אני לא יודע עליכם, אבל אני מאד שועשעתי לשמוע שארגוני נאו-נאצים ו-white supremacists החליטו להחרים את Thor, סרט הקומיקס החדש של מארוול בבימויו של קנת’ בראנה (!) עקב ההחלטה ללהק בתפקיד היימדל, האל השומר, את אידריס אלבה, שחקן בריטי שחורג טיפה מהדימוי המקובל של אל נורדי, קרי: הוא שחור. אבל אחרי ששככו גלי השעשוע, ניסיתי לחשוב ולהבין מה אני בעצם חושב על הליהוק הזה.

הפעם הראשונה שנתקלתי בדיון דומה היה באזור שנת 1995, הרבה לפני הזיות הגדלות של פיטר ג’קסון, באחד הדיונים האינסופיים בקבוצות דיון סביב מי ישחק את גנדלף, במידה וסרט באורך מלא של שר הטבעות אי פעם יופק. מישהו הציע את מורגן פרימן, והדיון, כמו דיונים רבים באינטרנט, התדרדר משם להאשמות בתקינות-פוליטית מוקצנת מכאן, ובגזענות חבויה או גלויה משם. אבל אפשר לראות טיעונים מעניינים גם בעד וגם נגד הליהוק של שחקן שחור לדמות שרבים כל כך רואים כלבנה כל כך.

נותר רק לחלום. עיבוד תמונה: Deerock-Gorilla

יצירותיו של טולקין מעוגנות עמוק בפולקלור ובמיתוסים הצפון-מערב אירופאיים. דמויות מהדרום והמזרח של הארץ התיכונה מתוארות באופן דומה לאנשים מהדרום והמזרח של כדור הארץ: עור כהה יותר, עיניים מכווצות, בגדים מוזרים. מונגולים וערבים, השכנים הקרובים ביותר של אירופה, והאויבים המסורתיים שלה, הפולשים הגדולים. אני לא חושב שנמצא מישהו שיטען שטולקין לא חשב על גנדלף כעל בעל עור בהיר. אבל השאלה היא מה החשיבות שיש לייחס לדעותיו של טולקין ביצירה חדשה המתבססת על כתביו, והאם יצירה קולנועית או ספרותית חייבת להשאר נאמנה למקורות שלה.

על פניו, המקרה של תור פחות נתון לפרשנות. לא מדובר כאן על יצירה מהמאה ה-20 שיש לה שורשים ורפרנסים למיתוסים ותרבויות, אלא לסיפורים הישר מהמיתולוגיה הנורדית, ושם באמת אי אפשר לחשוד בהם שהיו להם יותר מדי שחורים בפנתאון. אבל חשוב לזכור שבסופו של דבר לא מדובר כאן בעיבוד של הסאגות הנורדיות העתיקות, אלא בסך הכל בסרט על סמך קומיקס, קומיקס שנכתב בעשורים האחרונים, ושכל טהרן של מיתולוגיה נורדית ימצא בו הרבה דברים להתפלץ מהם, הרבה יותר בוטים מאשר צבע עורו של היימדל. גם את ניק פיורי, סוכן S.H.I.E.L.D, היה לבן בקומיקס, וב-1988 בכלל שוחק ע”י דיוויד האסלהוף, למרבה הזוועה. פיורי במקור התבסס על נורמות תרבותיות של התקופה, כמו סרטי המרגלים של המלחמה הקרה ותחילת שנות ה-60. האם מישהו מאשים את מפיקי איירון מן שהם חוטאים לאקלים התרבותי שבו נולדה הדמות? בגרסאות החדשות של הקומיקס, אחד האיתחולים-מחדש שמארוול עושה כל כמה שנים, הם בכלל הפכו את היוצרות, וביססו את הדמות של פיורי על סמואל ג’קסון!

אז האם מפריע לי שיש שחקן שחור שמשחק את היימדל, האל הנורדי, בסרט תור, המתבסס על  הקומיקס של מארוול? לא, ממש לא. האם זה היה מפריע לי אם שחקן שחור היה משחק אותו בגרסא קולנועית לאפוסים הנורדיים המקוריים? כנראה שכן, אלא אם לצבע העור שלו יהיה תפקיד מהותי.

 And Another Thing… / Eoin Colfer

באיחור מה, ובהיסוס רב, החלטתי לקחת לידי את הספר הזה, ההמשך-שלאחר-כל-ההמשכים, הספר השישי בטרילוגיית מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, שהומשכה לאחר מותו של דאגלס אדאמס, לבקשת אלמנתו. ההיסוס מובן מאליו, ואיתו גם העוינות האוטומטית כלפי הספר. איך הוא מעז לקחת קלסיקה מודרנית ולנסות להוסיף את השם שלו עליה? ומי זה בכלל, האואן קולפר הזה, שלא שמעתי עליו אף פעם? טוב, אז נתתי לכל הזעם הקדוש והמרירות להתנקז, הזמנתי את הספר מהבוקדיפוזיטורי, והתיישבתי לקרוא¹.

נתחיל מהשורה התחתונה. הספר טוב. הוא לא רע בכלל. הוא אולי לא גאוני כמו הספרים הראשונים, אבל בינינו – גם Mostly Harmless היה, כשמו, לא מזיק ברובו אבל רחוק מהשנינות המבריקה של ההתחלה. קולפר עושה עבודה מאד טובה בלשחזר את הסגנון של אדאמס, עם עדכון להווה: אם אדאמס כל הזמן השליך את תרבות הפופ העכשווית, מבוססת הטלוויזיה ברובה, על המבנים החברתיים המופרכים של הגלקסיה, אז קולפר מעדכן את זה עם תוכניות ריאליטי וסרטונים מביכים של האל תור שמועלים לרשת הסאב-אתא. אתה מקבל את ההרגשה שזה באמת מה שאדאמס היה עושה עם החומרים האלה, אם הוא היה כותב את הספרים כיום. וזה דבר טוב, בגדול.

הבעיה הראשית של הספר היא דווקא שקולפר קולע יותר מדי טוב לסגנון של אדאמס. הוא נמצא במצב מאד עדין, עם הספר הזה. מצד אחד, הוא צריך לכתוב דברים משלו, לא סתם להעתיק ולמחזר את אדאמס. מצד שני, הוא לא יכול להתרחק יותר מדי מהחומרים הקיימים, כדי לא להרחיק את המעריצים הקיימים שהם, יש להודות, קהל היעד העיקרי. הפתרון של קולפר הוא להסתמך באופן נרחב על דמויות, שמות, חפצים וסיטואציות שהוזכרו לאורך הסדרה. ארתור, פורד, זאפוד והשאר עומדים בלב העלילה, כמובן, אבל הרפרנסים נטחנים ללא הרף: האל תור, כאמור, והווגונים, והדנטראסי. אקצטנריקה גאלומביטס ומאגרתיאה. הציטוטים מהמדריך, שהיו בשביל אדאמס דרך להכניס פרטי טריוויה מופרכים, הופכים אצל קולפר דרך להעלות באוב את רוח השטות של אדאמס, והם צפופים הרבה יותר מאשר בספרים המקוריים. בין לבין, הוא מכניס קצת תוספות משלו, הרחבות לרעיונות הקיימים, העמקה של כמה מהדמויות הוותיקות. התוצאה הסופית מזכירה מוזיקאי מזדקן שמעלה מופע חדש. הוא לא יכול לשים חומרים חדשים, כי מי שכבר בא, בא לשמוע את השירים שהוא מכיר ואוהב. אז הוא עובר מקלסיקה לקלסיקה, עושה עיבודים חדשים לפעמים, אבל דואג לחזור בהדרן ללהיטים הוותיקים בגרסאות הכי לעוסות שלהם, crowd-pleasers, כדי לשרוד את ההופעה.

די בולטת העובדה שקולפר מודע למעמדו ההיסטורי, והוא מנסה לשחק על הענווה הזה כדי לזכות בנקודות ממעריצי אדאמס החשדניים. ההקדמה לספר כולה מתבטלת בפני הסדרה המקורית. והאמת? לא לגמרי בצדק. מהמעט שאפשר לראות בין הסדקים של ההומאז’ים, קולפר הוא סופר דרמטי טוב יותר מאדאמס, שאי אפשר להאשים אותו בבניית דמויות עמוקות או מתפתחות במיוחד. קולפר מצליח לתת להם קצת (קצת!) יותר נופך אנושי מאדאמס. זה לא שהספר הפך פתאום למלודרמה מרגשת, אבל הקריקטורות של אדאמס היו חייבות עוד טיפה נפח בשביל למשוך ספר נוסף, וטוב שקיבלו אותו. חוץ מפורד, שלצערי קיבל אפילו פחות אופי מאשר בספר הקודם, והרבה פחות זמן מסך.

אז לסיכום: אני נהניתי מהספר, אם כי הוא לא משחזר את תחושת התדהמה שליוותה את קריאת הספרים המקוריים. הוא מצחיק והוא קולע למקור, אם כי הוא מתאמץ קצת יותר מדי. לא הייתי ממהר לקנות אותו אלא אם אתם רוצים לסגור סדרה שלמה, אבל אם הוא נקרה בדרככם, הוא בהחלט מומלץ.