ארכיון לחודש January, 2010

Jan 30 2010

שוודיות כהות-עור

באקוודור רואים הרבה את האינדיאנים המקומיים, בעיקר מחוץ לקיטו ולערים הגדולות. יש להם מאפיינים גופניים מאד בולטים ואופייניים: הם נמוכים, לא יותר ממטר שישים בערך, לגברים, ומטר וחצי לנשים. לא שמנמנים, אבל גוצים.

לכן נורא צרמה לי התמונה הזו, של הצייר האקוודרי קאמילו אגאס, שפעל בין שנות ה-20 עד ה-60 של המאה הקודמת, ונע לו בין סגנונות לאורך השנים, מאקספרסיוניזם לניאו-קוביזם לאני-לא-יודע-מה, והתמחה, בעיקר בשנים המוקדמות שלו, בייצוג האינדיאנים של הרי האנדים בציוריו:

CamiloEgas_Indians

מה צרם לי? הפרופורציות של הנשים הללו. כל מבנה הגוף שלהן ארוך מדי, גבוהות ורזות כולן, ועם חזה קטן יחסית. כל זה הפוך לחלוטין לפרופורציות של אותן נשים מקומיות שהוא רצה לייצג. הפמפלטה של המוזיאון הסבירה שהוא ניסה לייצג “דימוי אידיאלי” של אנשי האנדים. דימוי אידיאלי, כך מסתבר, זה דימוי אירופאי. שוודיות כהות-עור ושחורות-שיער, עם מנהגים מלבבים ומרתקים, אבל לא היינו רוצים ממש לגעת בהן. נמוכות ושמנמנות. איכס.

מצד שני, הציור הזה הוא משנת 1922, כשהוא בן 33 בלבד. בהמשך הסגנון שלו השתנה משמעותית. בשנות ה-50 הוא עבר לסגנון קוביסטי, או נאו-קוביסטי, או משהו, וגם חזר לצייר את האינדיאנים שהוא נטש בשנות ה-30 בעבור נדכאי השפל הכלכלי בארה”ב. אבל גם כאן, האינדיאנים שלו גבוהים ורזים:

CamiloEgas_CubicIndians

אבל תמונה שמצאתי באינטרנט – אבל לא ראיתי במוזיאון – גורמות לי לחשוב שהוא אולי קצת ירד מהאידאליזציה הזו של הצורה האירופאית. מצד שני, הסגנון מאד לא מזכיר את שאר הציורים שלו, ויכול להיות שהאינטרנט פשוט טעה בתיוג. מצד שלישי, גם רוב הציורים שלו לא מזכירים אחד את השני, אז יכול להיות, בכל זאת:

CamiloEgas_EvenNewerIndians

3 תגובות

Jan 29 2010

נאו-קולוניאליזם

בסוף שנות ה-90, הכלכלה באקוודור היתה על סף קריסה. אינפלצה מטורפת, אבטלה גואה – הכל. המצב היה קשה במיוחד לאינדיאנים, החיים מחוץ לערים הגדולות. הרבה מהם נאלצו למכור את האדמות שלהם לספקולנטים וחברות פיתוח גדולות ולהגר מהמדינה, בעיקר לארה”ב ולאירופה, רובם באופן לא-חוקי, ולחפש עבודה.

מאז הכלכלה האקוודורית התייצבה – ב-2000 הם ויתרו על המטבע המקומי ועברו להשתמש בדולר האמריקאי, ובשנים האחרונות גם האבטלה נשארת יציבה בכ-6% – אבל רבים מהאינדיאנים עדיין נשארו להם באירופה, והם שולחים הביתה כסף. באקוודור המשכורת הממוצעת היא $500 לחודש, והאינדיאנים רובם חיים מתחת לממוצע. אז הם נשארים באירופה ושולחים חזרה כסף, ועם הכסף הזה בני המשפחה קונים חזרה את האדמות שלהם, ומשפצים את הבתים המשותפים ואפילו בונים בתים חדשים.

אבל חוץ מכסף, מהגרי העבודה שולחים גם תמונות. תמונות של אירופה הקלאסית שבה הם מסתובבים ובה הם עובדים. תמונות של בתים בגרמניה עם גגות רעפים משופעים, ושל בתי כפר ספרדיים. והתמונות הללו מגיעות יחד עם הכסף, ומסמנות לאינדיאנים באקוודור את השפע של אירופה. רובם לא יכולים לקבל ויזה לאירופה, בעיקר בגלל כל המהגרים הלא-חוקיים, ולכן אירופה היא ארץ עשירה ואסורה, מרוחקת חצי-כדור מהם. אז הם לוקחים את התמונות הללו ובונים את הבתים שלהם בדוגמתם. אז הכפרים הקטנים בהרי האנדים, המונים מאות אנשים כל אחד, בנויים להם בדוגמת כפרים אירופאים. עם הרעפים, והגגות, והצריחים. והקולוניאליסטים האירופאים כבר לא צריכים בכלל לשלוח ספינות וכובשים לקצוות העולם. הם אפילו לא צריכים לשלוח נציגים של חברות, או להפיץ את התרבות שלהם. הם רק יושבים להם בבית באירופה העשירה ומחכים שעניי העולם יבואו אליהם לקבץ נדבות, לעשות את העבודות השחורות. ועם הכסף האירופאי, הם ישלחו חזרה גם את התרבות המערבית, ביוזמתם, בלי שום מאמץ מהצד של הקולוניאליסטים.

* * *

ואם כבר על האירופאים בדרום אמריקה דיברנו, העיר קוטַקאצ’י, כשעתיים צפונית מקיטו הבירה, בנויה כולה על תעשיית העור שלה. מעילי עור, נעלי עור, ארנקים וחגורות ממלאים את כל החנויות ברחוב הראשי. התעשייה צמחה, כך הסביר לנו המדריך, בשנות ה-40 המאוחרות וה-50, אחרי המלחמה, כשמהגרים מאירופה באו לשם והביאו את טכניקות עיבוד העור. מגרמניה, הם באו, מיד אחרי מלחמת העולם השניה. פתאום מוצרי העור נהיו הרבה פחות אטרקטיביים.

* * *

ואם כבר על הנאצים בדרום אמריקה דיברנו, את הכתובת הזו ראיתי על קיר באוטבאלו, העיר האינדיאנית הגדולה ביותר באקוודור, כ-50,000 איש ש-90% מהם אינדיאנים. הם פיספסו עם הכיוון של צלב הקרס, נראה לי, אבל הכוונה ברורה. מה שלא ברור לי זה מה הטריגר לכתובת הזו.

 

OtavaloNazis

11 תגובות

Jan 19 2010

קולינריה יום-יומית: דברים שרואים מכאן

כפולו-אפ קצר לפוסט האחרון, אני אעדכן את הקוראים הקבועים ואציין שלרשת מגה, הגלגול האחרון של רשת קו-אופ-הריבוע הכחול הותיקה, יש גם סט של חטיפים גנריים, אבל שם הם העדיפו להשאר עם המילה “חטיף” הנייטרלית, ולא להכנס לפירוט מלא של ההרכב בשם:

MegaSnacks

 

מצד שני, למגה אין קונוסים.

מה שכן, גם לרשתות צבריות ותיקות יש לפעמים הברקות ביזאריות שלא היו מביישות את מיטב הקניינים יוצאי ברית המועצות:

פסטרמהטונה

7 תגובות

Jan 13 2010

קולינריה אזוטריקה: רשמים מביקור בטיב טעם

אני אוהב לקנות בטיב טעם, ומאד שמחתי כשהם פתחו את רשת הסופרמרקטים העירוניים שלהם בתל-אביב. בתור מי שגדל על היצע השופרסל-היפרכל-ריבוע הכחול רוב חייו, אבל עם מספיק נגיעות של חו”ל בשביל לדעת שיש המון דברים שם בחוץ, אני תמיד אוהב את השונות והזרות שיש שם. בין אם זה סתם נקניק חזיר ופחיות של ד”ר פפר, או דברים תמוהים יותר כמו טבעות דיונון מיובשות או פורשמק, סלט הרינג ותפוחי עץ, דברים שתמיד מוזרים ומפתיעים ומסעירים בשבילי, לרוב לפני שאני טועם אותם יותר מאשר אחרי.

אני אוהב לקנות שם דברים אקראיים, בין אם זה דמוי-קוויאר מן הצומח או גזוז בטעם אוכמניות וורד-בר. אני אוהב את הבירות המזרח-אירופאיות ואת החטיפים שאני לרוב לא יודע בכלל מה הם עד שאני מעביר אותם בקופה ורואה את השם (בעברית!) מופיע על הצג. למדתי להתרחק מהנקניקים האקזוטיים יותר, כמו הסולץ שניסיתי פעם אחת ולא יכולתי לסיים, אבל אני תמיד אוהב את ההפתעות, גם אם הן רעות.

* * *

אז למרות שהמצלמה בטלפון שלי ממש מחורבנת, אני אצא למסע ויזואלי קצר בביקור שלי היום בטיב טעם, סניף המגדלור, בן-יהודה 1, ת”א. תרגישו חופשיים ללחוץ ולקבל תמונות גדולות יותר.

טבעות דיונון מעושנותSquidRings

מעושנות? מיובשות? אני באמת שלא יודע. קניתי משהו דומה לפני כשנה בסניף אחר, רק ששם זה  היה תוצרת יפן, והפעם תוצרת רוסיה, או מדינה כותבת-קירילית כזו או אחרת. אם זכור לי, זה מתקתק ולעיס כמו גומי, ומריח קצת כמו ים. תענוג.

פורשמק

Porshmak

עוד מוצר שלקח לי זמן (ואת מלוא ידיעת הקירילית שלי) להבין איך הוגים. אני אוהב סלטי דגים למיניהם, אבל עם תפוח עץ? את זה צריך לנסות.

פטיסונים

את זה ראיתי כבר כמה פעמים בטיב טעם, וכל פעם עצרתי ותהיתי מה הם הדברים הללו, מוחמצים  Big_Patissonלהם בתוך צנצנת. יש להם צורה של מאפה משולב עם פלפל ירוק משולב עם צלחת מעופפת, ואם לא הייתי מצלם, לא הייתי זוכר לבדוק מה הם לעזאזל. מצד שני, התמונה יצאה כ”כ מחורבנת שאני מעדיף כבר לשים תמונה מהאינטרנט.

אבקת סוכר בצבע תפוזOrange Colored Sugar

כאן כבר אין את האלמנט האקזוטי, סתם תהיה שלי אם הניסוח הוא מתחכם-שיווקי, או סתם תרגום  קלוקל מאנגלית. מדובר באבקת סוכר שמתאימה לשימוש במאפים כתומים שבהם הסוכר הלבן יפריע, אבל הביטוי “צבע תפוז” צורם לאוזן העברית – בעיקר כשצבעי המאכל בו הם פפריקה וקארוטן.

תואמי-חטיפים

כאן נטשנו סופית את האקזוטיקה ועברנו לתחום הלשוני, כמו שאני אוהב. לטיב טעם יש מותג-בית, כמו רשתות אחרות, והם משווקים תואמי-חטיפים לביסלי, במבה, ושאר הקלאסיים. אני אבל אהבתי את השמות המאד פרקטיים-תיאוריים שהם נתנו להם:

לא קשה להבין בדיוק מה החטיפים האלה מנסים לדמות. “חטיף חיטה” זה תיאור לא רע של ביסלי למיניו, ו”חטיף תירס מצופה בוטנים” מתאר יפה את הדואליות הרגילה של הבמבה.

OnionSnack_Detail CornSnack_Detail GrillSnack_Detail

אבל כל נסיון תיאורי הולך לאיבוד עם החטיף הזה:

ConeSnack_Detail

שמשום מה שם את “קונוס” באותה קטגוריה כמו “חיטה” או “תירס”. ואפילו אם קיבלנו את זה שאין להם תיאור טוב יותר מאשר “קונוס” לתאר את דמוי האפרופו הזה, מה בדיוק המשמעות של “טעם טבעי” בשביל קונוסים?

7 תגובות

Jan 06 2010

העתיד כבר כאן, מי צריך ג’ט-פאק?

אחד מאבני היסוד של העתיד החזותי – של העתיד כמו שהוא אמור היה להיות, בראיית העבר, של ה-Retro-futurism, קראו לזה מה שתרצו, הוא הטלפון-וידאו. גם ה-Jet-pack, כמובן. אי אפשר לשכוח את הג’ט-פּאק שלעולם לא מגיע, אבל ללא ספק – גם הטלפון-וידאו. אחרי הכל, טלפונים עם מסך היינו לנו כבר לפני שנים, שמציגים את הטלפון אליו אנחנו מחייגים – כמה קשה זה יכול להיות להוסיף גם תמונה?

 

 

אבל זה לא קרה. טלפונים קווים שמרו על הניוון שלהם, ודווקא טלפונים סלולריים, שלא היו כל כך מרכזיים בתמונת עולם המד”בית הישנה, הפכו להיות נפוצים בכל מקום. וגם שם, לרגע, חשבנו שאולי החזון יתממש לו, אי-אז בראשית ימי הדור השלישי, כשכל ספקיות האינטרנט התהדרו בשיחות וידאו, והמכשירים התהדרו במצלמות קדמיות.

אבל גם שם ההבטחה לא התקיימה. באיכות המחורבנת של המצלמות התחרתה רק האיכות המחורבנת של הרשת הסלולרית, ושני טלפונים באותו חדר הראו רק גושים מפוקסלים ומקוטעים במקום שיחה.

אבל במקביל לכל האכזבות הללו בתחום הטלפוניה, במחשב לאט לאט נכנסו שיחות הועידה לשימוש נפוץ יותר ויותר. האיכות היתה גם גרועה בהתחלה, גם של המצלמות וגם של החיבור, אבל די מהר כבר היו לנו מצלמות רשת באיכות HD, ופס רחב, וסקייפ לכל בית. אבל איכשהו זה לא נכנס לאותה נישה תודעתית כמו הטלפון-וידאו שאליו ייחלנו. סקייפ היה משהו שאתה מתקין בשביל לדבר עם חברים בחו”ל, או עם הילדים בטיול-אחרי-הצבא, או בקונטקסט עסקי. או סייברסקס, כמובן. לא משהו יומיומי. לא משהו עתידני. סתם משהו שעושים.

חברים בטלוויזיה

אבל אז פתאום יוצא לי לראות כתבה כזו, מהיום בבוקר, על שילוב סקייפ בטלוויזיות. ופתאום הבנת י עד כמה המד”ב הזה נתקע לנו בראש ולא מרפה, וממש מפריע לנו לפעמים לנצל את הטכנולוגיות  באופן מירבי. הפתרון הזה פשוט ואינטואיטיבי. לוקחים את טכנולוגיית שיחות הוידאו שהוכחה כעובדת, משלבים אותה בטלוויזיה שגם ככה יש בסלון, וגמרנו! ואין סיבה שזה לא יעבוד, ברגע שזה יעבור את חבלי הלידה.JetsonsJetpack

האובססיה על זה שהטלפון יעבוד כמו בקליפ של הסימפונס כאן למעלה, או להתעקש שנסתובב לכל מקום עם ג’ט-פאק, הוא זה שגורם לנו לחשוב כל הזמן שהעתיד עוד לא הגיע. זה נכון שהעתיד הזה שעליו חלמנו לא הגיע. אבל הוא לא העתיד שלנו. הוא העתיד של העבר, של הסימפסונס בשנות התשעים, שהיא בתורה נשענת על נוסטלגיה לג’טסונס של שנות השישים. אנחנו לא צריכים את  הרטרו-פיוצ’ריזם הזה, עד כמה שהוא אולי חינני ואסתטי. יש לנו מספיק עתיד סביבנו.

9 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים