ארכיון לחודש September, 2009

Sep 22 2009

רך, דיגיטלי, וירטואלי

בפוסט האחרון שלי התייחסתי להבדל בין דיסק פיזי אותו אני קונה בחנות, לבין אותו תוכן בצורת קבצי MP3 על המחשב שלי, אותה כיניתי “צורה דיגיטלית”. שחר העיר לי בטוויטר שהבחירה שלי של מונחים היתה קצת מוטעית, והוא צודק. ה-MP3 הוא דיגיטלי בדיוק באותה המידה של ה-CD – שניהם קידודים דיגיטליים של אותות. ההבדל כאן הוא לא ברמת האנלוגיות, אלא בצורת האכסון.

הבעיה היא שאין לי מילה טובה לתאר את ההבדל הזה, בין דיסק פיזי לפורמט… אתם יודעים. כזה. דיגיטלי זה לא, כמו שאמרנו. וירטואלי זו גם מילה שעשו לה מתיחות מכל כיוון, כך שמילה שבמקור אמרה “אמיתי” הפכה להיות “לא אמיתי”. חוץ מזה שהמוזיקה לא וירטואלית, היא סתם על ההרדיסק שלי.

באנגלית יש מונחים להבין בין soft copy ו-hard copy, עותק של המסמך במחשב לעומת עותק מודפס. לא רק שזה פחות נפוץ בעולם המוזיקה, זה גם אף פעם לא חדר לעברית בצורה ראויה להערכה.

יש למישהו רעיון טוב יותר למונח מתאים? פסלתי כבר רבים וטובים ולא הצלחתי להגיע למסקנה.

5 תגובות

Sep 21 2009

עכשיו הוא האחר-כך החדש

Bezos and Kindle

על פי האפוקריפה של הקינדל, לג’ף בזוס מאמזון היה רגע הארה – רגע התפוח של ניוטון, כמאמר העורך שלי – כשהוא ישב לו על החוף וסיים את הספר שלו, וחשב לעצמו שלא משנה שהוא מנכ”ל של חנות מקוונת שמוכרת מיליון ספרים ביום, הוא עדיין צריך לקום וללכת הביתה בשביל להביא עוד ספר. כאן היחוד של הקינדל מהספרים האלקטרוניים1 האחרים שהיו בשוק הרבה לפניו: הזמינות. היכולת לקנות ספר מהמכשיר עצמו, מיד. זו המהפכה כאן, לא העובדה שאפשר לקרוא בכל מקום, אלא שזה רוכב על הרשת הסלולרית שנמצאת בכל מקום2, ומחבר אותך לחנות ספרים בכל רגע.

***

יצא לי לדבר עם חברה שהתחילה עכשיו לייבא ספרים אלקטרוניים פשוטים, בלי חיבור סלולרי או wifi. “למה צריך את החיבור הבלתי פוסק הזה?”, שאל אותי הבחור. “אנשים יקנו כמה ספרים ויעמיסו אותם על המכשיר בבית. גם ככה אנשים יושבים כל יום מול המחשב”. אני דווקא חושב שהוא  טועה, וחנויות ספרים יתפסו תאוצה רק כשיוכלו לרכב על גל הספונטניות של הקונים, שיושבים בים או בבית קפה ונגמר להם הספר, או שבדיוק מישהו אמר להם שהם חייבים לקרוא את החדש של דן בראון, או שסתם יש להם שעה לשרוף ברכבת. אני גם חושב שזה חלק גדול מההצלחה של האייפון: העובדה שאפשר לקנות מוזיקה או אפליקציה ישירות מהמכשיר והתחיל לשמוע/להשתמש מאפשרת למשתמש לקבל סיפוקים מידיים, ולחנות להרוויח מהחלטות רכישה ספונטניות. זו הסיבה שמיקרוסופט השיקה גם היא חנות אפליקציות עכשיו למכשירי ה-Windows Mobile, למרות שהיא פלטפורמת הפיתוח למכשירים ניידים הוותיקה ביותר בשוק. זו גם הסיבה שמסך צבעוני לספר אלקטרוני יהיה רעיון טוב, פשוט בשביל שאנשים יוכלו לראות את העטיפות בחנות בצבעים המקוריים. זה יקל על ההחלטה לקנות.

***

ברמה האישית, המעבר לחנות ספרים מקוונת במקום פיזית יהיה משמח ומצער כאחד. מגל אפס אני הולך לאיבוד בחנויות ספרים, ואני מאד אוהב את הריח והשקט של חנויות יד-שניה, קטנות וגדולות. אני גם אוהב את הספרים עצמם, הדפים, הכריכות.

מצד שני, אני גם אוהב דיסקים. ביליתי שעות בלעבור בין מדפים בדיסק סנטר והאוזן השלישית וסופר-זאוס ופיקדילי, והייתי יוצא עם ערימות קטנות של דיסקים כל פעם. אהבתי את העטיפות, והחוברות שמגיעות עם הדיסקים.

אבל רבאק, נמאס. נמאס ממאות דיסקים שמסתובבים בבית וצריך לזכור להחזיר אותם למקום וכל כמה חודשים לסדר אותם מחדש, ולגלות שעשרות דיסקים לא נמצאים בעטיפות שלהם. ונמאס מזה שאני צריך להעביר כל דיסק שאני קונה ל-MP3 מיד כשאני קונה אותו, כי אני שומע אותו בבית, ובאוטו, ובנגן, וזה הרבה יותר נוח כשהכל דיגיטלי. וכשהבנתי, יום אחד, שאני קונה דיסקים ומשאיר אותם בעטיפה ופשוט מוריד אותם מהאינטרנט – כי זה יותר מהיר ונוח מלהמיר אותם ל-MP3 – אז באותו יום הפסקתי לקנות דיסקים. עדיף כבר לקנות ב-MP3, כשאפשר.

אז גם בספרים, אני יכול לראות איך הנוחות והזמינות והמיידיות יהיו גורמים חזקים יותר מאשר החיבה לפורמט ולעטיפה. אם הספר האלקטרוני יהיה נוח מספיק וקריא מספיק, ויאפשר לי גישה מיידית מכל מקום, אז אני רואה איך אני עובר אליו בלי למצמץ.

אני לא מוכן למצוא את עצמי שוב, כמו היום, מסיים את הספר שלי ותקוע עוד שעה באוטובוס בלי מה לקרוא.

 


1. שימו לב, אגב, לטרמינולוגיה. ספר אלקטרוני: המכשיר. ספר דיגיטלי: התוכן. מבלבל? רק עד שנתרגל.
2. יש מילה טובה בעברית ל-ubiquitous?

6 תגובות

Sep 17 2009

יומן קריאה: אנשי זאב ונישואים כושלים

WerewolvesInTheirYouth

Werewolves in their Youth / Michael Chabon

ארצות הברית היא מדינה גדולה, עם זהויות אזוריות מאד בולטות. הדרום האמריקאי, כמובן, ידוע בסטריאוטיפים שלו, אבל גם לאזורים אחרים יש מאפיינים תרבותיים. מדינות צפון המערב, למשל – מדינת וושינגטון הצפונית והגשומה, ואורגון המיוערת, ידועות באוכלוסיה נורדית גדולה, שהיא בתורה ידועה באופי שקט, סטואי, אפילו דכאוני. זה הנוף האנושי שבו בחר מייקל שייבון למקם את הסיפורים הקצרים שנאספו בקובץ הזה, שיצא לאור בשנת 1999 – לפני ששייבון פרץ למודעוּת (שלי, לפחות) עם “ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי” שיצא בשנת 2000. אנשים קשים, שקטים, קשי-יום ומרירים, אבל לא מתלוננים. סטואיים. כבדים.

צריך להמנע מלהשליך יותר מדי מהביוגרפיה של סופר על היצירות שלו. לא כל ספר הוא רומן-מפתח אוטוביוגרפי. אבל אי אפשר מלתהות לגבי חיי הזוגיות של שייבון בזמן שהוא כתב את הסיפורים הללו. כל סיפור נסוב סביב מערכת יחסים מתפוררת אחרת, בין אם מנקודת מבט של ילדים להורים מתגרשים, נשואים טריים שתוהים אם עשו טעות וזוגות בשלבים שונים של תיעוב הדדי וחיים מתפרקים. גם A Model World, קובץ הסיפורים שלו משנת 1991, מכיל דוגמאות רבות למשפחות מפורקות, אבל שם נקודת המבט היא לרוב של ילד או נער שעולמו מתערער, וכאן הסיפורים מגיעים מנקודת מבט של המעורבים ישירות, שמוצאים את עצמם הורסים במו ידיהם את חייהם, בלי יכולת לעצור בעד עצמם. חלק מהסיפורים נגמרים בסוג של closure, כשהדמות מוצאת בכל זאת דרך להתעלות על מסלול החיים ההרסני שהתוותה לעצמה. ברוב המקרים גם זה לא קורה.

Michael Chabon למרות הטון העגמומי, הסיפורים עצמם מהנים. שייבון תופס רסיסי חיים באופן מפורט ומדוקדק, עם תיאורים חיים ונושמים, למרות ששייבון הוא לא מאסכולת ה-“בואו נשתמש רק בשפה פשוטה ודיבורית”, אם כי כאן הוא עדיין לא מפגין את עודף ההתלהבות הסגנוני שמאפיין את “איגוד הסופרים היידיים” שלו. אבל לא הייתי ממליץ לקרוא יותר מסיפור אחד בבת אחת, אלא אם אתם סובלים מעודף שמחת חיים.

הסיפור האחרון הוא בונוס נחמד: על ההקדמה שלו חתום גריידי טריפ, הדמות הראשית בספרו השני של שייבון, “ילדי פלא”, דמות של סופר מתוסכל. בהקדמה מציג טריפ את הסיפור כעבודתו של אחד אוגוסטוס ואן זורן – מורה בבית-ספר הכותב סיפורי אימה בסגנון ה.פ. לאבקראפט. והסיפור, המיוחס לסופר הפיקטיבי, הוא אכן סיפור אימה בסגנון של תחילת המאה ה-20, עם ארכיאולוג בעירה קטנה בצפון מזרח ארה”ב החופר קברים אינדיאניים עתיקים ומגלה סודות אפלים. חמוד, ובאופן משעשע משהו, שובר לחלוטין את אווירת הדכדוך של שאר הספר.

7 תגובות

Sep 08 2009

יומן קריאה: טום וויטס

בסופן של חמש שנים ארוכות, אני מגיע סוף סוף לסיומו של התואר שלי, ויכול סוף סוף לחזור למשהו שמזמן לא עשיתי – לקרוא, להנאתי, והרבה. זה לא שהתואר היה כל-כך אינטנסיבי שלא היה לי זמן לקרוא, זה פשוט שכשחלק מהתואר זה לימודי ספרות, אין לך כח לקרוא משהו מעבר לצרכי התואר. אבל זהו, הגיע הזמן לחזור חזרה לקצב קריאה נורמלי.

אז כדי לעודד את עצמי לחזור ולקרוא, ובשביל לוודא שהספרים משאירים יותר מאשר רשמים חטופים במוחי, אני מתכוון לנהל יומן קריאה כאן בבלוג, ולכתוב ביקורות על ספרים שאני קורא. זה לא יהיה עקבי, וזה לא יהיה ארוך, וגם לא יכלול מונחים כמו סינקדוכה או אנאלפסיס. רק רשמים, כלליים, מספרים.


Wild Years – The Music and Myth of Tom Waits / Jay S. Jacobs

הרבה זמן רציתי לקרוא ביוגרפיה של טום וויטס. הבחור, אי אפשר להכחיש, מעניין. אלבומי  בלוז/ג’אז מצוינים בשנות השבעים, ואז מעבר חד לתיאטרליות אקצנטרית וקיצונית בשנות השמונים, ומשם לאוונגרד מקצין והולך לאורך השנים. הופעות חיות שחושפות דמות במה אקצנטרית ומשעשעת, ואגדות אורבניות רבות. הלכתי לאמזון וחיפשתי את הביוגרפיה עם הביקורות הכי טובות, ומיד הזמנתי אותה.

הספר, בגדול, כתוב לא רע. הוא אמנם מתחיל די מוקדם בלהתנצל על מחסור בעובדות, עקב זה שוויטס לא אוהב לדבר על חייו הפרטיים, אבל הוא עדיין נותן סקירה קצרה של הילדות, ויותר מעמיקה של חייו של וויטס הצעיר בשכונות המלוכלכות של דרום קליפורניה. הדגש כאן הוא לא סתם על חייו של וויטס, אלא על האלמנטים שהשפיעו על המוזיקה – העבודה שלו בפיצריה של נפוליאונה שהונצחה בשירים כמו Ghosts of Saturday Night ו-I Can’t Wait To Get Off Work, או ההיכרות עם צ’אק אי. וויס שגם הוא הוזכר בלא מעט שירים וקטעי קישור בהופעות. מ

הבחינה הזו אני מרוצה. אני לא מאד מתעניין בוויטס הבן-אדם הפרטי, היום-יומי. אני מעוניין בוויטס המוזיקאי, בבסיס שמאחורי השירים והדימוי הציבורי שלו, ואת זה ג’ייקובס מביא יפה. הוא עובר תקליט תקליט ונותן כמה מילים – לפעמים פסקה, לפעמים פחות – על כמעט כל שיר. בין לבין הוא מספר פרטים ביוגרפיים – החיים במלון טרופיקנה, מערכת היחסים עם ריקי לי ג’ונס, ושאר דברים שאפשר לצפות מביוגרפיה. הבעיה היא שהוא כל הזמן ניגש לנושאים הללו בהיסוס, כשהוא מתבסס על ראיונות חצי-מבודחים של וויטס, או שסותרים ראיונות קודמים. וויטס הוא לא דילן, אבל עדיין הוא לא מרואיין שאפשר לסמוך על כל מה שאומרים עליו.

אבל הבעיה הראשית של הספר היא הגישה הכללית של ג’ייקובס לוויטס, והיא גישה של הערצה בלתי מבוטלת. איכשהו וויטס שומר תמיד על העליונות המוסרית. ג’ייקובס מרמז כל הזמן על יחסים לא פשוטים ביניהם, והרבה כאב ותסכול – אבל איכשהו זה אף פעם לא אשמתו של וויטס, זה פשוט קורה.

בתחילת שנות ה-80 וויטס התחתן עם קתלין ברנן, שכתבה איתו הרבה מהמוזיקה והשפיעה משמעותית על הסגנון האמנותי שלו. דבר נוסף שהיא עשתה היא לנתק את וויטס מהחיים הקודמים שלו – גם מתרבות הברים, סיבובי ההופעות, חיי נווד המוזנח, אבל גם מהמוזיקאים שאיתם עבד. בונס האו היה המפיק המוזיקלי שלו משנת 74’ ועד 80’, החל מ-The Heart of Saturday Night ועד Heartattack & Vine. אחרי הנישואים של וויטס הם נפרדו כידידים, אבל ג’ייקובס מתאר – ומביא ראיונות רבים עם האו, המרואיין השכיח ביותר בספר – על כך שוויטס ממש ניתק כל מגע. אפילו כשהאו וויטס שניהם מעורבים בבחירת שירים לדיסק אוסף, וויטס מתקשר עם האו רק דרך המזכירה האישית שלו, ולא עונה לו לטלפונים ישירות.

אצל ביוגרף אחר, וויטס היה אולי זוכה כאן לביקורת, או לפחות לתיעוד ניטרלי של תופעת ניתוק העבר כדי להמשיך מוזיקלית לעתיד. אבל ג’ייקובס נראה שיוצא מגדרו להמנע מלהגיד משהו רע על וויטס. אפילו הציטוטים של האו מעבירים ביקורת מנומסת מאד. “הייתי מעדיף לריב עם טום עצמו בטלפון מאשר [שהמזכירה שלו] תתיחס אלי בנימוס ובכבוד הראוי, אתה מבין?” (עמ.192). ג’ייקובס עצמו דואג להביא את הציטוטים הללו, אבל עסוק עדיין בלהדגיש כמה נפלאה, אוונגרדית ומקדימה את זמנה היא המוזיקה של וויטס.

התחושה הסופית שלי מהספר היא חיובית, בגדול. אני מרגיש שלמדתי הרבה, גם אנקדוטלית, וגם הקשרים אישיים ותרבותיים למוזיקה. אבל תחושת החנפנות שמלווה את הספר – ובעיקר בפרקים האחרונים שדנים בתקליטיו של וויטס מהשנים 2002-2003 – גורמת לתחושה שאולי יש הרבה דברים מעניינים אחרים, כאנקדוטות או הקשרים תרבותיים, שלא נכנסו לספר מחמת זעמו של וויטס ועורכי דינו.

6 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים