ארכיון לחודש April, 2010

Apr 29 2010

ניצול ציני של הבמה: הבעיות שלי עם פנדה מחשבים

אני מתנצל על השימוש בפלטפורמה של הבלוג שלי בשביל פוסט של תלונה צרכנית, אבל החלטתי לראות בזה שירות לציבור, או לפחות פריקת עצבים.

הייתי רוצה להזהיר את ציבור הקוראים (הנרחב, העצום, וכו’) שלי מפני חברת פנדה מחשבים, חברה המוכרת (בין השאר) מחשבים ניידים, שמהם קניתי מחשב לפני כשנה. שלחתי את המחשב לתיקון במעבודתיהם לפני שלושה שבועות, ומאז זכיתי לשירות לקוחות הגרוע ביותר שנתקלתי בו.

היחס, מהקל לכבד, כלל התעלמות חוזרת ממיילים ששלחתי בנוגע לסטטוס המחשב, המתנה בטלפון במשך דקות ארוכות, עד שבסוף ניתקתי והתקשרתי שוב, ונעניתי על ידי אותו אדם, שכמובן שכח שבכלל השאיר אותי בהמתנה. הבטחות שיחזרו אלי מאוחר יותר (“הוא כרגע בטלפון, הוא כבר יחזור אליך”) שכמובן לא התקיימו, ולבסוף מגוון שקרים וזיוני שכל, החל מ-“7 ימי עבודה? מה פתאום, לא הייתי אומר משהו כזה, זה 14 ימי עבודה” ועד “אה, המחשב כבר נשלח, והוא בדרך אליך. שליח אמור להרים לך טלפון”. טוב שלא האמנתי לו וביקשתי שיברר שוב, כי אחרי שהוא שם אותי בהמתנה (וניתקתי, והתקשרתי שוב), התברר שהם בכלל לא קיבלו עדיין את החלק התקול מהיבואן, והוא רק ניסה לנפנף אותי מהקו.

הרתיח אותי היחס של אחד סמי מור, האחראי על התיקון, שהתחיל איתי ברגל שמאל בשיחת טלפון אחרי שבוע שהמחשב שם, כשהחל בלהכחיש את ההתחייבות המקורית ל-7 ימי תיקון, אח”כ ניסה להתפתל ולטעון שהמחשב רק הגיע ביום ראשון (הוא הגיע כבר ברביעי שלפני, ויש לי מייל של אותו סמי שמגבה את זה), ובסופו של דבר לא מצליח אפילו לעמוד בזמן הטיפול הלא-ממש-שאפתני שאליו הוא טען, כשהוא נותן לי תשובות כמו “זה יקח כמה זמן שזה יקח, מה אתה רוצה שאני אעשה?” – כשהוא בכלל טורח להחזיר לי טלפונים.

בסופו של דבר, פנדה יושבים ומחכים שהכונן יחזור מהיבואן. אני לא חושב שהמחשב מונח אצלהם במעבדה מחכה שיעבדו עליו, והם מתעלמים. אבל אפילו אם יש בעיה שמחוץ לשליטתם, יש להם הרבה מה לעשות. הם יכולים ליצור איתי קשר להבהיר לי שיהיה עיכוב, להפגין מעורבות או (מה המילה שאני מחפש?) מודעות שירות. הם יכולים לתת לי כונן חלופי, גם אם זה יעלה להם טיפה יותר, ולא, כמו שסמי אמר לי, “נראה לך שאני אתן לך כונן חדש כתחליף לאחד משומש?”. הם היו יכולים לענות לטלפונים שלי, לעזאזל, ולא לנפנף אותי בשקרים. היו יכולים לעשות הרבה דברים. הם העדיפו שלא.

זהו. Got that off my chest. שלחתי גרסא של התלונה שלי גם למנהלי החברה, ואני מקווה שבשלוש השנים שנותרו לי לאחריות על המחשב אני לא אדרש לעבוד מולם שוב, ואם כן – שהם ישפרו קצת את מחלקת השירות שלהם. בכל מקרה, אני ממליץ בחום להמנע מלקנות מהם מחשבים, גם אם הם עושים רושם מקצועי ו/או זול לפני הרכישה. מחשבים תמיד דורשים שירות, ואפילו שאת השירות על רוב רכיבי המחשב אני מקבל מ-Dell ישירות, שהם קצת יותר מקצועיים (הם היו באים אלי עוד באותו יום עם כונן חלופי), מספיק הקצת אינטראקציה עם פנדה בשביל שאני אהיה מושבת כבר כמעט חודש, וזה די קטסטרופה, בעיקר לי.

עדכון: לאחר תחלופת מיילים שהתחילה מנומסת ועניינית, הסתבר לי שמנכ”ל החברה, יאיר סאטובי, לא באמת מעוניין לפתור את בעיות השירות. תגובה שהתחילה ב-“באמת יש לנו בעיה וננסה לפתור אותה” הפכו ל-“הבעיה היא בך, הלקוח. היחס שלך לא נעים, אנא אל תתקשר אלינו יותר”.

תודה, יאיר, על שהפכת מה שנראה כמו התנצלות כנה ורצון לשיפור להתחמקות והתפתלות מלקיחת אחריות.

עדכון: ביום ראשון נמסר לי שהכונן יגיע למחרת, יום שני, יורכב וישלח אלי. ביום שלישי, יומיים אח”כ, בדקתי מולם שוב, ונאמר לי שהכונן אכן הגיע ביום שני, אבל הטכנאי לא סיים להרכיב אותו, הלך הביתה ויצא לחופש, ואף אחד לא יודע אם הוא סיים את העבודה ומה מצב המחשב. היאח.

עדכון: המחשב שלי מוכן, וישלח אלי עם שליח היום, ויגיע, בתקווה, עד סוף השבוע. אבל לא בטוח. 72 שעות זה זמן סביר, כמובן. משום מה כששלחתי להם את המחשב, דרך הדואר, זה עלה פחות, והם התחייבו ל-48 שעות. אה, כן, עלה פחות – בשביל להבהיר שאין להם שום כוונה לעשות ג’סטה של התנצלות על השירות הגרוע, הם חייבו אותי גם על המשלוח של המחשב אלי. "אם יש לך בעיה עם זה, אתה מוזמן להגיע לקיסריה ולקחת אותו בעצמך", נאמר לי בטון נוזף. הם לא חייבים לי את המשלוח, זה נכון, אבל זו היתה יכולה להיות הזדמנות להוכיח רצון טוב. לא רוצים, לא צריך. אני מקווה שזו הפעם האחרונה שיצא לי לדבר איתם.

עדכון: ברגע האחרון, הם החליפו את המשלוח מאביב-שיגור ל-UPS, מה שמבטיח שהמחשב יגיע אלי עד מחר. בדיקה באתר UPS מראה שהמחשב כרגע במחסני החברה בחיפה. זה מצחיק קצת שכשהם כבר עושים משהו בסדר, הם לא טורחים להגיד לי על זה, ואם לא הייתי מתקשר לברר את מספר המשלוח, לא הייתי יודע שהם עברו ל-UPS. אבל זו כבר באמת בעיה קטנה, ואני שמח שהם עשו את המאמץ הזה בסוף בשביל להיות יותר בסדר.

22 תגובות

Apr 20 2010

מוזיקה במרחב המודפס

אחד הדברים שאנשים אוהבים לבכּות עם גסיסתו האיטית של התקליט (והדיסק) והמעבר לקבצי MP3 הוא ה-album art, העטיפה הקדמית בעיקר, וה-liner notes שבפנים. אבל בנוסף לאלה, שמתי לב פתאום שחסרה לי העטיפה האחורית של הדיסק, עם רשימת השירים. בניגוד לעטיפה הקדמית, לרשימת השירים היה תפקיד מפתח בשמיעות הראשוניות של המוזיקה. אני שם דיסק חדש במערכת או באוטו ועולה שיר טוב, או מעניין, או רע, אז אני רוצה לדעת איזה שיר זה, איך קוראים לו, ואפילו מה אורכו, בעיקר אם הוא רע. המידע הזה מגיע מהעטיפה האחורית החשובה.

HeathenBackCover

אפשר לראות התקדמות בעיצוב העטיפה האחורית, חלקה של התעשייה וחלקה אישית שלי. בהתחלה הדיסקים שלי היו רוק קלאסי שהועבר לדיסקים, ביטלס ו-Doors והשאר, והעיצובים של העטיפות היו מינימליסטיים. מקדימה עיבוד של עטיפת התקליט, מאחורה לבן פשוט עם רשימת השירים. בהמשך יצאו יותר ויותר תקליטים ישירות ל-CD, וגם אני התחלתי לשמוע להקות צעירות וחדשות יותר, והעטיפה האחורית היתה חלק מעיצוב העטיפה בכלל. שמות השירים השתלבו בעיצוב, או שעוצבו בהשתלבות, ונהיו אלמנטים גראפיים משל עצמם. ועדיין, הם האלמנט בעטיפה כולה שעליו הסתכלתי הכי הרבה. והעיצוב הגראפי, ה-layout הוויזואלי, נהיה חלק מחווית ההקשבה שלי.

שמעתי היום את Heathen, אלבומו המצוין של דיוויד בואי מ-2001. שמתי את הדיסק ונכנסתי   להתקלח, ופתאום שמתי לב שהגיע שיר 3, Slip Away, שאני מאד אוהב. והמחשבה הראשונה שקפצה לי לראש היא “אה, השיר מצד ימין למעלה”. לעד, אני מניח, Slip Away יהיה השיר של צד ימין למעלה. כמו ש-Heathen (The Rays) יהיה השיר המוגדל למטה, או ש-5:15 The Angels Have Gone יהיה השיר שהמספר שלו בדיסק (9) מתערבב עם ה-5 שבתחילת השם.

HeathenBackCoverDetail

נ.ב.: אני מאד מאוכזב מ-Google Images (ואפילו מ-bing), שלא הצליחו למצוא לי תמונה של העטיפה האחורית של Heathen, וחייבו אותי להוציא את הדיסק ממרבצו המאובק ולסרוק את התמונה. תעריכו את זה!

5 תגובות

Apr 08 2010

החיקוי ושברו

נזכרתי פתאום בבובות שפעם היו מחלקים בארוחות ילדים של מקדונלדס, לפני בערך עשור. זה היה בובות של החבובות, משום מה – אני לא יודע על שום מה היתה ההתעוררות הזו פתאום. כנראה לא היו סרטי דיסני פופולריים באותו קיץ. אני זוכר שעמדתי והסתכלתי על הבובות בתצוגה ותהיתי איך מישהו יכול לחשוב שהדבר הירוק הזה אמור להראות כמו קרמיט.

כלומר, כן. כל תרגום דורש שינויים וגורר אובדן של משהו. כל דמות של שחקן מסרט, ואפילו דמות מצוירת, תמיד תראה קצת אחרת כשמתרגמים אותה לצורה של בובת בד פרוותית. לרגע כבר עמדתי לסלוח להם, עד שנזכרתי שהחבובות הן בובות בד פרוותיות במקור, ואין שום הצדקה שרפרודוקציה של קרמיט לא תראה בשום צורה כמו קרמיט, מלבד הצבע הירוק והצווארון הדיסטינקטיבי שלו.

אבל זה מה שקורה כשבובות לארוחות ילדים של מקדונלדס מיוצרות על ידי אנשים שמעולם לא ראו רחוב סומסום, וקיבלו רק תיאור, ככל הנראה מילולי, על ידי מישהו שבתורו רק ראה תמונה, לרגע, בחטף, של צפרדע.

2 תגובות

Apr 07 2010

Let’s All Get Up And Dance To A Song

יש איזה מנהג מעניין במסיבות בריטפופ ורוק אינדי, ששמתי לב אליו לאורך השנים. ה-DJ שם את המוזיקה של הליין, מיוז או ארקטיק מאנקיז או Ready to Go המתבקש, ואז מגיע השלב שה-DJ שם איזה שיר סיקסטיז, איזה טוויסט-אנד-שאוט או ביץ’ בויז, וכולם פתאום מתחילים לקפץ בהתלהבות. אבל זו לא ההתלהבות של השירים האהובים מקודם, זו מין התלהבות מתיילדת. כולם עושים תנועות ריקוד רטרואיות, כמו  להצביע או לצלול, וכולם צוחקים נורא. וככה זה חוזר על עצמו שוב ושוב ממסיבה למסיבה, לרוב עם בדיוק אותם שירים, שהיו להיט עוד לפני שאמם של הרוקדים נולדה.

אני מנסה להבין בדיוק מאיפה מגיעה המסורת הזו. לא יצא לי להיות הרבה בליינים אחרים של מסיבות, בין אם אלקטרוניות, מטאל או מה שלא יהיה, אבל לא נראה לי שיש להם טקסים כאלה שם. ההרגשה שלי (ותקנו אותי אם אני טועה) היא שכל חווית הקלאבינג בסצינה הזו נגועה במין חוסר בטחון היפסטרי כזה, שחייבת להכניס מידת מה של ציניות כדי שתוכל להסתכל לעצמה בעיניים. אנחנו לא הולכים לרקוד כדי להנות, אנחנו הולכים לרקוד בצורה אירונית ומודעת לעצמה, ומזה אנחנו יכולים להנות.

אני לא אוהב את השירים האלה במסיבות. כלומר, את השירים אני אוהב, אני אוהב מוזיקה סיקסטיז. ובפעמים הראשונות אני באמת רקדתי להם בהתלהבות אמיתית. אבל עם כל חזרה, ההרגשה שמדובר בהתלהבות מזויפת מתחזקת. אני לא חושב שכל באי המועדונים באמת רוקדים מתוך ציניות. אני בטוח שכמו שהסיקסטיז השפיעו על הרבה מלהקות הבריטפופ המודרניות, כך גם אוהבי הבריטפופ גדלו על הרבה ביטלס וביץ’ בויז. אבל השילוב של הרטרו בתוך הפלייליסט במועדון יש בו מעין self deprecation, מודעות עצמית לכך שהמוזיקה עצמה של הליין לא מספיקה, בפני עצמה, להלהיב אנשים שיבואו לרקוד לה. לכן, אני מניח, גם רוב המוזיקה שמנגנים שם היא משנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, שיהיה זמן לשקוע ולהפוך לנוסטלגיה.

2 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים