ארכיון לחודש נובמבר, 2010

נוב 30 2010

חמוד, יותר חמוד, הכי חמוד

אני מנסה, ומתקשה, למצוא משהו קוהרנטי להגיד על חברה שבה מישהו מרגיש צורך לצייר גרסא חמודה של מיקי מאוס. מיקי מאוס הוא דמות מסוגננת שבה העכבריות נשארת אך ורק ברמה האיקונית. יש זנב ויש אוזניים גדולות, והם הדברים היחידים שמקשרים בינו לבין החיה. האוזנים עגולות, הזנב קצר, ווולט דיסני עשה כל מה שיכל כדי להפוך את מיקי לכמה שפחות עכבר, כמה שיותר חמוד. אבל זה לא מספיק כבר, בימינו. הסטנדרטים של חמידות השתנו, עם הרבה השפעה מתרבות ה-Kawaii, החמידות גדולת-העיניים של היפנים, של הלו קיטי ופיקאצ’ו.  מספיק בשביל שמישהו – אמנם מישהו באינטרנט ולא בדיסני, אבל גם שם רואים את ההשפעה – ירגיש צורך ליצור את התמונות הללו:

MickeyMouse_Front

 

ואני שואל, האמנם סובלים הילדים של ימינו מכזה עודף-חמידות שמיקי מאוס פשוט לא עושה להם את זה? האם החתולים של CuteOverload ו-LOLCreatures מצד אחד, ו-Sailor Moon והלו קיטי מצד שני, העלו את הרף של החמידות?

ואם כבר בחתולים עסקינן, איך אפשר להתחרות בחתול שמפנה זוג עיניים חמודות אל המצלמה? בעזרת חתול שמפנה שני זוגות עיניים, כמובן! הצייר קייסי ולדון אומר “ציירתי סדרה של חתולים מרובעי-עיניים בנסיון להכפיל את החמידות שלהם. אני לא בטוח שזה הצליח”.

kitty_kitty_blog-copy

 

(ותודה ל-Daily What על שתי התמונות)

4 תגובות

נוב 29 2010

בואו של החסילון האגבי

אני זוכר לפני אי-אילו שנים, בלונדון, שהלכתי בהמלצת איזה ספרון-תיירים לשוק כלשהו בדרום העיר, שתואר בעיניים נוצצות (בטקסט) כחוויה רב-חושית מרהיבה. התאכזבתי. "בדיוק כמו שוק הכרמל", תיארתי את זה אז. "אבל עם שרימפס". התגובה שלי היתה מזלזלת, אבל במחשבה שניה, ההבדל הוא די מהותי, לחוויה שלי כישראלי. לא קשה למצוא שרימפס בישראל, במסעדות או בחנויות, אבל הצריכה של שרימפס היא אף פעם לא אגבית. ללכת לטיב טעם, כמו שכותב אלי לוין, זה עדיין אקט של התרסה, של שבירה מודעת של הנורמה המקובלת – גם אם ההתרסה הזו היא הנורמה בעצמה.
עברו שנים, והרבה עובדים זרים זרמו מתחת לגשר. והרבה טיב טעמים נפתחו בתל-אביב, על חשבון חנויות מזרע, המקדשים הקודמים של החזיר והתמנון (ובמאמר מוסגר, אפשר לראות את החלפת המזרע בטיב-טעם כהחלפת הקיבוצניק ברוסי, כסמל לחילוניות והישמדות). ומה קורה עכשיו? עברתי לפני כמה ימים בשוק הכרמל ונעצרתי פתאום. לא בגלל הגיגית הגדולה מלאת השרימפס, או השלט של החזיר המאושר על קצביה, אלא בגלל האגביות שבה הם השתלבו במרקם של השוק. לא רק ברחובות הצרים, המקבילים, עם דוכני הירקות המוזרים של האסייתיים והקצביות הנידחות. בלב השוק, על השדרה הראשית, בלי למצמץ, בלי לעשות עניין, בין הדגים.
אני לא יודע אם הכניסה שלהם היתה חלקה. אני לא יודע אם בעלי דוכנים אחרים בשוק התנגדו או התנכלו. אני יודע שאני יכול כרגע לקנות שרצים בלי בעיה בשוק. בלי להכנס למעדניה רוסית או מכולת סינית. להשאר בישראליות הקלאסית, עם באסטיונרים צועקים על עגבניות. בלי לעבור לעולם המדומיין, האלטרנטיבי, של הטיב טעם.

בסוף השבוע הייתי בחיפה, אותה משום מה חצינו שלוש פעמים מצד לצד. ברחוב כלשהו, אני באמת לא יודע איזה, ראיתי מסעדה קטנה ומצ’וקמקת, נראית כמו שיפודיה, עם סמלים של קוקה קולה משני צידי השם של המקום. SHRIMPS HOUSE, היא נקראה. לא מסעדת יוקרה, אפילו לא מסעדת דגים ערבית. סתם מסעדת פועלים. עם שרימפס. נורמטיבי לחלוטין. יש תקווה.

8 תגובות

נוב 29 2010

חייג ומשול

אני חושב שדי הרבה כבר נאמר על ההשפעות החברתיות של טלפונים סלולריים, של הזמינות הבלתי פוסקת, היתרונות, החסרונות, וכו’. על איך כולם מדברים אחד עם השני כל הזמן, בין אם בשיחות או ב-SMSים, רשת תקשורת פועמת ובלתי פוסקת. אבל מעניין דווקא לחשוב על אספקטים שבהם הטלפון הסלולרי דווקא מפרק מארגים חברתיים, ולא מאחד: המעבר של הטלפון מכלי תקשורת ציבורי, ואז משפחתי, ולבסוף – אישי ופרטי.

בשנים הראשונות של הטלפון, השימוש בו היה מוגבל, וציבורי – אפשר היה למצוא טלפונים בסניפי דואר, בחנויות ובבתי מרקחת, ומאוחר יותר במשרדים, במסעדות ואז גם בכל בית פרטי. מוטיב הבלש הפרטי שמקבל טלפונים בדיינר השכונתי שלו הוא די נפוץ ומקובל תרבותית. הטלפון היה משהו שדרש שיתוף פעולה של כמה גורמים לתפעל. פרטיות? אל תצחיקו אותי.

מאוחר יותר, כשהטלפון נכנס לכל בית, אז מספר טלפון היה דרך ליצור קשר עם המשפחה כולה. לא יכולת להחליט למי אתה מתקשר. קו שני לבית זה כבר מותרות מאוחרות, ולרוב מספר הטלפון היה כמו תיבת הדואר של הבית – כתובת אחידה של כל בני הבית. ברוב המקרים אי אפשר להוציא שיחות פרטיות, כי הטלפון נמצא בסלון או במטבח, בשטח הציבורי ביותר. ובטח שאי אפשר לקבל שיחות פרטיות בלי הרבה cloak and dagger מסתורי. אם המאהב מתקשר והבעל עונה, אין ברירה אלא לנתק באופן מחשיד.

אבל הטלפון הסלולרי יצר זיהוי חדש, אישי, בין אדם למספר טלפון. אם בשנות ה-90, בימים הראשונים, עוד היינו נתקלים פה ושם במצבים של טלפון סלולרי משותף – בין אם בעל ואשה שמעבירים את הטלפון ביניהם, או ילד שלוקח את הטלפון של אחד ההורים איתו כשהוא יוצא – אבל המודל הזה מהר מאד יצא משימוש, כי הטלפון, ומספר הטלפון האינדיבידואלי, מהר מאד הפך להיות דרך ליצור קשר ישיר עם מישהו. לא עם הבית שלו או עם העבודה שלו, אלא ישירות איתו. לא פלא שאנשים נקשרים לטלפונים שלהם, לא מניחים אותם מהיד ולוקחים אותם איתם לשירותים. הטלפון הסלולרי הוא אחד הגאדג’טים שהכי כרוכים בהגדרת הזהות העצמית. כתובת מגורים עוזרת למקם אותנו במרחב. שם ושם משפחה עוזרים לקשר אותנו למארג אנושי. אבל הטלפון הוא אנחנו, הוא הכתובת האישית שלנו בכל מקום, בכל זמן. שיחות, SMSים, ובימינו גם דואר ופייסבוק וכל הג’אז הזה. המסכים הקטנים, מהבחינה הזו, הם לא חסרון אלא יתרון: הם שומרים על פרטיות. הם מונעים ממישהו להסתכל על התכתובות שלנו מאחורי הגב. הם מאפשרים את השותפות סוד הזו, בין אדם לטלפון הסלולרי שלו.

(איפה הייתי? אה, כן)

אז מה שהטלפון גרם הוא להדגיש את האינדיווידואל כקבוצת יחוס חברתית. אין ספק שגם קודם לאימוץ הסלולרי, האדם לא היה רק הבית שבו הוא גר והעבודה בה הוא עובד. אבל ההקשרים החברתיים הללו הם אלה שביססו את המיקום שלו. רצית לתפוס מישהו? נסה בעבודה. הוא לא שם? תבדוק בבית. הוא גם לא שם? אולי אצל ההורים, האחות, המסעדה הקבועה או הסופרמרקט. אבל הזמינות של האדם היתה תלויה בסביבה שלו. עכשיו? המיקום של האדם הוא הטלפון שלו. ב-Microserfs, דאגלס קופלנד כותב על מייקל, אחת הדמויות הראשיות:

Michael lives in the other spare room down the hall [, but] more to the point, he announced he's moving to a personalized 1-800 number. That's where he really lives.

הדמויות של קופלנד אמנם חיות ב-1993, אבל הם כולם גיקים טכנולוגים, שמקדימים את הגל של שאר החברה: הדמויות גרות בבית משותף, חמישה אנשים, עם תשעה קווי טלפון. ב-1995, כשקופלנד כתב את הספר, טלפונים סלולריים עוד לא היו מאד נפוצים. אבל כבר אז אפשר לראות איך הם מתאימים כל כך לאורך החיים האינדיווידואליסטי, המפוצל, המפורק של שנות ה-90 והלאה. טכנולוגיה שנועדה לקשר, מחליפה בעצם את הקשרים הקיימים ומאפשרת לאדם להיות מנותק יותר מקודם.

* * *

אל תחשבו שאני אברח גם מהאימייל, או הפרופיל בפייסבוק, המשרת תפקיד דומה. בשנות ה-90, רוב האנשים עבדו עם תיבות הדואר שקיבלו מספקיות האינטרנט, תיבות דואר שקושרו לחשבון הלקוח בחברה. באופן לא מפתיע, לרוב היתה רק תיבה אחת כזו לבית, והיא לרוב שיחזרה את הדינמיקה של תיבת הדואר הפיזי של הבית. אבל מהר מאד החלו להגיע חלופות. הוטמייל הושקה ברביעי ביולי 1996, יום העצמאות האמריקאי, כדי לסמל את החופש מתיבות הדואר של הספקים, והיתה בין הראשונות שאפשרה לכל אחד, בקלות, לפתוח תיבת דואר אישית. היום, נדיר למצוא תיבת דואר שאינה אישית, או לפחות תפקידית. לקבל כתובת של מישהו בפורמט של “cohenfamily@sillyisp.net”, כמעט תמיד תיבה של ספק אינטרנט, הוא סימן היכר מובהק של עילגות טכנולוגי, ופתיחת חשבון פייסבוק משותף גורם לנו לרפלקס בחילה קל על הדביקות הבלתי נסבלת של הזוג – למרות שבעצם זה לא שונה מאד מתיבת הדואר היחידה, המשותפת, שנמצאת בכניסה לבית.

בונוס: תוסף הוורדפרס שלי שמקשר לפוסטים דומים הביא לי פוסט מהעבר ששכחתי ממנו לחלוטין, שרוטן ומקטר בדיוק על התופעה הזו של זוגות שפותחים פרופיל משותף בפייסבוק. דביק דביק דביק.

3 תגובות

נוב 07 2010

AdSense אנלוגי

מכירים את AdSense, הפרסומות הקטנות, הטקסטואליות של גוגל שאנחנו רואים באתרים? השירות שמתאים את הפרסומות לתוכן האתר בו הן יושבות, למילות החיפוש שאיתן הגענו לאתר, אפילו אישית אלינו. אני מאד אוהב את הפרסומות של AdSense. הן מרגיעות אותי. בעזרתן אני יכול לראות שגוגל לא באמת יודעים כל-כך הרבה עלי. ולא ממש טובים בלהבין תוכן של אתרים. ברוב המקרים הקישור נעשה על הרובד הלקסיקלי בלבד, על פי מילות מפתח באתר, ומפספס לחלוטין את הרובד הסמנטי. אני יכול לקבל פרסומות למימון ברכישת רכב באתר שמוקדש לצמצום השימוש ברכב פרטי, למשל. בגוגל אולי יש אנשים חכמים, אבל האלגוריתמים שלהם עדיין די טפשים.

* * *

אחת מרשתות הפיצריות הדלוחות לאורך רחוב אלנבי החליטה למתג את עצמה מחדש לפני כמה חודשים, והחליפה חלק מסניפיה ב-“סניפי בוטיק”, להגדרתה. הפיצה נשארה אותה פיצה-של-שלוש-בבוקר, אבל הלוגו שופץ, ונעשה נסיון קל להפוך את המקום לאלגנטי יותר. מעל לאחד ממקררי השתיה נתלתה תמונה עם תמונת אוכל פסטורלית שנועדה להשרות אווירה על המקום, תמונה של צלחת גבינות צרפתיות עתירות שומן וזרועות עורקים כחולים.

PizzaBoutique_Cropped

אני עמדתי אתמול בלילה מול התמונה וניסיתי להבין למה דווקא התמונה הזו נבחרה, ופתאום יכולתי לשמוע את הדיאלוג בראשי. “תביאו לי תמונה גדולה של משהו שקשור לפיצה, שירגיש יותר כמו בוטיק!” “אבל בוס, פיצה זה… פיצה. תמונות של פיצות עם גבינה ניתכת יש בכל פיצריה.” “אני אמרתי תמונות של פיצה? אמרתי משהו שקשור לפיצה! גבינה! תביאו לי תמונה של גבינה לבוטיק!”. וככה קיבלנו קממבר וגורגונזולה במסעדה שרואה בגבינת עמק מותרות חסרות תקדים.

כל מה שיש לנו זה משחק אסוציאציות פרימיטיבי. כמו AdSense אנלוגי, קוגניטיבי, שרק מחפש מילות מפתח, גבינה, ומביא תמונה מתאימה, בלי להפעיל יותר מדי שיקול דעת על הרמה הסמנטית. מצד שני, כאן עוד אפשר להניח שלא תבחר תמונה שמסבירה כמה גבינה רעה לבריאות. ב-AdSense גם זה קורה.

אין תגובות

נוב 01 2010

אין יותר מדי ספרים

נתקלתי היום בטור (פוסט? כתבה?) של סופר בשם ביל מוריס, שלא הכרתי, בנוגע למצב העגום של תעשיית ההוצאה לאור בארה”ב, דרך הפריזמה של מכתבי הדחיה ששולחים על כתבי יד המגיעים אליהם. אודה ואתוודה שכבר בפסקה הראשונה התחלתי להתעצבן מהנאו-לודיזם שנשפך מהמסך. כולם עברו לאימייל במקום מכונות כתיבה, ומאז אף אחד לא משקיע במכתבם ארוכים ומנומקים! ולראיה, הנה מכתב מנומק אחד שקיבלתי פעם במכונת כתיבה! אנקדוטות במסווה ניתוח מעמיק!

הרגעתי את עצמי, והמשכתי לקרוא, בתקווה שהטור יתגבש לפואנטה קצת יותר קוהרנטית, ולשמחתי, זה אכן קרה. אמנם עדיין נראה שהוא לא הפנים את ההבדל בין הקורלציה בין עליית האימייל לעליית מכתב הדחייה הקצר וחסר האופי, לבין קשר סיבתי אמיתי בין השניים, אבל בכל מקרה הוא עבר לנקודה שונה, ששיאה בקטע הרביעי: הקצרנות נובעת מכך שתעשיית הספרות מוצפת במאות אלפי ספרים שצריך להוציא, ולכן אין זמן לענות כמו שצריך – שלא לומר לערוך כמו שצריך, או בכלל. “תפסיקו להוציא כל כך הרבה ספרים!”, קורא מוריס. “תסננו, תצמצמו, תעבירו רק את האיכותיים הלאה!”. מצוין! אני כבר לא צריך לפסול את מוריס כריאקציונר חסר תועלת, אלא אני יכול להתווכח ישירות עם טיעון מעניין וקוהרנטי יותר – ומוטעה לא פחות.

הבעיה הראשונה שלי עם הטיעון שלו הוא שהוא לא יפתור את הבעיה שעליה הוא הלין בתחילת הטור: מכתבי הדחיה. להפך, אם ההוצאות לאור ידחו יותר כתבי יד, הם יצטרכו לשלוח עוד יותר מכתבי דחיה ליותר סופרים. מוריס בעצמו מכיר בכך שאי אפשר לעצור בעד אנשים מלכתוב, ויותר ויותר מהם עושים זאת. בניגוד למגוון רואי שחורות, יש יותר קוראי ספרים מאי-פעם היום, והרבה אנשים עם זמן פנוי, הרבה התלהבות וגישה למעבד תמלילים.

הבעיה השניה, והמהותית יותר, היא שמוריס, שהתחיל את הקריירה שלו לפני 30 שנה, עדיין לא רואה מודל אחר מאשר הוצאות לאור המשמשות כ-Gatekeepers לתרבות, שקובעים מה ראוי לדפוס ומה לא. ובמצב כזה, ה-gatekeepers לא עומדים בעומס, ונאלצים להתפשר משיקולים כלכליים. אבל מה האלטרנטיבה?

האלטרנטיבה, במיטב מסורת האינטרנט, היא שיבואו כולם. שיבואו ויפרסמו ספרים. שיפרסמו בקינדל ויפרסמו באייפד, ויפרסמו גם בנייר מודפס אם הם רוצים. הם לא חייבים לעבור דרך מו”לים ידועים, למרות שאם הם יתקבלו להוצאה לאור כזו, מדובר בגושפנקא רצינית. הם לא חייבים לעבור עריכה מקצועית, אבל רובם, אלה הרציניים, ירצו – ועורכים יעבדו בדיוק כמו היום, אבל הם יעבדו בשביל הסופר, לא בשביל המו”ל. והכי חשוב: יקומו גופים שימליצו ויסננו ויקבעו מה טוב ומה לא. הגופים הללו קיימים כבר היום: המלצות של אופרה ווינפרי ופורומים של GoodReads ובלוגים ואלף ואחד מקורות ידע אחרים. כל אחד ימצא את הקהילה שההמלצות שלה מתאימות לו. כן, יש כאן שינויים די מהותיים, בעיקר ביחסי הכוחות בין הסופר לעורך (שעכשיו עובד בשבילו). ויש בתפיסה הזו הרבה נאיביות וטכנו-אוטופיזם על כך שגם המנגנונים המבוזרים הללו לא יושפעו על ידי פרסום, אינטרסים כלכליים וכדומה. אבל בבסיס, אני לא רואה איך המודל הנוכחי של הוצאה לאור שורד לאורך זמן.

5 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים