנרים האחרים. אבל גם זו לא תשובה מספקת, כי היא דורשת רמה נוספת של הסבר כדי להבין למה רוק הוא משחק של אנרגיות.

אולי תשובה יותר טובה היא שרוק היא מוזיקה אופוזיציונרית. רוק נולד כמוזיקה של צעירים שהחרידה את דור ההורים שלהם, ובכל דור ודור חייב הרוקר להרגיש שגם הוא זעזע את ההורים שלו. הוא ינגן מהר יותר, או חזק יותר, או גס יותר. אבל יש משהו ברוק שמזמין את האנטי הזה, את הטינאייג’ריות הדווקאית. והיא זו שקצת פגה עם השנים. גם בפולק לא חסרים אלמנטים של התנגדות, אבל שם, אם כבר, מדובר בהתנגדות על בסיס מעמדי יותר מאשר בין-דורי.

5 תגובות

מרץ 13 2011

משל הפאייה מהקופסה

אכלתי פאייה מקופסה. לא, זה לא משל, כפי שהכותרת אולי מרמזת. זו באמת היתה פאייה מקופסה, מהקפאה, מפס יצור במפעל. זה אולי נשמע מזעזע, וזה אכן היה מזעזע מבחינות מסוימות, בעיקר העובדה שמרחק חמש דקות הליכה משם אפשר היה להשיג פאייה אמיתית וטובה בהרבה. אבל בכל זאת, אולי כדאי שנתחיל מההתחלה.

במסעדות רבות בברצלונה אפשר לראות שלט בחלון שמפרסם פאייה, אותו תבשיל אורז-פירות-ים-וזעפרן שבכלל לא מאפיין את המטבח הקטלוני בברצלונה, אבל שמסעדות ישמחו לדחוף לתיירים על כל פינה. אבל בעוד שבאזורים התיירותיים ובמסעדות הטובות אפשר למצוא פאייות מוצלחות מאד, בין אם מבוססות פירות ים או בשר, כשמתרחקים מהראמבלה הומת האדם הופכות הפאייות בחלונות הראווה לזהות, כולן תוצרת פאייֵדור (Paellador), חברה שמספקת פאייות קפואות וסטנדרטיות למסעדות דלוחות בכל רחבי העיר, ואולי המדינה. ופאייה כזו נכנסתי לאכול במסעדת סטודנטים דלוחה בברצלונה.

דבר ראשון, ביקורת עניינית: זו לא היתה פאייה טובה. מהביס הראשון אפשר היה להבחין בחומרים המשמרים, בטעמי הלוואי. אפשר היה לראות את כמות הנוזלים הבלתי סבירה שהרכיבים הגירו לתוך התערובת. היו בה שרימפס מקופסה ומולים מקופסה, ושעועית מקופסה ואפילו כנפי עוף קטנות מקופסה. וזה היה אכיל, לכל הדעות, ואפילו לא נורא, אבל בטח לא היה טעים.

אז למה אכלנו אותה, תשאלו? אני חושב שזה מגיע מאותו מקום שגורם לי לקנות פירות ים משומרים במעדניות רוסיות בשוק הכרמל. זה מעניין אותי איך משהו שנתפס אצלי ובארץ כאקזוטי עובר תהליך של יום-יומיות. הוצאת האוויר מהבלון החגיגי של פירות הים. יש לזה גם דמיון לדחף שגורם לי לטעום את המקפלאפל. זה פלאפל – אבל פלאפל מהונדס וחסר טעם של מקדונלדס. זו פאייה – אבל פאייה מהונדסת ומשעממת של פאייֵדור. אני בטוח שבכל ערכה כזו יש בדיוק את אותה כמות השרימפס (6) ושמן (ליטר) שאני אמצא בכל פאייה אחרת שלהם. ויש בזה משהו מרגיע, משהו מנחם. שגם פאייה אפשר להפוך ל-TV Dinner.

בפעם הראשונה שהייתי באנגליה, הגעתי לפאב אנגלי בלונדון והתלהבתי מהתפריט: שפרד’ס פיי, באנגרס אנד מאש, פיש אנד צ’יפס. אוכל פאבים בריטי קלאסי. ואז הלכתי לפאב אחר, וגיליתי תפריט זהה. לא, לא הפריטים בתפריט, אלא התפריט כולו. אותו טקסט, אותו פונט, אותו תפריט שהודפס באותו מפעל שם מייצרים את אותו שפרד’ס פיי. ובהתחלה זה מאד הפריע לי. אבל אז זה עבר. כי יש מקום גם לפאבים כאלה, שמשרתים את אותה מטרה של ארוחות מוכנות למיקרו, ושל דיינרים עשויים מפיברגלאס שיוצר בסין. כי בסופו של דבר הארטיפקטים התרבותיים שלנו צריכים לשרת אותנו, לא רק אנחנו אותם.

אה, הנה. אולי יצא בכל זאת משל, בסוף.

2 תגובות

מרץ 06 2011

החיים הפשוטים במעמקי האדמה

אתם יודעים מה אני אוהב ברכבות תחתיות? חוץ מהעולם הפועם והחי מתחת לפני השטח? אני אוהב את העובדה שברגע שאתה יורד לך לעבר הרכבת, אתה עובר לעולם אחר, עולם בו מונחים קיומיים בסיסיים של תנועה לא תקפים.

בעולם שלמעלה, תחבורה היא דו-ממדית, לכל הפחות. היא כוללת הליכות ופניות, הליכה לאיבוד ושינויי כיוון. היא כוללת רמזורים ותמרורים וחוקי תנועה, פקקים, הולכי רגל, מרחקים ועייפות. בעולם שלמטה, התחביר של התנועה כולל שתי פעולות בלבד. אתה יכול להמתין. או שאתה יכול לעבור לרכבת אחרת. זהו. אלו כל הפעולות שבעזרתן מגיעים מכל נקודה א’ לכל נקודה ב’. אין מפות, יש רק תרשימים סכמטיים. אין כיוונים, יש רק מסלולים שמצטלבים באופן שרירותי. אין קשר ישיר בין וקטור התנועה שלי, הנוסע במערכת, לבין וקטור התנועה של הרכבת עצמה, שיכולה לפנות והתפתל, לטפס ולרדת, וכל זאת בעוד שהחשכה מסתירה את זה ממני. אבסטרקציה מוחלטת.

ואז אתה עולה חזרה מהמעמקים, בוקע החוצה מהמדרגות הנעות, ומבלה כמה שניות של ורטיגו, dislocation. לא בגלל שאתה לא יודע איפה אתה – הרי היעד היה כתוב על כל השלטים, בקע מהרמקולים המטושטשים בכל הרציפים. לא, הבלבול נובע מהתרגום שאתה עובר, מעולם פשוט של קביעת יעד וחתירה לעברו תוך שימוש בכללים פשוטים ומובחנים, כמו משחק דמקה, לבין העולם הכאוטי שמעל, בו אנחנו צריכים לבחור כיוון על מערכת צירים רב-ממדית, ולקוות שהוא יוביל אותנו למטרה.

9 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים