ארכיון לחודש July, 2009

Jul 27 2009

Turtle Tracks: The Rainbow Connection

הכנתי את המיקסטייפ הזה לפני כמה שנים, אבל אני חוזר אליו שוב ושוב. התימה כאן ברורה – כל צבעי הקשת, בשני מחזורים. קשת כפולה, אם תרצו.

הוא כיפי, הוא קליל, הוא מכיל דברים מגוונים, החל מסיימון וגרפונקל ועד Mr. Bungle, והגאווה הראשית שלי היא שנמנעתי מלהשתמש בשירים שיש להם “Blues” בשם.

אני מקווה שתהנו.

4 תגובות

Jul 26 2009

מיני-גולף ותרנגולי הודו

אני חושב שזה היה בסוף הקיץ כשהגעתי לקנדה, ילד קטן עם אסתמה. ביליתי את השבועות הראשונים שלי שם בבית החולים בגללה. כשיצאתי, כבר היה סתיו. זה לא שלא אהבתי את מזג האוויר בקנדה. אני לא זוכר הרבה, אבל אני זוכר התלהבות מהשלג, הראשון שראיתי ממש נופל, ומהבגדים הגדולים והמנופחים. אבל איפשהו החורף האפרורי הזה ישב עלי, ושמחתי לקיץ – שמש, לשם שינוי, ובגדים קצרים. וטיול ארוך ארוך. חמישה אנשים באוטו. שבועיים בדרכים באמריקה.

***

המבנה של הטיול היה פשוט. נכנסים לאוטו ונוסעים. שני ילדים, בני עשר ואחת-עשרה, במושב האחורי וסבתא שמנסה להרגיע אותם. אין סיכוי ללכת לשום מקום מעניין כי הילדים רק רוצים לקרוא, או מה שזה לא יהיה שאח שלי רצה לעשות באותם שנים. אז נוסעים, ומנסים לגרור את הטיול לאתרים כאלה או אחרים, ומסיימים את היום תמיד במלון דרכים. מוטל אמריקאי, האוורד ג’ונסון או איזו רשת מלונות אחרת שנפרסת לה מחוף אל חוף, מהדרום הישן ועד קנדה הצוננת. והמלונות הללו, המוטלים, הם הזכרון החזק ביותר שלי מהטיול הזה, בקיץ 1989.

***

משטחי אספלט זה הדבר הראשון. כל מוטל מלווה במגרשי חניה בלתי סבירים לחלוטין. ליד הכניסה למשרד לרוב יש גג כזה, ושם היינו עוצרים עם האוטו בזמן שאבא שלי הלך להשיג לנו חדר. דקה אחר כך וכבר חנינו במקום החניה האלכסוני ישר מול החדר. תוך שתי דקות התיקים בחדר, ותוך חמש דקות כבר אני ואחי כבר בחוץ, חולפים על פני עציצים ירוקי-עד ושטחים אפרפרים לחדר המשחקים.

מכונות פינבול ישנות עומדות זנוחות בצד, ולידן משחקי וידאו שכבר אז היו מיושנים – Defender, בטח היה שם, ואיזה נציג ממשפחת פק-מן. אבל לשם שינוי הם לא עניינו אותי. אני ידעתי מה אני רוצה. אם המוטל היה שווה משהו, באמצע החדר היה עומד לו מסלול מיני גולף קטן. חור אחד, בתוך ארגז עץ גדול ושטוח. בכל מוטל הוא היה קצת שונה. פעם מסלול מפותל בתוך מבוך דשא סינתטי. פעם רמפה מסולסלת. פעם טחנת רוח, במיטב המסורת. לאורך הטיול כולו השלמנו כמעט סט מלא. שם היינו מבלים עד שההורים היו באים לקחת אותנו לארוחת ערב, משחקים איתנו איזה משחקון קצר.

הולכים לאכול, ולישון. וקמים בבוקר. ונוסעים. עד שמגיעים לעוד מוטל.

***

כל זה היכה בי היום, הזכרונות נשטפים להם מארונות מאובקים. והכל בגלל ה-Gobbler: מוטל שהוקם בסוף שנות ה-60 ולוקח את כל המוסכמות של הסגנון לקיצוניות מופרכות לחלוטין. מוטל שאמנם אין בו מיני-גולף, אבל זה באמת ההחמצה היחידה באותה אנדרטה לארכיטקטורה האמריקאית של אמצע המאה העשרים, שהצליחה להיות עממית וגרנדיוזית באותו הזמן.

על ה-Gobbler קראתי באתר של ג’יימס ליילק, האיש שלקח על עצמו, במו ידיו, לשחזר את ארצות הברית שבין שנות ה-40 ל-70, כפי שהיא מתבטאת בספרי בישול ושלטי פרסומת.,קופסאות גפרורים, ספרוני קומיקס, ועיתונים. ולא רק לשחזר, אלא גם לנתח, ללעוג ולצחוק צחוק רועם על פשעי העיצוב של העבר. לעג וצחוק שנובעים מנוסטלגיה ואהבה לא פחות מזעזוע. ליילק השיג פרסומות ל-Gobbler, שתואר באופטימיות חסרת תקדים כ-“מוטל הגרוּבי ביותר בוויסקונסין”, והוא לוקח אותנו לסיור במסדרונות שלו, בלי רחמים. ובונוס בסוף – סט תמונות של המוטל בשנות ה-90, 20-30 שנה אחרי ימי הזהר המפוקפקים שלו. בשבילי – התקף נוסטלגיה חסר תקדים.

חלק מהחומרים באתר, שפעיל מאז אמצע שנות ה-90, היו מוצלחים מספיק כדי להוציא אותם כספר. וחבל, כי הם כבר לא זמינים לצפיה. אבל אפילו רק מהשאריות אפשר למלא ארוחה מלאה, ולכן אני אשאיר אתכם עם אחד החלקים המשובחים באתר, The Gallery of Regrettable Foods – ספרי בישול משנות ה-40 עד ה-60, בכל הדרם הנוראי.

בתיאבון.

4 תגובות

Jul 22 2009

המחיר הסמוי של החברה המערבית, או: אוטופיה תעשייתית לעניים

ניל גיימן, בספריו ובספרי הקומיקס, אוהב לבנות מציאות אלטרנטיבית שמתחבאת מאחורי הקלעים של החיים שלנו. בכל מקום אנחנו מלבישים על העולם את הציפיות שלנו ואת הנורמות שלנו, ולא רואים את הדברים שקורים בעומק – שדים ומפלצות, קסמים ונפלאות. בני אדם הולכים להם על רצפת זכוכית דקה, ומזדעזעים כשהיא נסדקת והמציאות צפה למעלה.

It means the world’s about as solid and as reliable as a layer of scum on the top of a well of black water that goes on forever, and there are things in the depths that I don’t even want to think about

     Rose, Sandman #16

גיימן לא באמת מדבר כאן על שדים ומפלצות. לא רק. כל החיים המודרניים שלנו, בחברה המערבית, בנויה שכבות על גבי שכבות, כשכל אחד מדחיק את השכבות שמתחת. אנחנו לא באמת רוצים לדעת לאיפה הולך החרא כשאנחנו מורידים את המים. אנחנו לא באמת רוצים לדעת איך דברים מגיעים למכולת. אנחנו מעלימים עין מהרבה דברים שמתחזקים את החברה המודרנית שלנו, את החשמל והכבישים, כי אם אנחנו נכיר בהם אנחנו נצטרך לוותר על הרבה מהנוחות שלנו.

טל גוטמן כתב היטב לאחרונה על תעשיית “יצרני התוכן”, ועל איך תעשיית הפרסום מרדדת לנו את התכנים. ויוסי גורביץ כתב גם הוא על מחירם הסמוי של הגאדג’טים, ועל זה שבשביל שאנחנו נוכל לקנות נגן מוזיקה חדש ב-200 שקל, צריכה להיות תעשיה שלמה על סף עבדות איפשהו בעולם השלישי.

אז הנה, שוב יצאתי סוציאליסט בעל כורחי.

אבל רגע, זה עוד לא נגמר.

כי בכל זאת אני לא לגמרי סוציאליסט. ואני מאמין שהעולם השלישי יוכל לצאת מהמצב הכלכלי שלו. ואני מאמין, באופטימיות אולי, שהעולם הראשון, המתועש, עובר מחזורים של נצלנות שבסופה מוסרניות. ובמקביל לניצול של כח האדם באסיה גם אסיה עצמה מתפתחת, ויום אחד כבר אי אפשר יהיה לנצל אותם בזול כמו שאי אפשר כבר לנצל את מזרח אירופה. ואז זה יעבור לאפריקה, אבל גם שם התהליך ימשיך. ואז יגיע היום (במהרה בימינו וכו’) שהחברה המתועשת סיימה לתעש את כל מה שהיה לתעש. ואז היא תעמוד בפני משבר.

לארה”ב זה קרה בסוף המאה ה-19, כשנגמרה לה היבשת. אומה שקמה על עקרון כיבוש הספר המשיכה מערבה עד שנגמר לה לאיפה, עברה משבר, ונאלצה להמציא את עצמה מחדש, ממעצמה חקלאית למעצמה טכנולוגית. ועוד הרבה דברים אחרים, כמובן.

ככה גם יקרה לעולם התעשייתי, כשמנוע הצמיחה יאבד את הדלק שלו. יתכן שהטכנולוגיה תאפשר לנו להתקדם למקום טוב יותר, נקי יותר. יתכן שלא. אבל החברה התעשייתית שלנו צריכה את העולם השלישי לא פחות משהיא צריכה פלדה ונפט. וכשאלה יגמרו, משהו יהיה חייב להשתנות.

4 תגובות

Jul 21 2009

זה לא חייב להיות ככה

אז אמזון שוב עושים שטויות ומוחקים מרחוק ספרים בתוך מכשירי קינדל מרוחקים אחרי שגילו שאין להם את זכויות היוצרים כדי למכור את הספר. אבל לא על זה באתי לדבר.

מיד אחרי האירוע התחילו אנשים, בארץ ובחו”ל, לצאת בקריאות שבר על כך שזהו טבעם של ספרים דיגיטליים. “מהו קניין”, שואל יובל דרור, “בעולם שבו הקניין הוא לא יותר מאוסף של ביטים”.

שתי הגישות כאן חוטאות, לדעתי, בבלבול בין הפורמט של ebooks כספרים דיגיטליים, לבין אמצעי ההפצה שבנוי על תקשורת דו כיוונית בין מכשיר הקינדל לבין החנות. הפורמט לא מחייב מגבלות DRM על התוכן, ולא מחייב cloud storage מרוחק.

אין ספק שהפורמט הדיגיטלי, היות הקניין רק “אוסף של ביטים”, הוא זה שמהווה איום על המו”לים, והוא זה שגורם להם להכניס מגבלות דרקוניות כאלה, ולקחת לעצמן את הזכות להדחף לנו לחיים ולמדף הספרים (הוירטואלי).

אבל זה לא חייב להיות ככה.

כמו שכל המוזיקה שלי היא דיגיטלית לחלוטין, נקנתה על CD או ישירות באינטרנט או הושגה באמצעים אחרים, אוסף של ביטים, אבל אין ל-RIAA או לאקו”ם שום דרך להכנס ולגעת לי בהם. גם ספרים יכולים להיות סתם קבצי טקסט, HTML או PDF. הם יכולים לשבת על הקינדל, על המחשב שלי או על CD חיצוני, וברגע שקניתי אותם הם שלי. לא מושכרים או מושאלים, אלא שלי.

הבעיה כאן היא לא טכנולוגית, ולא קשורה אינהרנטית לפורמט הדיגיטלי. הבעיה היא שתפיסת זכויות היוצרים והקניין הרוחני של היום לא ערוכים למצב שבו כל דבר ניתן לשכפול בקלות. תגובת הנגד היא lock-down, אבל זה פשוט לא ישרוד – כבר עכשיו אולפני ההקלטות והסרטים, כמו גם אמזון, לוקחים לעצמם סמכויות שממשלות לא מעיזות לקחת. וזה יתפוצץ מתישהו. באירופה כבר נבחרו נציגים לפרלמנט על הטיקט של ביטול זכויות יוצרים. אנשים הופכים את גניבת התוכן לעקרון, לא בגלל שהם בהכרח נגד תשלום בעבור מוזיקה אלא כי אין אלטרנטיבה סבירה, שלא כבולה ב-DRM מכביד ומגביל.

אני לא יודע מה האלטרנטיבה, אבל משהו יקום. ו-”דיגיטלי” יפסיק להיות מילה נרדפת ל-“לא ממש בבעלותך”.

אין תגובות

Jul 17 2009

בנבכי הרכילות

שמתי לב למשהו מוזר אתמול, בזמן ששמעתי רכילות סביב איזה מייל שמישהו שלח למישהו אחר. התברר לי שבעוד אין לי בעיה להקשיב לרכילות, ברגע שמציעים לי לראות את המייל המקורי, במקום לשמוע סיפורים, יש לי רתיעה פתאומית. פתאום זה כבר לא רכילות, זה לחטט לאנשים בתיבת הדואר. פתאום זה חדירה לפרטיות.

אבל זה הרי טפשי, כי מדובר באחד מהצדדים של השיחה המקורית. וזה טפשי, כי בימינו כל-כך הרבה תכתובות נעשות באימייל או במסנג’רים כאלו ואחרים, והזמינות של הטקסט המקורי כל כך גבוהה שצריך מאמץ מיוחד כדי לא לעשות פשוט forward למלל המקורי. וזה טפשי כי אני בעצם מתעקש לקבל כאן גרסא חלקית, מוטה ומגמתית.

אני מנסה להבין מאיפה מגיעה ההתנגדות הזו שלי. אולי אני סומך על המרכל שיסנן לי דברים מביכים במיוחד? אולי אני שומר על העמדת פנים של חוסר-חיטוט ככה? אולי זה בכלל קטע של זכויות יוצרים, ואני לא רוצה להעתיק את המקור אבל אין לי בעיה עם יצירה נגזרת?

עזרו לי, ילדים! צבעו את הנוירוזות של אבנר בצבעים עליזים, ורק את הבסיס להפרעת האישיות שלו השאירו בלבן!

2 תגובות

Jul 15 2009

שירי לילה

 

ולפעמים מה שצריך זה שירים לשעת לילה מאוחרת שלא נותנים לך להרדם. שירים רועשים או שקטים, אבל אפלוליים וקודרים, עם מרקם מחוספס ומשקל שיושב לך על הנשמה. בעיקר כשאמצע הלילה ואתה צריך לסיים איזו מטלה, ובמקום זה מוצא את עצמך בוחר שירים לפלייליסט.

1. Modest Mouse – 3rd Planet

2. Nirvana – Milk It 

3. The Stooges – Dirt

4. The Jesus and Mary Chain – Just Like Honey – בשביל הדיסטורשן שכמעט ומסתיר את המילים.

5. CocoRosie – Terrible Angels – שיר שלא נותן לי לישון. ניסיתי.

6. Nick Cave & The Bad Seeds – Christina The Astonishing

7. The Dandy Warhols – I Love You

8. The Dead Weather – Rocking Horse – ההרכב החדש של ג’ק וויט מה-White Stripes, הפעם כמתופף. מעניין.

9. Electrelane – Gone Darker – האמת היא ש-Axes, האלבום שממנו השיר הזה, יכול בקלות למלא את התפקיד של האוסף הזה כולו.

10. King Crimson – Neurotica – לחץ, רעש, והעיר הגדולה.

11. Lou Reed – Heroin – בהופעה חיה מ-1975.

12. Mr. Bungle – The Holy Filament

13. The Hold Steady – Sketchy Metal – קרייג פין משלב כאן את התימות החוזרות של הלהקה – בני נוער, סקס, סמים וחזרה בתשובה.

14. Joy Division – Atmosphere

15. Neutral Milk Hotel – Ghost – ג’ף מאנגום והתמוטטות העצבים המתמשכת.

16. Mark Lanegan – Borracho

17. Bauhaus – The Passion of Lovers

18. Television – Torn Curtain – השיר שמתנגן לי בראש כבר שבועיים ולא יוצא.

19. The Black Keys – Lies

20. Bongwater – The Living End

21. Elvis Costello – I Want You – משירי הפרידה הנוראיים והמוצלחים ביותר.

 

ולינק להורדה מלאה של כל המיקסטייפ ב-zip אחד גדול, וגמרנו. ואפשר ללכת לישון.

הלינק להורדה מלאה יחזור בקרוב.

אין תגובות

Jul 13 2009

Don’t Judge a Book By Its Cover

והפטישיזציה של הספרים ממשיכה ללא לאות. אם כבר התייחסנו לאותם אנשים שאומרים שהקינדל לעולם לא יתפוס מכיוון שאנשים אוהבים את מגע הספר ביד, אז עכשיו אפשר למצוא אנשים נוספים שנאחזים בעבר ומנסים למצוא לזה הצדקות והוכחות.

ג’יימס וולקוט, כתב ועורך במגזין Vanity Fair הותיק, פרסם טור השבוע שבו הוא מבכה על אנשים שיושבים ברכבת התחתית וקוראים ספרים על קינדל, או אפילו (ישמור השם!) על האייפון שלהם. למה? כי הספר ביד (ומעמד הדיסקים או התקליטים בבית) הוא חלק מהדימוי שלנו. כמו נוצות הטווס, אנחנו מסמנים בעזרת הספרים מי אנחנו, מבססים דמיון או שונות עם האחר.

וולקוט לא טועה – כל אחד יזדהה עם ההנהון והחיוך שעולים על הפנים כשאתה רואה מישהו יושב על ספסל וקורא ספר אהוב, או שומע להקה חביבה זולגת דרך אוזניות של שכן לאוטובוס. אבל וולקוט מבלבל כאן בין העיקר והטפל, בין המסמן והמסומן, בין הפֶטיש, העצם המוחשי, לבין המשמעות הסימבולית שלו.

וולקוט מביא דוגמה מהסרט Diner בה זוג נשאב למריבה על מיון תקליטים למגירות, כשדמותו של דניאל שטרן מזדעקת על עצם המחשבה של לשים תקליט של צ’ארלי פארקר במגירה של הרוק’נ’רול. אליבא דוולקוט, בימינו הם יצטרכו למצוא דברים פרוזאים יותר לריב עליהם. וולקוט כאן לא מבין שהתקליט והמגירה הם לא העניין העניין הוא חוסר התקשורת בין הזוג, העובדה שהם חיים בעולמות שונים ולא חולקים את אותם ערכים ותחומי עניין. אותה סצנה בימינו היתה יכולה להיות על זה שהיא המירה את קבצי ה-FLAC האיכותיים שלו ל-MP3 ירוד וזה יעביר בדיוק את אותה תחושה, בלי אובדן המשמעות שוולקוט כ”כ חושש ממנו.

מה שוולקוט מפספס הוא שהצורך להפגין את התרבות שלנו לא השתנה, הוא פשוט העביר את עצמו למרחב החברתי החדש. אני יכול להסתכל על פרופיל ה-Last.fm של מישהו ולדעת בפרטי פרטים מה הוא שומע. אני יכול להכנס לפרופיל בפייסבוק של מישהי ולראות מה הספרים החביבים עליה, ואפילו לראות מה היא קוראת כרגע ומה היא חשבה על הספר. בטוויטר נהיה אופנתי לפרסם קישורים לשירים מומלצים דרך שירותים כמו blip.fm או twt.fm. אנשים מתקהלים סביב טעם במוזיקה או בספרים בדיוק כמו במדיום הפיזי, ואפילו הרבה יותר – אני יכול ללכת לפורום של קוראי דאגלס קופלנד או בילי קולינס ולהתחבר מיד עם אנשים על בסיס ההעדפות הספרותיות שלנו, ולא על סמך זה שבמקרה היינו על אותה רכבת, ושלפנו במקרה את הספר הנכון ברגע הנכון.

וולקוט אפילו מתייחס לעובדה שאפשר לפרסם העדפות מוזיקליות – אפילו פלייליסטים ומיקסטייפים ספציפים – באינטרנט. אבל כאן הוא ממש חוטא בטמטום מוחלט, כשהוא מייחס לבלוגרים באשר הם הצמדות לטרנדים מוזיקליים ספציפים, כאילו אפשר למצוא מכנה משותף כלשהו בטעם המוזיקלי של בלוגרים שונים. “Any shuffle list that doesn’t include the Ting Tings appears underdressed”, הוא כותב, ומפגין צרות אופקים של מישהו שכנראה קורא רק בלוגים שמתארחים תחת אותו אתר ובוחר את כותביו ע”פ ההשתייכות התרבותית שלהם.

ולסיכום, כאילו בשביל להדגיש עד כמה הוא פספס את הנקודה, וולקוט מושך בכתפיו בהכנעה ואומר “טוב, אז הדור הבא פשוט יבחר דברים אחרים להחזיק ביד ועל המדפים כדי להציג פרסונה ייחודית – הוא שוב מציג פיקסציה סביב חפצים, כאילו בשבילו הכריכה של הספר היא לב העניין, לא המילים של הסופר. הוא לא מצליח לחשוב על עתיד שבה אנשים עדיין קוראים ספרים, אבל לא בצורה שהוא קורא אותם.

בסופו של דבר, זה בעיקר עצוב לראות איך דור של מורדים ופורצי דרך מתמסד והופך להיות מקובע בדיוק  כמו הדור שלפניו. וולקוט התחיל את דרכו העיתונאית בשנות ה-70 ב-Village Voice הניו-יורקי והנחשב, שהיה אז מעוז ה-counter culture. הוא כתב על פאנק ועל פאנקיסטים, היה (יש להניח) חתרני ואנטי ממסדי – והיום הוא בוכה שאנשים לא עומדים בתור להסתכל על הספרים והדיסקים שהוא קונה. כריסטופר ווינגרטן, מבקר מוזיקה ב-Village Voice וב-Rolling Stone, עלה לבמה בכנס 140characters המוקדש לטוויטר ונתן נאום על למה הבלוגרים הורגים את המוזיקה, את תת-התרבות של המוזיקה ובעיקר את הג’וב שלו כמבקר מוזיקה. גם הוא מבלבל בין הצורה – עיתון מוזיקה מחתרתי יותר או פחות – לבין המהות – היכולת לקבל מידע על מוזיקה שלא מופיעה במצעדי הפזמונים או בחנויות הגדולות. הוא לא מבין creem_tשהעובדה שכבר אין כריסטופר ווינגרטן אחד שמקבל כסף לספר לנו על להקות חדשות וטובות לא אומר שמוסד ההמלצות, או מוסד המוזיקה כולו, הולך לאבדון – הוא פשוט מוצא לעצמו ביטוי חדש שמנותק מהפטישיזציה של נייר העיתון, של כריכת הספר או של לחשושי הויניל של התקליט.

תגובה אחת

Jul 13 2009

And the geek shall inherit the earth

גל מור פרסם לפני כמה ימים בבלוג שלו “סקר גיקיוּת”, כמו מאות סקרים שבאו לפניו, ובו הוא שואל שאלות על העניין של הנסקר בשני נושאים כלליים – בלוגים/רשתות חברתיות, וסמארטפונים. הבעיה בלהגדיר גיקים ע”י העניין שלהם ברשתות וסמארטפונים היא שזה כמו לעשות סקר “האם אתה חובב ספורט”, ובו לשאול בנוגע לעמדותיך בנושא מרוצי אופנועים וכדורעף נשים. זה חלק מזה, אין ספק, אבל חלק כל-כך קטן, שאני מתפלא שלגל אין סדרה של תגובות של אנשים נזעמים על ההגדרה האקסלוסיבית שלו של גיקים, שניתן לתאר כ-“אנשים שאיכפת להם מאותה טכנולוגיה שלי איכפת ממנה”. אני לא מאשים את גל – הוא לא הראשון שמבלבל בין המאפיינים החיצוניים של הגיקיות לבין המהות הפנימית שלה, אז בואו נעשה קצת סדר במונחים.

גיק זה לא מישהו שמתעניין בטכנולוגיה, ובטח לא מישהו שמתעניין בטכנולוגיה ספציפית. גיק הוא מישהו שמסוגל להתעניין ולהכנס לפרטים באובססיביות וקפדנות בתחום הגיקיות שלו, גם על חשבון מודעות חברתית. זה לא אומר שגיק בהכרח חסר יכולות חברתיות או חברים, אבל בהרבה מקרים הוא1 קצת מחוץ מהמיינסטרים של החברה, לפעמים בגלל האובססיביות, לפעמים מתוך בחירה אישית – לגיקים רבים יש גאוות תת-תרבות נונקונפורמיסטית לא פחות מפותחת מתתי-תרבויות מסורתיות כמו פאנקיסטים או אמנים מיוסרים.

תחום הגיקיות שלו, אמרנו. זה לא חייב להיות טכנולוגי. אפילו בהגדרות הקלאסיות של גיק יש הרבה מאד סוגים, החל ממתכנתים, חובבי גאדג’טים, חובבי מדע בדיוני ו/או פנטזיה, שחקני D&D או קומיקס. וגם ביניהם יש כמובן יריבויות והיררכיות כמו כל מארג חברתי. אבל לא חסרים גם גיקים של היסטוריה צבאית, או היסטוריה בכלל. וגיקים של ספרות . או גיקים של כדורגל, למען השם, שיודעים מי שיחק בכל משחק נבחרת בארבעים שנה האחרונות. C&G Geeks

ובואו לא נפתח בכלל את השאלה של ההבדלים בין Geek ל-Nerd.

אז פשוט תקשיבו לגיק אחד שהאובססיה שלו היא הגדרות של גיקיות ותרחיבו את ההגדרות. מכם, הקוראים שלי, הגיקים, ציפיתי ליותר.

 

 


1. או היא, כמובן. זה עוד סטריאוטיפ שמזמן כבר לא רלבנטי. לפי ההגדרות שלי, יש לא פחות גיקיות מגיקים.

4 תגובות

Jul 04 2009

כשאת אומרת “בלוג”, למה את מתכוונת?

איך אני אוהב, כל פעם שחסרה לאיזה עיתון כותרת סנסציונית, טענות של “הבלוג מת!, יחי הלייפסטרימיניג!”, או הטוויטר, או המתחרה התורן על תואר “הדבר המעניין שקורה עכשיו באינטרנט”. רוברט סקובל הוא דוגמא קלאסית לבלוגר בולט ומשפיע שזינק על תופעת הטוויטר/פרנדפיד/מה שלא יהיה, ושש להספיד את הבלוג, או לפחות לנסות לבדוק אם אפשר בלעדיו.

הבעיה עם השאלה “האם הלייפסטרימים מחליף את הבלוגים” היא שהיא מקבילה לשאלה “האם הטלפון מחליף את הטקסט”.

ברור שלא. ברור שאני אבחר בטלפון כשאני רוצה לנהל שיחה, אבל אכתוב ספר (או מאמר, או בלוג) כשאני רוצה לדון בנושא כלשהוא. מסיבות שלא קשורות לשום דבר חוץ מההיסטוריה של הטכנולוגיה, פעם היו כותבים גם מאמרים וגם מכתבים בכתב. כשבא הטלפון, פתאום אפשר היה לנהל שיחות גם לא בכתב, אבל זה לא אומר שאין יותר מקום לכתב.

כנ”ל במקרה הזה. הבלוגים נולדו, כידוע, כדי לאפשר לאנשים לשים תמונות של החתול שלהם באינטרנט. אבל מהר מאד זה התפצל לבלוגים על אנשים – החל מילדות בנות 14 בלייבג’ורנל ועד לסלבריטאֵי-חנונים כמו ויל ויטון – לעומת בלוגים של אנשים – בלוגים על טכנולוגיה, על פוליטיקה, או על כל נושא אחר. ואין שום קשר בין שני הדברים הללו, חוץ מהעובדה שהם במקרה חלקו טכנולוגיית פרסום והפצה.

ולכן אין פלא שכשהלייפסטרימינג התחיל לתפוס תאוצה הוא התחיל להחליף את הסוג הראשון של הבלוגים, היומנים האישיים. הוא מתאים יותר לסוג הזה של כתיבה. הוא מאפשר רזולוציה גבוהה יותר של תיעוד, ויותר קל להגיב. אין פלא ש-Livejournal, אחד ממעוזות הבלוגים-כיומנים-אישיים, דעך עם עלייתם של פייסבוק ופרנדפיד ואחיהם. אבל זה לא אומר שבלוגים שבאים לדבר על נושאים, במקום על אנשים, בהכרח יפגעו מהם – בדיוק כמו שעדיין פורסמו ספרים גם כשכבר פחות כתבו מכתבים.

חשוב להבדיל בין פלטפורמה טכנולוגית – בלוגים – לבין התוכן.  האם הלייפסטרימינג יהרגו סוג מסוים של בלוג? כן, בהחלט, וזה כי הלייפסטרימינג יותר מתאים לסוג מסוים של self-publishing באינטרנט. אבל האם הייתי כותב את הפוסט הזה בטוויטר? לא נראה לי.

תגובה אחת

Jul 03 2009

מבצע מיוחד

והיום, פינה מיוחדת לסוג ההודעות שעידו קינן נוהג לפרסם בחדר 404:

בשיטוטי באתרי קניות אחר כוננים קשיחים, נתקלתי במבצע הזה באתר WinPrice.co.il שכנראה מאמינים שאם המשלוח חינם, אז כנראה הכל בסדר:

(לחצו לתמונה מלאה יותר של  האתר)

WinPriceSsdPrice_t

אין תגובות

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים