ארכיון לחודש August, 2009

Aug 22 2009

עיר חטאים

אני מרגיש נבגד. חצי מהשלטים החתרניים, הביתיים שמובילים לג’חנוניות ארעיות של סופשבוע נראים אותו הדבר – שלט צהוב, פס שחור, טקסט אחיד. אני מתחיל להרגיש שכולם גם קונים את הג’חנון שלהם מאותו המקום. זה ישבור את ליבי. לכבוד ההארה, שלפתי את הפוסט הזה מהארכיון, אפריל 2008:

* * *

ג’חנון בתל-אביב הוא עסק מסתורי, שלא לומר מפוקפק. ג’חנוניות באות והולכות, טובות וגרועות, אבל הן לא חשובות. יש להן ג’חנון פושר. יבש. תעשייתי.
אבל יש גם ג’חנון אחר. ג’חנון סודי. ג’חנון שעובר מפה לאוזן. ג’חנון ארעי. רגעי. לא צפוי.

אתם יודעים למה אני מתכוון. אתם הולכים לכם ביום שישי בעיר. אולי עולים ברחוב החשמונאים. אולי נוסעים לאורך רחוב הירקון. פתאום שלט קטן תופס את העין, שלט שלא היה שם אתמול. כתב יד פשוט, בטוש שחור, כותב את המילים שחיפשנו. ג’חנון. רסק. ביצה.

אז אתה ממשיך ללכת. אתה לא מתעכב. אתה לא רוצה שמישהו יראה אותך נעצר לבהות בשלט הזה. אבל המלים נשארות לך בראש ואתה עושה סיבוב דרך הרחובות הקטנים וחוזר לשם, מנסה להבין לאיזה בניין או חצר אחורית מפנה אותך השלט. ואתה נכנס פנימה לחדר מדרגות תל-אביבי, מלוכלך, מפויח, ומתחיל להסתכל על הדלתות, על תיבות הדואר. מבטים חטופים החוצה, שאף אחד לא מסתכל.

ואז אתה מוצא את זה. שלט על דלת, אולי מדרגות למרתף. אולי יש פעמון בדלת. אולי נקישה סודית. אולי יפֵּתח לו חלון קטן בדלת, זוג עיניים חשדניות מציצות החוצה.

"קומפלט?", הוא ישאל. התשובה היחידה היא "כן". כל תשובה אחרת תסמן אותך כתייר. אתה לא רוצה להיות זה ששואל שאלות מיותרות, מבזבז לו את הזמן. אתה לא רוצה שהחלונית תסגר לה ולא תפתח שוב. אז קומפלט. אתה לא צריך להבין, אתה רק משחק את המשחק.

החלונית נסגרת. מאחורי הדלת רעשים. רסק מועבר מכלי לכלי. ביצה קשה פוגעת בדופן סיר. פתח נפתח, חמגשית עטופה בניילון. ביצה חומה. סחוג בפלסטיק. בצק שמנוני.

תל אביב. עיר חטאים.

10 תגובות

Aug 17 2009

טרנסהומניזם על המסלול

אני חייב להגיד שאני לא מצליח לגייס התלהבות מאוסיין בולט והשיא העולמי החדש שלו. אני דווקא חושב שאני מבין מה אנשים מוצאים בשיאים כאלה – מתיחת גבולות היכולת האנושית וכדומה. אני מזדהה, באמת שאני מזדהה. אבל אם כבר מישהו ממלא אותי בהתפעמות, זה לא בולט אלא מישהו כמו אוסקר פיסטוריוס. Oscar Pistorius, by Elvar Freyr

על פיסטוריוס כתבתי לפני כמה חודשים כבר. הוא אצן דרום-אפריקאי קטוע רגליים שמשתמש ברגליים פרוסתטיות מסוג צ’יטה כדי לרוץ – ומגיע לתוצאות שלא רחוקות משל אצנים אולימפיים עם שתי הרגליים המקוריות שלהם. לפני כשנה פיסטוריוס עורר שיח ציבורי ער סביב בקשתו להתמודד באולימפיאדה הרגילה, בקשה שנדחתה ומאוחר יותר אושרה. למרות זאת, פיסטוריוס לא עמד בתנאי הקבלה לנבחרת האולימפית ולא השתתף. אבל מה שמעניין אותי זו דווקא ההתנגדויות. רבים חושבים שיש כאן אלמנט לא-הוגן, שהרי לפיסטוריוס יש עזרים חיצוניים שמשפרים את יכולות הריצה שלו, ואין כאן באמת יכולת אנושית עילאית שבאה לידי ביטוי. אבל בינינו, גם אצנים כמו אוסיין בולט הם לא בדיוק אנשים מן הישוב. בשביל להגיע להישגים שלו, בולט משתמש בחומרים מלאכותיים: תזונה מאד ספציפית, תוספי מזון וכדומה. ואפילו לא באתי להאשים בשימוש בסטרואידים. הוא לובש נעליים שתוכננו בקפידה לתת לו את היתרון המשמעותי ביותר ובגדים אופטימליים ואוירודינמיים. בכתבה הזו, למשל, תולה הכתב את שיפור השיא של בולט בפיתוח תוספים תזונתיים טובים יותר ונעליים מתאימות. אז מה, בעצם, שונה בפיסטוריוס? העובדה שהתוספים המלאכותיים שלו יותר בולטים? או שבניגוד לויטמינים ונעליים, העזרים שיש לו לא זמינים למתחרים שלו?

כמו שהכתבה האחרונה משקפת, אין הבדל בין סטרואידים אסורים לתוספים מותרים מעבר להחלטה שרירותית שזה לגיטימי, וזה לא. אין ספק שתוספים חיצוניים – כדוגמת הידיים המכאניות שהוזכרו בלינק הראשון שלי – צריכים להיות זמינים לכל המשתתפים במירוץ באופן שווה. אבל אני חושב שהגיע הזמן שנכיר בזה שכבר עכשיו ההישגים הספורטיביים הם תלויי טכנולוגיה, והגיע זמן שנרשה לטכנולוגיה לתרום יותר – עמוק יותר, טכנולוגי יותר, קיברנטי יותר.

7 תגובות

Aug 10 2009

Turtle Tracks: CoverChain #1

אני מאד אוהב קאברים. זה תמיד נחמד למצוא אינטרפרטציות חדשות לשירים שאתה אוהב, ולפעמים הקאבר אפילו עוזק לפענח מילים לא-ברורות, עוד בימים שלפני אתרי המילים באינטרנט.

לכן המיקסטייפ של היום הוא שרשרת קאברים – כל שיר הוא קאבר של הלהקה הקודמת ברשימה, ומבוצע על ידי להקה ששיר שלה יבוצע ע”י הלהקה הבאה. לקח לי המון זמן להכין את זה (ועם עזרה רבה מה-covers project), אבל כמעט את כל השירים היו לי כבר על ההרדיסק, לשמחתי.

התחלתי עם Nouvelle Vague, כי הם להקת קאברים בלי שירים משלהם שיכוסו. סיימתי עם ז’אק ברל כי הוא מגניב מספיק לא לעשות לאף אחד קאבר. ו-My Way הוא לא של פרנק סינטרה, לפחות לא במקור. הוא גם לא ממש של פול אנקה במקור, אבל שלו הגרסא האנגלית הראשונה, אז אין לי בעיה עם זה.

אין תגובות

Aug 10 2009

כמה מחשבות על מגדר ומאבק

בעקבות העצרת אתמול, כמה שיחות עם חברים והודעה של חברה בפייסבוק, הפנמתי כמה דברים שראיתי ושמעתי סביבי בזמן האחרון. לכל מי שבקיא בתאוריות מגדריות וכל זה נראה לו ברור מאליו, אני מתנצל; אני כותב כדי לנסח לעצמי דברים שאני חושב עליהם.

ההומואים שדיברו והופיעו ביום שבת בעצרת – גל אוחובסקי, עברי לידר, יניב ויצמן – היו כולם מה שנקרא הטרו-נורמטיבי. הם נראים, מתלבשים ומסתפרים כמו גבר ישראלי ממוצע. וזו גם הקריאה שלהם – “תסתכלו עלינו. אנחנו בדיוק כמוכם. קבלו אותנו!”. המאבק שלהם הוא סביב העדפה מינית.

מהצד השני, אני שמעתי על הרבה אנשים שיצאו מהעצרת הזו מאד כועסים ומאוכזבים. אנשים מהצד הלסבי והטרנסג’נדרי של הקהילה הרגישו מנותקים מההצהרות שהיו על הבמה. זה לא בגלל המין של הדוברים, לא בגלל שלא היו כמעט נשים על הבמה. זה פשוט בגלל שבשביל לסביות רבות, ובטח בשביל טרנסג’נדרים, זעקת הקרב היא הפוכה מזו ששמעתי אתמול על הבמה. הסנטימנט כאן הוא “תסתכלו עלינו. אנחנו לא כמוכם. קבלו אותנו!”

סוניה ניסחה את זה כך היום בפייסבוק:

I do not want people to accept me only if I fit the hetro-normative mold that they made. I want to be accepted as a woman, a butch lesbian. I want to see someone that I can identify with talking on stage, and not just performing.

ההבדל המהותי כאן הוא שלמרות מה שסוניה כתבה, הלסביוּת שלה היא לא ממש הענין כאן. הבוצ’יות הרבה יותר מהותית, השבירה של ההגדרה המגדרית של הנשיות. המראה הנשי, הבגדים הנשים, התספורת הנשית. אישה לא צריכה להיות לסבית בשביל זה – כבר שהגדירה ידידה אחרת, “בוצ’ית סטרייטית? זאת אני!”. ואין לי ספק שגם לנשים אלה יש בעיה למצוא מודל הזדהות על הבמה הציבורית.

אני לא אומר שאלה מאפיינים מובהקים של המאבק ההומואי לעומת הלסבי. לא חסרות לסביות שטוב להן עם המאפיינים המגדריים הנשיים הסטנדרטיים ורוצות רק שיקבלו את ההעדפות הרומנטיות והמיניות שלהן. ולא חסרים הומואים שמתקשים להתחבר להגדרות המגדריות הגבריות. אבל ההרגשה שלי כצופה מן החוץ – ושל סוניה כמעורבת – היא שהמסר שמועבר הוא של נורמטיביות. לכן היא כועסת.

19 תגובות

Aug 08 2009

עוד קוקטייל פוליטי

…ועוד אגדה אורבנית שהלכה לעזאזל.

כשסיפרו לי לראשונה על קוקטייל הקוּבַּה ליבּרה (“קובה חופשית”), שהוא בסופו של דבר רום וקולה עם קצת ליים, סיפרו לי שהוא קיבל את שמו ממהגרים קובניים שברחו לארצות הברית אחרי המהפכה בקובה בשנות ה-50. הסיפור לווה באזהרה: השם של הקוקטייל הוא פוליטי, ואם תזמין אותו בהאוונה, אתה צפוי להיות מסומן כתומכם של הגולים בפלורידה ולחטוף איזו סכין. דמיינו, אם כך, את אכזבתי לגלות, בהכנת מכתם זה, כי השמועה חסרת כל קשר למציאות.

“פור קובה ליברה” (למען קובה חופשית) היה סיסמת הקרב של הקובניים לעצמאות מספרד, עצמאות שעמדה בלב מלחמת ספרד-ארה”ב ב-1898. ב-1900 התחילו להגיע משלוחים סדירים של קוקה-קולה לקובה, וככל הנראה – השמועות מעורפלות – בשנה הזו חשב מישהו לערבב את המשקה החדש עם הכוהל הישן. הרבה הרבה לפני שגווארה ובטיסטה נולדו הקוקטייל כבר צבר פופולריות, וב-1945 כבר שרו האחיות אנדרוז את להיט הרדיו Rum and Coca Cola.

אבל גם אם הפליטים הקובניים לא המציאו את המשקה, וגם לא נתנו לו את השם המהפכני שלו, אני עדיין יכול לקוות שיש לו ערך פוליטי כלשהו. אבל לא הייתי אף פעם בקובה. ומעט הספרדית שיש לי לא מספיקה כדי להבין אם יש איזה עניין פוליטי/תרבותי סביב השם הזה, או שסתם שיקרו לי בנושא הזה בצעירותי, כמו על דברים רבים אחרים.

בסופו של דבר, יש רק דבר אחד שרלבנטי: קובה ליברה, הקוקטייל עצמו? לא כזה טעים.

תגובה אחת

Aug 06 2009

קוקטייל פוליטי

במקומות שונים בעולם מקובל לשתות משקה המורכב משתי בירות מעורבבות. בצ’כיה ראיתי אותם מערבבים סטרופרמן כהה ובהירה ביחד. באנגליה, כך קראתי, מוזגים גינס עד אמצע הכוס, ומשלימים בביטר (bitter) כלשהו. אבל הווריאציה החביבה עלי היא האמריקאית, המכונה Black and Tan.

All-IrishBlackAndTan_LBlack and Tan, כהלכתו, מורכב מחצי כוס של pale ale כלשהו, ומעליו שופכים בזהירות, מעל כפית הפוכה כדי שלא יתערבב, גינס עד למילוי הכוס. השכבות הצבעוניות נשמרות בגלל הצפיפות השונה של הבירות, והתוצאה היא, בגדול, בירה עם צבעים מגניבים. שחור למעלה ו…חום כזה, נו. בערך חאקי, שידוע באנגלית כ-Tan. יש לנו Black & Tan.

הבעיה מתחילה מזה שהמשקה נתפס, לפחות באמריקה, כמשקה אירי. השימוש בגינס די אינדיקטיבי, וכמו בתמונה שהבאתי כאן משמאל, ניתן גם לשלב אייל אירי בתחתית. השיוך האירי כל-כך חזק שלפני שלוש שנים בן&ג’רי’ס הוציאו טעם מיוחד של גלידה לכבוד חג סט.פטריק בשם Black and Tan, המושפע מהמשקה. כאן התחילו הבעיות. כאן – וב-1920.

מסתבר שבתחילת המאה ה-20, בזמן מאבקי השחרור של אירלנד מהאנגלים, הקימו האנגלים יחידה של מתנדבים אנגלים שבאו לאירלנד כדי לעזור לדיכוי המרידות. כ-10,000 איש התנדבו, רובם יוצאי מלחמת העולם הראשונה, ומתוקף מחסור במדי צבא מתאימים הם צוידו במכנסי חאקי בלבד, כשהם לובשים חולצות כהות מעודפי הצבא או המשטרה – משם זכתה היחידה לכינוי ה-Black and Tans. היחידה לא זכתה לפיקוח ומשמעת רציניים עם הגעתה, ולכן היתה ידועה באלימות וברוטליות קיצוניות אפילו יחסית לשאר כוחות הדיכוי האנגליים. עד היום, 90 שנה אחרי, הכינוי “black and tan” הוא שם גנאי של לאומנים איריים לאנגלים בארצם.

לכן בן&ג’רי’ס הופתעו מההתנגדות של מהגרים איריים – וצאצאים של מהגרים אירים – לגלידה החדשה שלהם. הגלידה הוחזרה מיד למפעל ולא חזרה שוב למדפים, ותשקוט הארץ.

אז תזכרו – תרבות השתיה שונה מארץ לארץ. בהולנד ירימו גבה אם תזמינו חצי ליטר בירה ולא כוס קטנה של שליש, ובאמריקה אוהבים להגיש אותה בקנקנים גדולים לשולחן ושאנשים ימזגו לעצמם. אבל יש גם הבדלים שיגרמו למישהו לתת לכם אגרוף, ולכן כדאי לדעת איך להזהר מקוקטיילים פוליטיים. אל תזמינו Black & Tan באירלנד*.

 

 


* יש אנשים באינטרנט, אנשים רעים, שיגידו לכם שברוב המקרים כבר אין בעיה להזמין את המשקה הזה באירלנד. ושכבר עברו מספיק דורות, ושהכל נשכח. יכול להיות שהם צודקים. אבל למה להרוס סיפור טוב?

אין תגובות

Aug 03 2009

משחק כובעים

ואם נמשיך לרגע את הקו הפוליטי מאתמול, אני שמתי לב היום למשהו כשדיברתי עם כל מיני אנשים לגבי (סגן-) שר הבריאות ליצמן, והוא מהות התפקיד המיניסטריאלי שלו. אני חושב שיש כאן הרבה ציניות ויאוש שמחלחלים לתודעה, ולכן חשוב להבהיר את הנושא.

יעקב ליצמן, ח”כ מטעם יהדות התורה, מחוייב מתוקף תפקידו לשרת את ציבור בוחריו. הוא חלק מסיעה סקטוריאלית, ואין להלין עליו כי כמחוקק, הוא פועל למען האינטרסים של המגזר שלו.

יעקב ליצמן, סגן שר הבריאות, מחויב מתוקף תפקידו לדאוג לכלל אזרחי מדינת ישראל, למשרד הבריאות ולמערכת הבריאות. הוא חלק מהממשלה המכהנת של מדינת ישראל כולה, ומונה ע”י ראש הממשלה, לא נבחר ע”י ציבור הבוחרים. הוא משרתו של הציבור – civil servant.

יותר ויותר אני מרגיש שהציניות מחלחלת לרמת הציפיות, שלי ושל אחרים. “הוא ממפלגה סקטוריאלית – ברור שכשר הוא יעדיף את המגזר שלו”. זה עיוות של התפקיד – הסקטוריאליות צריכה לבוא לידי ביטוי בבית המחוקקים, לא בממשלה. ברור לי שכל עוד אין הפרדה בין הזרוע המחוקקת והמבצעת אי אפשר יהיה לנתק בין השניים לחלוטין, אבל אנחנו לא צריכים לוותר על השאיפה לכך. כשהציניות משתלטת, ואנחנו רק מושכים בכתפיים ואומרים “טוב, נו, מה כבר אפשר לצפות? ככה זה עובד”, אז אנחנו מפסיקים לבוא בדרישה שדברים ישתנו. ואז למה להם להשתנות?

4 תגובות

Aug 03 2009

Turtle Tracks: Boys & Girls

אין לי הרבה מה להגיד על המיקסטייפ הזה. שוב, אין כאן כוונה לחדשנות או נידחות – סתם שירים שאני אוהב.

אין תגובות

Aug 03 2009

יריקה בפרצוף

מגיע לו רופא לעבודה, בבית החולים. הוא עייף, כי הוא בקושי הספיק לישון בין משמרת למשמרת, כי התקנים לרופאים בבתי חולים בישראל נקבעו בשנות השישים, ולא עודכנו לאוכלוסיה הנוכחית. אבל הוא בא לעבודה. הוא בא לטפל בחולים. אולי הוא רופא צעיר, עדיין חדור תחושת שליחות, רוצה לעזור לאחיו האדם. אולי הוא רופא ותיק – מריר, מתוסכל משנים של משכורות עלובות ואיומים על חייו מחולים שמרגישים שמגיע להם יותר. זה לא ממש משנה. הוא מגיע לעבודה, רופא ישראלי, בשביל לעזור לאנשים.

וחוטף יריקה בפנים. לא סתם יריקה – לא, ליריקות הוא כבר רגיל. כאן כבר עלינו מדרגה. “מֶנגלה!”, הם צועקים ברחובות. “הוא עושה ניסויים על ילדים!”. וזה לא משנה אם הרופא הוא דור שלישי לניצולי שואה, או שהוריו בילו את שנות החמישים במעברות לעולי מרוקו, או שעלה מרוסיה בשנות ה-90. קריאות “מנגלה” הן תופסות לכולם, ולא רק בישראל. אין כמעט רוע שמתקרב לשם הזה, שהפך לשם דבר לחוסר אנושיות, לרשע האולטימטיבי. אין משהו שיכול לפגוע יותר ברופא שבא כל בוקר, בין אם בשמחה או במרירות, בהתלהבות או באפאתיות, אבל בא כל בוקר לעזור לאנשים.

אבל בכל זאת יש משהו אחד שבכל זאת גרוע יותר. כשיעקב ליצמן, סגן שר הבריאות – סגן שר בשם בלבד, כי אין ממש שר מעליו  – ליצמן, שהוא בעצם הבוס של הרופאים כולם, בכל בתי החולים הציבוריים, איפה שהרופא הלא-כל-כך-תיאורטי שלנו עובד – ליצמן בא לאותו המון שעומד מחוץ לבית החולים וקורא “מנגלה”, שמאיים על חייהם של רופאים – לא באוויר, אלא בשיחות טלפון מאיימות באישון לילה. ליצמן בא לאותו המון שעומד מול עובדיו, רופאיו, ולא עומד מולו. לא. הוא שולף מכיסו מאות אלפי שקלים ושם אותם כערבות לאותה אם לילד המורעב. וזה לא משנה אם היא הרעיבה או לא הרעיבה – את זה אני אשאיר למשטרה ובית המשפט להכריע. מה שמשנה הוא שמאחוריה התייצב המון אלים, שעלה על בתי החולים ובפיו שטנה ושנאה ורעל ורצח. מול ההמון הזה התייצב ליצמן, ובכספו אמר את דברו.

ומה אמור להבין אותו רופא לא כל-כך תיאורטי? כשהבוס שלו, סגן-השר-במעמד-של-שר שלו, מוציא ממיטב כספו – הרבה יותר ממשכורת שנתית של רופא ממוצע – כדי לתמוך ולהגן על המאשימים אותו בזוועות? איך הוא יכול לראות את זה כמשהו חוץ מיריקה בפנים לממסד הרפואי כולו, ולרופאים אישית?

12 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים