ארכיון לחודש June, 2010

Jun 27 2010

שפת הכפתורים הנעלמה

השעה שבע בבוקר, ואני סתור-שינה והלום-שיער, יושב לי בבית קפה, מנסה לגרום לאוזניית הבלוטות’ הזו לתקשר עם הטלפון שלי.

לא משימה קשה מדי, על פניו. יש, אחרי הכל, חוברת הוראות מפורטת ומאויירת שמותאמת לכל אדם, בכל שפה, גם אם לא ראה מעולם אוזניית בלוטות’, או טלפון סלולרי, או חוברת הוראות. אבל החוברת בבית ואני, אני בבית הקפה, פרוע-עיניים וטרוט-שיער. ואני לא מצליח לגרום לזה לעבוד.

זה לא מתאים לי, התסכול הזה. לרוב אפשר לגרום לרוב מכשירי האלקטרוניקה לפעול, לפחות ברמה הבסיסית, בלי להעזר בחוברת. יש שפה לדברים האלה. דבר ראשון, לחץ על הכפתור. אם זה לא עזר, לחץ עליו במשך 5 שניות ברציפות. אם לא זה, לחץ על כל הכפתורים ביחד. זה אמור לעבוד עם כל דבר. הבעיה של היא שאני לא יודע אם גוש הגומי שבאמצע המכשיר הוא כפתור או לא, וזה מעוות לי לחלוטין את הטקטיקה. אני מרגיש מאד מתוסכל מכל העניין.

* * *

כשהייתי קטן הייתי הולך הרבה למשחקי וידאו. הייתי משחק הרבה סטריט פייטר 2, אחד מאבות ז’אנר משחקי המכות. מה הפך אותו לאבי הז’אנר? השפה שהוא הגדיר. במשך שנים, יכולתי להשתלט תוך דקות על כל משחק מכות חדש שהגיע. חצי-סיבוב-ג’ויסטיק-נגד-כיוון-השעון ומעיכה פרועה של כפתור ההתקפה, וסביר להניח שיקרה משהו מגניב. קדימה-קדימה-ומכה. למטה-למעלה-ובעיטה. צירופי תנועות ומקשים שסטריט פייטר הפך ל-lingua franca, לשפה האוניברסלית המשותפת של הז’אנר. מאוחר יותר הז’אנר הפך לתלת-מימדי, ודווקא טקן נהיה התקן בנושא.

מיקרוסופט הם הסטריט פייטר של עולם תוכנות ה-desktop. מערך התפריטים שהם ביססו בתחילת שנות ה-90 נהיה אוטומטי. גם בתוכנה שמעולם לא נתקלתי בה אני יודע לחפש בתפריט ה-File, ה-Edit, ה-View. אז נכון שלפעמים מסך ההגדרות הוא תחת Tools –> Options, ולפעמים תחת Edit –> Preferences, אבל הכל בתוך מרחב בעיה מצומצם. ואז בא אופיס 2007, עם הממשק החדש, וטרף את הקלפים. באופיס 2010 הם הבינו את זה, ולמרות שלא ביטלו את ה-Ribbon (וטוב שכך), הם לפחות החזירו את תפריט ה-File.

* * *

אני בבית, כותב את הפוסט הזה ובודק את חוברת ההוראות. צריך להשאיר את הכפתור לחוץ בזמן שמדליקים את האוזניה. מטומטמים. למה להמציא צירוף חדש במקום להשתמש אלה הקיימים? לא עדיף היה פשוט לעשות אחורה-קדימה-מכה?

7 תגובות

Jun 24 2010

בחוצות עירנו

Image060

שלט החוצות הזה מציק לי כבר כבר שבועות, ומסיבות דומות לאלה שהפריעו לי בפוסטר של דוקטור פרנאסוס לפני כמה חודשים – בעוד קולין פארל, ככוכב הסרט, מקבל 50% משטח הכרזה ואת שמו בגדול למעלה1, בעוד הבחורה, אליסיה בכלדה, מתפקדת אך ורק כתמונת רקע חיננית לשמו של הבמאי. ברור ל י שכשחקנית לא מוכרת, יחצ”נים הסרט לא רוצים לשים את השם שלה באופן בולט מדי. אבל אין מה לעשות – אם יש לה תפקיד ראשי בסרט, ועוד יותר מכך – אם יש לה תפקיד ראשי בפוסטר – אני חושב שמגיע לה ששמה יופיע עליו, לא?

* * *

Image064אין לי בעיה עם הפוסטר הזה, האמת – לא עם הפונט המצועצע שמתאים לאופי המחזה, לא לעיצוב הכללי, וגם לא להצגה, שראיתי בכיכוב שמואל וילוזנ’י לפני איזה עשור ומשהו. מה שמוזר לי רק זו הבחירה להשתמש בספרה “2” במקום המילה “שני”, שהיה צורם לי פחות. אני לא יכול שלא לחשוב שישבו להם המעצבים ולא הצליחו להחליט אם זה צריך להיות “שני” או “שתי”, והחליטו לוותר על הדילמה גם במחיר האלגנטיות. או אולי סתם לא היה להם מקום לשלוש האותיות שזה דורש, והם לא רצו להקטין את הכתב.

* * *

Image062

ועוד פוסטר שממלא את העיר בימים האחרונים: “חדש מנסטלה – גלידת שמנת אמיתית.”

זה גורם לך לתהות: מה, אם כך, הוא הזבל הרגיל שאתם מנסים לדחוף לנו כל הזמן?

 

 

 

 

 

 

.

  1. בונוס: אם תסתכלו אחרי השם שלו, זה נראה בהתחלה כאילו הוא שיחק בסרט בשם “ברווז” []

3 תגובות

Jun 21 2010

שברים

מספרים, כמו שאני אוהב להדגים כשעולה בידי, משקרים. קל מאד להטעות עם גרפים וסטטיסטיקות, עם התחלות צירים ודגימות חלקיות. אבל נקודה מעניינת שבה מספרים יכולים לשקר היא המעבר מסטטיסטיקה – ממספר עשרוני, באחוזים – לחיים האמיתיים.

דובי מביא כאן  הצעת חוק שעברה את ועדת השרים לחקיקה, על תמריצים כלכליים לסיעות שישלבו יותר נשים בשורותיהן. כמו שדובי מדגים, הרף שנקבע – 35% – הוא לא שרירותי, אלא נועד להקל על הסיעות הגדולות ולהקשות על הקטנות:

מפלגה בת שלושה חברים תצטרך לכלול שני-שליש נשים כדי לזכות בתוספת. מפלגה בת ארבעה חברים, חמישים אחוז. מפלגה בת חמישה חברים, 40%. שישה – 50%. שבעה – 42%. רק מפלגה בת שמונה חברים תתקרב לאחוז הרלוונטי כמינימום הנדרש – 37.5 אחוז (אבל בתשעה חברים חוזרים ל-44%). המפלגה הראשונה שתזדקק בדיוק ל-35% נשים כדי להיות זכאית למימון היא מפלגה בת 20 חברים.

השקר של המספרים כאן נובע מהמעבר ממספר אבסטרקטי – 35% – למספר מוחשי, קונקרטי – אנשים, או במקרה הזה, נשים. אנחנו רגילים לחשוב על אחוזים כמשהו שניתן להחיל אותו על כל מספר ולקבל תוצרה מקבילה – 35% מ-3 זה אותו יחס כמו 35% מ-30. אבל אנחנו לא יכולים להכניס לכנסת 1.05 נשים, אז אנחנו מעגלים למעלה ל-2 – ואז פתאום היחס הזהה, האבסטרקטי, של 35%, הופך במציאות ל-66% במפלגה הקטנה, אבל ל-36.6% בלבד במפלגה בת 30 איש.

זה לא שונה מהותית מהטעות המתבקשת כשחושבים על מס הכנסה אחיד. לקחת 20% מכל אדם, בין אם הוא מרוויח 5,000 או 30 אלף שקל אולי נראה שוויוני, אבל כשאתה מתרגם את האחוזים האבסטרקטיים לשקלים קונקרטיים, ועוד יותר מזה – למצרכי יסוד קונקרטיים – אתה רואה שיש כאן הבדל מהותי בין שני המקרים. ועכשיו שמתי לב שכבר כתבתי על זה פעם, באמצע הלילה.

אז מספרים יכולים לשקר, לא רק כשהם עטופים בפסים צבעוניים, אלא גם כשהם מוצגים שחור על גבי לבן, ומציגים אחוזים ברורים מתוך מספרים. אני חושב שאחת הסיבות שקל יותר לדובי לשים לב לשקרים הללו היא ההכשרה שלו במדע המדינה, שם כל נסיון להחיל תאוריות סטטיסטיות על מדינות נתקל בבעיה שיש פחות מ-200 מדינות בעולם, ולהגיד משהו כמו “38% מהדמוקרטיות המערביות” משאיר אותך עם שלוש מדינות ורבע מצרפת, ולאף אחד זה לא ממש עוזר.

2 תגובות

Jun 04 2010

ערפדים עליך, שמשון

לפני כמה ימים ראיתי את הסרט “סוד קבור”, סרט חובבים ישראלי שהופק ע”י קבוצת אבק. אני לא מתכוון לכתוב ביקורת מלאה על הסרט – יש מה להגיד עליו, לטוב ולרע – אבל אני כן רוצה להתמקד בנקודה אחת שעלתה בראשי אחרי שראיתי אותו.

* * *

הז’אנר של הפנטזיה-בת-זמננו זוכה לעדנה במיינסטרים בשנים האחרונות – מההצלחה של הארי פוטר בספרים ובקולנוע ועד באפי ו-Twilight ומורשת הערפדים המיוסרים של אן רייס, שהכניסו את כל הסגנון של ה-urban fantasy וה-paranormal romance עמוק לתודעה התרבותית, גם מחוץ לקהל חובבי הפנטזיה. הז’אנר אומץ על ידי המיינסטרים, ותוצר לוואי של ההצלחה הוא מספר הפרוייקטים הטלוויזיוניים שבאים לרכב על ההצלחה, בין השאר גם בארץ, בעברית. אבל מהמעט שראיתי מהסדרות הללו, הן סובלות ממחסור חמור במרכיב אחד: ישראליות.

המקורות התרבותיים של הסדרות הללו, Twilight ובאפי, משלבים שני ז’אנרים, ז’אנר האימה העל-טבעית, וז’אנר סרטי התיכון והקולג’ האמריקאיים. הסדרות הישראליות בחרו, ממגוון סיבות, לאמץ את מוסכמות הז’אנר כמו שהן, בלי להתאים אותן למציאות הישראלית. וזה צורם. זה צורם כי זה לא מרגיש טבעי לראות צעירים ישראלים דוברי עברית יושבים בדיינר אמריקאי, לומדים בקומפלקסים אמריקאיים עם חגיגות וטקסים כמו בבתי ספר אמריקאיים, ולובשים חליפות ועניבות כמו בבתי ספר פרטיים אמריקאיים. התוצאה של הבחירות העיצוביות, ביחד עם הכתיבה והמשחק הגרועים, היא חוסר אמינות מוחלטת של הסיטואציה.

* * *

לכן אני נהניתי מ-“סוד קבור”. הוא לא היה כתוב מאד טוב, אמנם, והשחקנים לא היו משהו בכלל. אבל זה בסדר, כי הוא סרט חובבים. מושקע, אבל עדיין סרט חובבים. הם עוד ישתפרו. אבל הסרט מבסס את עצמו באופן מובהק בהוויה הישראלית. הוא מקשר, באמצעות יומן אבוד, בין תלמיד תיכון תל-אביבי לבין סבו, שברח מהנאצים בפולין הכבושה ומצא את דרכו לארץ ישראל. הוא משלב אלמנטים של הז’אנר הפנטסטי – סוד שנקבר לפני עשרות שנים במערה נידחת – עם הוויה ישראלית, כשהגיבור יוצא לטיול השנתי של השכבה בהרי ירושלים כדי לנצל את ההזדמנות ולנסות למצוא את הסוד הקבור של סביו. הדינאמיקות של הדמויות מוכרות ואמינות, גם אם לא משוחקות במקצועיות – מלכי הכיתה, קצת ערסים ומשחקים כדורגל. הרוסיה הגותית, הרוסי הבלאקר עם חולצת איירון מיידן – כולם ארכטיפים מוכרים מהנוף התרבותי הישראלי. המיקומים גם הם מוכרים – משדרות רוטשילד ועד חוף הים, ובמיוחד השימוש המבריק באתר פחות מוכר, האנדרטה בכיכר היל בצפון העיר, ושילובו באופן מהותי בעלילה.

בקיצור, נראה שהיתה כאן כוונה, לא לקחת את הז’אנר האמריקאי ולתרגם אותו לעברית, אלא לקחת את ההוויה המוכרת לכותבים (שהם כולם בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם, למיטב ידיעתי, וחווית התיכון עוד טריה) ולהוסיף עליה רבדים פנטסטיים המתאימים לה.

אני אשמח ללכת לראות את הסרט הבא שלהם.

5 תגובות

Jun 02 2010

פינת האינפוגרפיקה: עמודות וסדרי גודל

שלום קוראים יקרים, שוב אני בפינת האינפוגרפיקה המטעה, והפעם שבנו לעסוק בכלכליסט. אני אציין רק שאני מתמקד בכלכליסט לא כי הם חוטאים במיוחד בתחום הזה, אלא כי בתוקף תפקידי ככתב ועורך שם אני פשוט נחשף למקרים רבים יותר של חטאי-אינפוגרפיקה מצידם.

calcalistGraph

הבעיה כאן פשוטה מאד. חוץ מאשר הטעות הגסה בכותרת המשנה (מדובר במיליארדים, לא במיליונים), גרף עמודות מסתמך על הנחה בסיסית שהיחס בגדלים בין העמודות הוא יחס ישר. לאורך העמודות הראשונות, בשנת 2004-2007 למשל, אפשר לראות שהבדלים קטנים במספרים מתבטאים בהבדלים קטנים בגרף. אם ניקח את 2004 כאמת מידה, אז העמודה בגובה 96 פיקסלים מייצגת 1.23 מיליארד שקל, כלומר 11.6 מיליון שקל לפיקסל. העמודה השניה, בגובה 79 פיקסלים על 1.14 מיליארד שקל, מייצגת 14.6 מיליון שקל לפיקסל. לא אחיד, אבל ההבדל לא עצום.

אבל אז אנחנו מגיעים ל-2009 והקפיצה הגדולה. 1.69 מיליארד על 188 פיקסל הם 6.2 מיליון שקל לפיקסל, חצי מהסטנדרט שנקבע בהתחלה. 2011, לעומת זאת, מייצגת 30 מיליון שקל לפיקסל- 900 מיליון ש”ח על 30 פיקסלים בלבד.

המטרה כאן ברורה. בשביל להעביר ביקורת על קיצוץ תקציבי המדען הראשי, העיתון מנסה להדגיש את הצמצום. אבל יש כאן ניצול לרעה של גרף העמודות האובייקטיבי-לכאורה, אבל שבא להציג ירידה של 46% בתקציב באמצעות ירידה גרפית של 84% כמעט פי שתיים משיעור הירידה האמיתי.

7 תגובות

Jun 01 2010

שיחה

(זכרון ישן, שעלה עכשיו בהשראת שחר)

אני אוהב תכניתנים, מהנדסים, שבאים אלי לחברה. הם תמיד מגיעים כשהם בטוחים שהם מרכז העולם, בחברות היי-טק. כאילו מחקר ופיתוח זה הלב של העניין. אני אוהב לקחת אותם ולחנוך אותם. ללמד אותם. לעשות תוכנית שבסופה הם יוצאים כשהם מבינים בדבר החשוב באמת – ביזנס. זה העולם האמיתי, לא השטויות שבאקדמיה או העניינים הטכניים האלה שלכם. איפה עשית את התואר שלך? אה, אין לך תואר במחשבים? אתה לומד מה? היסטוריה ומדעי הרוח? זה מצוין זה, זה מצוין. זה נותן לך נושאי שיחה שאתה יכול לדבר איתם על אנשים, להתקרב אליהם, שירצו לדבר איתך. ואז אתה יכול למכור להם יותר בקלות.

מנכ"ל חברת סטארטאפ קטנה בה עבדתי, מאי 2007.

הייתי צריך כבר להבין באותו רגע.

6 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים