כשקניתי את המחשב הנייד שלי לפני שנה, החלטתי להשקיע בו. הרבה זכרון, מעבד מהיר, וכונן שקט, מהיר ואמין. רציתי את האפשרות להריץ עליו כלי פיתוח כבדים כמו Visual Studio, להפעיל עליו מכונות וירטואליות שמריצות מערכות הפעלה שלמות בחלון. אולי אפילו משחקים, חשבתי לעצמי, עם הדים של השנה האבודה שלי, בין 2007-2008, בה ביליתי הרבה יותר מדי זמן ב-World of Warcraft. מחשב חזק. חיית עבודה. מחשב רציני.

בשבועות האחרונים המחשב שלי גוסס לאיטו, כפי שיודעים כל עוקביי בטוויטר, שם אני מתעד את פרפוריו. הכונן הקשיח – השקט, המהיר, האמין – מתפורר לו מבפנים, ואני בתלאות של שירות לקוחות, מחכה עד אחרי החג כדי שיחליפו אותו. בינתיים עליתי על רעיון גאוני, מכיוון ששאר המחשב תקין, להריץ עליו לינוקס. ניתן להפעיל לינוקס ישירות מ-CD, בלי לגעת בעיי החורבות שהן ההרדיסק. פתרון אידאלי, חשבתי, לשימוש בסיסי במחשב. לא יותר.

חששתי בהתחלה מהמהלך הזה, כי לא ידעתי כמה אפשר יהיה באמת לעבוד בלי כל התוכנות שלי. בלי ה-Visual Studio והמכונות הוירטואליות, המשחקים וכל שאר הדברים. אז הורדתי את הגרסא העדכנית של אובונטו והרצתי אותה, כדי לראות מה בכל זאת אפשר יהיה לעשות עם מחשב נקי, ריק כל כך.

הגרסא האחרונה של כרום רצה על לינוקס. היא סינכרנה לי אוטומטית את הסימניות מהמחשב הישן. תוסף קטן מאפשר לי לקרוא טוויטר ישירות מהדפדפן, שם אני גם קורא בלוגים, ודואר, ופייסבוק. מערכת ההפעלה באה עם תוכנת Empathy, המחברת אותי למסנג’ר וגוגל-טוק. מוזיקה אני יכול לשמוע עם הנגן שבא עם הלינוקס, וכנ”ל לראות סרטים.

ב-Visual Studio לא נגעתי ברצינות כבר שנה. אני בקושי משחק משחקים, ואלה שכן, בזמן האחרון, הם משחקי נינטנדו עתיקים שרצים על אמולטור. הדבר היחיד שאני לא יכול לעשות מהלינוקס זה להתחבר לעבודה (שדורשת אקספלורר), וכאן אפילו לא הצלחתי להפעיל מכונה וירטואלית כמו שצריך (בעיות של הדיסק, לא של לינוקס).

* * *

פתאום הבנתי כמה מעט אני עושה עם המחשב שלי. הרבה יומרות היו לי אז, לפני שנה. פרוייקטי תכנות. להריץ מערכות במקביל. איזה דטהבייס או שניים. אבל מאז אני התרחקתי מהטכנולוגיה, והחיים שלי נסובים סביב טקסט. אני קורא טקסטים ב-RSS ומייצר טקסטים לבלוג ולעבודה. ובשביל לעבוד עם טקסטים לא צריך מחשב כזה חזק. אני צריך נטבוק. אני צריך משהו שיודע להציג סרטוני פלאש וכמה פרקים ואיזה סרט באורך מלא מדי פעם. ולהשמיע MP3ים בלי לחרוק. וזו בעיה. כי כחנון מחשבים זה שנים רבות, הרבה מההגדרה העצמית שלי קשורה לחומרה שלי. אנשים פשוטים? הם יכולים להסתפק באיזה סלרון עלוב. אני, אני לא אוותר על שום דבר פחות מהדור האחרון של המעבדים!

אבל אני כבר בקושי יודע מהו הדור האחרון של המעבדים. כרטיס המסך במחשב השולחני שלי בקושי מריץ משחקים מלפני שנתיים, והרעיון של להרכיב בעצמי את החומרה שלי פתאום נראה לי כמו טרחה עצומה. אולי, כדברי צ’יאנה, אני קצת מתבגר. עברתי מלתכנן ללמוד מדעי המחשב ללמוד היסטוריה ו-BA כללי. אני משתתף בסדנאות כתיבה יוצרת. קורא וכותב אפילו שירה(!). עזבתי את העבודה בתכנות ועברתי לעיתונות. זה קצת מוזר לי.

וידאו זה העתיד, הם אומרים לי. כל האינטרנט עובר לוידאו. ספקיות אינטרנט זועקות שוידאו יהרוג את האינטרנט, יסתום את הקווים, אבל כולם רוצים וידאו. אתרים טכניים מתחילים לשתול סרטוני הדרכה במקום תמונות מסך או הסברים טקסטואלים. במקרה הטוב בנוסף, אבל לא תמיד. כבר אי אפשר לסרוק את ה-RSSים שלי לממים, בדיחות ותמונות מצחיקות בלי שחצי מהדברים יהיו קישורים ליוטיוב. פעם, אפשר היה לסמוך על האינטרנט לספק איזה תמונה מצחיקה של חתול כשכלו כל הקצים. היום? סרטונים. חתולים קופצים. חתולים צוחקים. סרטונים בכל מקום.

זה לא שיש לי משהו עקרוני נגד וידאו. וידאו זה טוב. לראות פרקים בסטרימינג זה טוב. יוטיוב זה מצוין. סרטונים של חתולים – באמת שאי אפשר להגיד על זה שום דבר רע. אבל אופן הצריכה של וידאו הוא שונה מצריכה של טקסט או אפילו של תמונות. אצלי, לפחות, זה ככה. טקסט ותמונות אני צורך בקצב שלי. אני יכול לרפרף. אני יכול לדלג. אני יכול לעצור ולחזור אח”כ. בוידאו, ובאופן בולט יותר גם באודיו, אין לי את הגמישות הזו. אני צריך לצרוך את התוכן בקצב שהעורך שלו החליט. אני לא יכול להעיף מבט אחד בסרטון ולקבל תמונה כללית של הצורה שלו, כמו שאפשר עם טקסט. אני יכול לקפוץ קדימה, נכון, אבל זה ניחושים אקראיים בתוך הרצף, ולא דילוג מושכל למקום שמושך את העין.

שליטה, זה שם המשחק. זו הסיבה שצפיה פסיבית בטלוויזיה יורדת לעומת שימוש בטיבו/YesMAX, הורדה מהאינטרנט וסטרימינג. אבל מבחינתי גם זה פסיבי מדי. פרק של 25 דקות לוקח 25 דקות לראות, בלי קשר לכלום. יש פתרונות טכניים של האצת הוידאו תוך שמירה על ה-pitch של הסאונד, אבל אז אני מוותר על הטיימינג הדרמטי או הקומי של התוכן הנצפה. המדיום, ממהותו, מעביר את השליטה לידי הבמאי והעורך, ופחות לידי הצופה.

ראיתי אתרים שמנסים לפתור את הבעיה, או לפחות להקל עליה. מתחת לסרטון יש סטריפ רץ של פריימים מתוך הסרט, וללחוץ עליהם קופץ ישירות לנקודה. זה נותן את אותה תמונה כללית, ממעוף הציפור, של תוכן הסרט. יוטיוב צריכים לעשות גם משהו כזה. אולי ככה אני לא אדלג, בצורה אינסטינקטיבית, על חמישים אחוז מהסרטונים שאנשים מקשרים לי.

אז הטלפון שלי ממש לא יעיל בלצלם מאכלים, ובטח שלא בחטף, אבל ברגע שכבר קניתי אותם והבאתי אותם הביתה, אני לא רואה סיבה שלא לצלם אותם.

פטריות מוחמצות

יש משהו שאני אוהב במאכלים מארצות שונות, וזה העובדה שברוב המקרים השפה המייבאת, במקרה הזה עברית, מתקשה בלתרגם את המרכיבים לחוויה התרבותית והקולינרית המקומית. ברור לי שבצנצנת הזו של פטריות מעורבבות יש די הרבה סוגי פטריות שרק בשנים האחרונות התחילו להופיע על המדפים של החנויות בארץ. כשאתה אומר “פטריות” בארץ, אתה מתכוון באופן כמעט בלעדי לפטריות שמפיניון, ויש סיכוי יותר מסביר שאתה מתכוון לשמפיניון מהקופסא. פורטובולו, שיטאקה, והשאר נהיות יותר ויותר פופולריות, אבל עדיין לא מיינסטרימיות.

חטיף תירס בטעם שום

חטיף תירס הוא לא דבר מפתיע במיוחד. וגם טעם שום לא זר לחיך הישראלי, אם כי מאז ימי הביסלי שום-בצל באמצע שנות ה-90, הוא לא ממש כיכב בחטיפים שלנו. אבל מה שמעניין אותי כאן זה לאו דווקא הטעם של החטיף (שעוד לא פתחתי), אלא השימוש בדמות המואנשת של ראש השום שעל העטיפה, עם מגוון אלמנטים גראפיים שמסמנים כח, כמו הפיצוץ מאחוריו והאגרוף הקפוץ. אני שמח שהם לא מנסים להסתיר את הקלף המנצח של שום, הטעם החזק שלו. “I am garlic flavor cornick”, זועקת העטיפה. “Hear me roar!”

חטיף צדפות ואנשובי

אין  ספק שזה קצת לא פייר, תמיד, לבחור בחטיפים הלא-כשרים, שלא נכנסו אף פעם עמוק לתרבות האוכל בישראל. אבל כאן אפשר לראות שני מאפיינים מעניינים. הראשון הוא שם החברה והלוגו שלה, Smiling Fish, עם דג שנראה מזיע מהתרגשות או מפחד. דגים הם דמויות קלות יותר להאנשה מאשר שום, אבל עדיין זה לא משהו שאנחנו רואים יותר מדי. הדבר השני הוא שבארץ דווקא נוטים כן להבחין בין סוגים שונים של צדפות, לפחות בין הקטגוריות הגדולות יותר – מולים, אויסטרים, וכדומה. אולי בגלל שההבדלים הקולינריים ביניהם בולטים יותר, ואולי פשוט בגלל שהם עדיין לא כל כך מקובלים בארצינו, מחוץ למדינת תל אביב ותושביה, ולכן מי שכבר טורח ללכת ולהשיג לו צדפות, יטרח גם ללמוד את ההבדלים ביניהן. אני לא בטוח בנושא הזה, לא במסקנה שלי, ואפילו לא בהנחות היסוד שלי. אבל מה שכן, אני אשמח לטעום את הצדפות האלה בקרוב.

אני אוהב את המעדניה הרוסית שבשוק הכרמל, למרות – ואולי בגלל – שצריך לעבור דרך מסלול רצוף בחסה מעוכה ופטרוזיליה דרוסה. אני אוהב את הממרחים והנקניקים בלי השמות, או לפחות בלי שמות שאני מבין, ואני אוהב את זה שהקצב פונה אלי ברוסית, ורק המבט המזוגג שלי גורם לו לנסות גם בעברית. זה כמו ביקור בטיב-טעם, אבל ממוקד יותר, בלי כל המצרכים הישראליים הרגילים והמיותרים הללו. קניתי פטריות מוחמצות. כי הם היו שם.

* * *

הפסח מתקרב, ואפשר לראות את זה בשוק. לא רק בדוכנים של העוגות והמאפים – עוגיות בוטנים ואגוזים וקוקוס בכל עבר – אלא גם בדוכנים תמימים יותר. מוכר תבלינים אחד הוסיף “כשר לפסח” על כל מוצר, גם אם הכשרות שלו לא נתונה בספק. בשלב הבא, מים וצלחות חד”פ, כשרים לפסח!

* * *

עושה לי טוב לדעת שיש בשוק דוכני אלקטרוניקה מצ’וקמקים. בדוכן אחד היו מגוון מפצלי USB מפוקפקים, מצלמות רשת עם רזולוציה תת-מגהפיקסלית, והקרם-דה-לה-קרם – סלסלה של “כבלים שונים”, בו אפשר תמורת 15 שקלים בלבד לחפור במגוון דברים שמחברים ל-USB גם דברים שלא היו אמורים להיות מחוברים ל-USB.

בנוסף, אני גם אוהב את זה שבדוכן שמוכר דיסקים מזויפים של מוזיקה מזרחית, יש גם שלט שאומר “כאן מתקינים צ’יפ בפלייסטיישן”. זה גורם לי להרגיש כמו בנוירומנסר או בבלייד ראנר, משוטט בשווקים באיסטנבול או בטוקיו, ובין ערימות הירקות והאוכל המקומי אפשר למצוא האקר מזדקן עם וירוס צבאי רוסי למכירה, או מעבדה ביוגנטית פיראטית.

* * *

המכולת הסינית היא לקחת את המעדניה הרוסית צעד אחד קדימה. כאן גיליתי שילובים שלא הכרתי, כמו ג’לי קוקוס עם ערמונים ושעועית, צדפות מטוגנות ומשומרות או חטיף תירס בטעם שום. גיליתי כאן אינסטנט-נודלס בעשרות טעמים, מהעוף או החזיר המוּכַּרים, אל הביזאריים יותר, כמו “מח עצם בקר מלאכותי”, ועד הטעמים שבהם המתרגם הרים את ידיו והעתיק פונטית את שם המנה בלי לנסות להסביר אותה.

כאן גם גיליתי שאנשים מסתכלים עליך מוזר כשאתה מנסה לצלם נודלס באמצע החנות.

היססתי בהתחלה עם הפוסט הזה, לא הייתי בטוח שהוא לגמרי מוצדק. לא מתוך לויאליות למערכת כלשהי, אלא כי החטא כאן הרבה פחות מובהק מאשר במקרים אחרים. אבל בכל זאת, אינפוגרפיקה מטעה היא אינפוגרפיקה מטעה.

בכתבה הזו של עומר כביר בכלכליסט (גילוי נאות וכו’: אני עובד עם עומר בדסק הטכנולוגי של כלכליסט, אבל לא הייתי מעורב בשום צורה בכתבה הזו) שולבה אינפוגרפיקה לגבי היקף מכירות ספרים דיגיטליים מתוך סך הספרים שנמכרו בארה”ב:

כל הזכויות שמורות לכלכליסט. התמונה מובאת לצורכי ביקורת

הגרף לא משקר ישירות, ואפילו לא חוטא למטרה שלו, שהיא להדגיש את הגידול המרשים בהיקף המכירות של הספרים הדיגיטליים. אבל הוא מציב שני נתונים שונים אחד ליד השני, והעיצוב הגראפי מוביל לבלבול:

הגרף עצמו לא מייצג אחוזים, אלא נתון ישיר – מכירות, במליוני דולרים. הבעיה היא שהנתון מוצג כגרף אופקי, ולא אנכי, והוא תחום בתוך ספר לבן, מה שיוצר את הרושם שסוף הספר הוא הסוף, כלומר המקסימום האפשרי לנתון הזה. התחושה הזו לא הייתה ממש מפריעה אם לא היה את הנתון השני שמוצמד משמאל, שהוא השיעור של הספרים הדיגיטליים מכלל מכירות הספרים. ביחד, הגרף יוצר את הרושם שב-2009 היקף הספרים הדיגיטליים היה כ-90% משוק הספרים בכלל, כי הוא מגיע כמעט עד הדופן הימנית של התרשים. בגרף כזה מאד קל לרפרף על המספרים ולהסתכל על הגרפיקה, וכאן זה נראה שהעמודות של הגרף מייצגות את המספר משמאל.

זה כמובן לא המצב. ב-2009 מכירות הספרים הדיגיטליים היו רק 3.3%. והנתון הרי רשום שם, שחור על גבי צהוב, וכל קריאה קפדנית תראה את זה. אבל כל המטרה של אינפוגרפיקה היא לתמצת נתונים באופן גראפי כך שלא נצטרך קריאה קפדנית, אלא שתעביר את המסר, את הטרנד הכללי, באופן מיידי. וההצבה הזו של שני הנתונים כחלק מאותו תרשים משדרת תחושה שהספרים הדיגיטליים מהווים נתח נכבד משוק הספרים. בכתבה שדנה בשליטתה המממשת ובאה של גוגל בשוק הספרים הדיגיטליים, התחושה הזו תורמת, כמובן, למסר של הכתבה. רק חבל שהיא משתמשת כאן באינפוגרפיקה דמגוגית, במכוון או שלא במכוון, כדי לתמוך במסר. אני חושב שהוא חזק מספיק בפני עצמו.

אני יושב לי כאן על דיזנגוף, בבית הקפה הקבוע שלי, ושומע את צלילי הזמר של המכונית המתקרבת. לא, לא אוטו-גלידה, עד כמה שזה היה יכול להיות נחמד. אני מדבר על צ’יק-צ’ק-ג’וק, חברת ההדברה שהפכה לתופעת פרסום תל-אביבית אשר מטילה את חיתתה על תושבי העיר מפלורנטין ועד בזל, בעיקר בימי שישי. משאית גדולה שעליה עומדות בובות-ראווה מפחידות של ילדים במסכות גז ומבוגרים עם מכשירי ריסוס שמרקדים להם במעגלים לצלילי שירים עליזים וג’ינגלים קליטים.

אבל היום אני יושב לי על דיזנגוף, בבית הקפה הקבוע שלי, ושומע את צלילי הזמר של המכונית המתקרבת. וזה לא אוטו גלידה, זה צ’יק צ’ק ג’וק. אבל הילדים המסתובבים על המכונית לא לובשים מסכות גז, אלא תחפושות וסרטים. והכיתוב על צד המשאית לא מפרסם הדברת מזיקים וריסוס, אלא מסיבות יום הולדת ואירועים. ואני מבין פתאום שצ’יק צ’ק ג’וק הצליחו להתעלות מעל מקדם ההצקה הגבוה שלהם, ואפילו מעל מקדם הקריפּיוּת מעורר החרדה, ולהפוך לאייקון תל-אביב ברמה כזו שאנשים רוצים להזמין אותם בתור ה-main attraction של מסיבות ימי ההולדת של הילדים שלהם. ושהילדים בעצם ישמחו לראות אותם!

אני חושב שזה די מרשים, שהטקטיקה השיווקית האגרסיבית הזו, שתמיד היתה מגובה במודעות קלילה לגיחוך שבעניין, תאומץ על ידי העיר. כן, הם עושים רעש והם קצת מעצבנים, אבל הם ללא ספק תל-אביביים, ואני שמח שהעיר למדה לקבל אותם.

הברסלבים המרקדים, לעומת זאת, סתם מעצבנים.