ביום שני האחרון העברתי הרצאה בפסטיבל אייקון על סייברפאנק: על ההיסטוריה של הז’אנר, נקודות בולטות בהתפתחות שלו, הקשר הישיר שלו להתפתחות תרבות הרשת וקשרי הגומלין בין עליית האינטרנט לשקיעתו של הז’אנר.

אני מקווה להעלות את ההרצאה, או סיכום שלה, בתור פוסט בבלוג. אבל זה יקח זמן. בינתיים, ולבקשת כמה מהנוכחים, אני אעלה רשימת קריאה וצפייה של ספרים, סרטים ומאמרים שהוזכרו בהרצאה, עם הערות על הרלבנטיות שלהם לנושא.

עליית הסייברפאנק

1) ברוס בתקה – סייברפאנק

בתקה, סופר לא ידוע במיוחד, טוען לכתר טביעת המונח Cyberpunk בסיפור קצר שכתב – אך לא פרסם – ב-1980. הקישור מכיל הסבר של בתקה על מקור המונח, את הסיפור הקצר במלואו, וגם קישור להורדה של הספר שכתב ב-1989, Cyberpunk, בו הוא מאגד מגוון סיפורים קצרים שכתב בז’אנר.

2) רידלי סקוט – בלייד ראנר

הסרט, מ-1982, מבוסס על ספר של פיליפ ק. דיק מ-1968, אבל דווקא החזון של רידלי סקוט של העיר המלוכלכת והמנוכרת הוא זה שקבע את הטון העיצובי של הסייברפאנק לעשור לפחות, והשפיע על ויליאם גיבסון ישירות.

3) ויליאם גיבסון – נוירומנסר

הספר הארכטיפי של הסייברפאנק, שביסס את מרבית מוסכמות הז’אנר – האקרים, סייברספייס ושתלים קיברנטיים. לספר גם שני המשכים – Count Zero ו-Mona Lisa Overdrive, שממשיכים את סיפוריהם של חלק מהדמויות ואת התימות המרכזיות של הספרים. מומלץ.

4) ברוס סטרלינג – איים ברשת

הרגל השניה, יחד עם נוירומנסר, שעומדת בבסיס הז’אנר. כאן הטכנולוגיה משרתת אנשים מהשורה ומאפשרת להם להתמודד על ארגונים וממשלות ותככים מאחורי הקלעים. בניגוד לנוירומנסר, אני הרבה פחות נהנתי מהספר הזה, כספר, ואפילו (הודאה דרמטית!) לא סיימתי אותו. אבל גם הוא תרם רבות להתפתחות האידאולוגיה הסייברפאנקית, יותר אפילו מנוירומנסר, בגלל שהוא יותר מעוגן בהווה ממנו.

5) ויליאם גיבסון / רוברט לונגו – ג’וני מנמוניק

הסרט, מ-1995, המבוסס על סיפור קצר מצוין של ויליאם גיבסון מ-1981, מכיל כמות דחוסה של קלישאות סייברפאנק, ומעיד בעיקר על איך הז’אנר הצליח להכנס למיינסטרים ההוליוודי. לרוע המזל הסרט ממש גרוע, למרות המעורבות של גיבסון בכתיבת התסריט, ויכולות המשחק המפוקפקות של קיאנו ריבס לא עוזרות. מומלץ לקרוא את הסיפור במקום, שפורסם בקובץ הסיפורים הנהדר של גיבסון Burning Chrome.

שקיעת הסייברפאנק

1) ניל סטיבנסון – Snow Crash

Snow Crash הוא ספר נהדר. באמת. הוא מופתי. הוא מרתק. הוא אחד מהספרים הטובים שקראתי. אבל כספר סייברפאנק, הוא כבר מסמל את הסוף. הסמטאות המלוכלכות הופכות להיות שכונות סוריאליסטיות שם המאפיה מוכרת זכיונות למכירת פיצה, והסייברפייס החתרני של גיבסון מזכיר הרבה יותר את פייסבוק של ימינו מאשר את מרחבי המידע בצבעי הניאון של נוירומנסר:

2) ויליאם גיבסון – טרילוגיית הגשר

הטרילוגיה השניה של גיבסון, שנכתבה עשור לאחר נוירומנסר ומתרחשת בעתיד קרוב הרבה יותר, מראה איך גיבסון הולך ומתקרב לתקופה של ימינו, מבחינה כרונולוגית כמו גם טכנולוגית. הספרים נכתבו בתקופה שטכנולוגיות מחשוב ומידע כבר היו נפוצות יותר בקרב הציבור, ומראות איך הסייברפאנק מתחיל להתכנס לתוך ההווה.

3) האחים וואשובסקי – המטריקס

שובו של קיאנו ריבס לסרטי הסייברפאנק מסמלת לדעתי (אם כי לא באשמתו) את סתימת הגולל הסופית של הז’אנר. המטריקס, למרות שהוא מכיל המון מאפיינים סייברפאנקיים, הוא בעצם הפוך אל הז’אנר כמעט מכל בחינה. הטכנולוגיה אינה משחררת, היא כובלת. המציאות הוירטואלית היא משהו שיש לברוח ממנו, לא אליו, אך העולם האמיתי, המוחשי והמיסטי, ורק שם למצוא את מקומך.

4) ויליאם גיבסון – זיהוי תבניות

ויליאם גיבסון שוב מככב כאן, בספר מ-2003 – עשור נוסף מאז טרילוגיית הגשר, עשרים שנה אחרי נוירומנסר. בספר הזה – ובשני המשכיו, גיבסון אוהב טרילוגיות – העלילה מתרחשת כבר בהווה לחלוטין. הטכנולוגיה היא האינטרנט, אנשים משתמשים בגוגל, והספר כולו – למרות שבאווירתו מזכיר את הסייברפאנק, כבר מראה קריסה מוחלטת של הז’אנר אל תוך המציאות.

5) קורי דוקטורוב – האח הקטן

ספרו של דוקטורוב, שיצא ב-2007, הוא סמן בולט של מצב הרלבנטיות של הז’אנר: הספר מתאר את מאמציהם של בני נוער להתמודד עם הצמצום בחירויות הפרט שלהם, בעיקר הדיגיטליות, בעידן של אחרי ה-11 בספטמבר. אם הספר היה מתפרסם בשנות ה-90, אין ספק שהוא היה יכול להיות ספר סייברפאנק מצוין. אבל כיום, הוא בעיקר מדריך למשתמש הצעיר של איך להשתמש בטכנולוגיות העתידניות נוכחיות שלנו בצורה טובה יותר, חכמה יותר מאשר הממשלות והגופים הגדולים.

תרבות הרשת

1) Mondo 2000

המגזין מונדו 2000, שיצא לאור בין 1989 ל-1998, היה מגזין תרבות-נגד חתרני שהעלה את תרבות הסייבר על ניסו, חיבר אותה לתרבויות נגד קודמות, כגון ההיפים של שנות ה-60, והיה משפיע מאד על דור הראשונים של האינטרנט. כתבו בו ויליאם גיבסון, ברוס סטרלינג ואחרים, והמגזין לא הסתיר – ואפילו הדגיש, במניפסט שלו – את השאיפה לשלב את חזון הסייברפאנק במציאות העכשווית.

2) חכים ביי -  T.A.Z

T.A.Z, או “איזורים אוטונומיים ארעיים”, הוא מניפסט אנרכיסטי מתחילת שנות ה-90 ששואף, במקום להפיל את החברה והממשל, להקים בתוכה כיסים מבודדים אשר חופשיים מהכללים והנורמות של החברה החיצונית. דוגמא בולטת לכך הוא פסטיבל Burning Man השנתי בארה”ב. כותב המניפסט מביא, שוב, את גיבסון וסטרלינג ואת רעיונותיהם ככלים למימוש ה-T.A.Z ברשת האינטרנט, לאפשר לאנשים ליצור קהילות וירטואליות עצמאיות.

3) ברוס סטרלינג – The Hacker Crackdown

הספר הזה של ברוס סטרלינג אינו סייברפאנק של ממש, אלא תיאור של תרבויות ההאקרים של תחילת שנות ה-90, מערכות היחסים הפנימיות שלהם והחיצוניות על המשטרה והשלטונות, ואירועים בולטים בהיסטוריה של ההאקרים. העובדה שהוא נכתב על ידי אחד מסופרי הסייברפאנק הבולטים עזרה גם לקשר באופן הדוק בין הז’אנר לבין הסצנה האמיתית.

4) ג’ון פרי בארלו – הכרזת עצמאות של סייברספייס

ג’ון פרי בארלו  הוא טיפוס מעניין.  בשנות ה-60 וה-70 הוא כתב מילים לגרייטפול דד. בשנות ה-90 וה-2000 הוא היה פעיל פוליטית, בהתחלה במפלגה הרפובליקנית ואח”כ, אחרי שלא הסתדר עם הזרם הניאו-שמרני של המפלגה, לעומת הזרם הליברטריאני שהאמין, מצא את עצמו במפלגה הדמוקרטית. בין לבין הוא הספיק להיות ממקימי ה-EFF, ארגון חירויות הפרט באינטרנט, ולהיות חלק בולט בזרם הסייבר-ליברטריאני. המסמך המקושר, שפורסם ב-1996, היה השראה פופולרית גם הוא לדור של משתמשי אינטרנט. גם אם הוא לא מזכיר כבר את סטרלינג וגיבסון ישירות, הוא לא מפחד להשתמש במונחים ורעיונות שהגיעו מהם.

זהו, אלו הטקסטים הראשיים שאליהם התייחסתי בהרצאה. היו עוד רבים שהוזכרו על ידי הקהל, או שסתם קצרה היריעה מלציין, אבל הם מהווים נקודת התחלה טובה.

חדי העין וה-RSS שביניכם יבחינו שהבלוג לא הכי פעיל לאחרונה, למרות האסופה המרשימה של הטיוטות שמחכות שאני אסיים לכתוב. לא באתי להתנצל, אלא רק, כהסבר, להביא רשימה קצרה של דברים אחרים שעשיתי לאחרונה או שאני אעשה בקרוב, שממלאים את זמני:

1) נפילתו ועלייתו של הסייברפאנק – פסטיבל אייקון

ב-16 עד ה-18 לאוקטובר מתקיים באשכול-פיס שמאחורי הסינמטק בתל-אביב פסטיבל אייקון, כשהתימה השנה היא התחדשות. ביום השני של הפסטיבל, בשעה 16:00, אני אעביר הרצאה על ז’אנר הסייברפאנק שכוכבו דרך בשנות ה-80 וצנח חזרה בשנות ה-90, ואנסה לקשר אותו להתפתחות האינטרנט ותרבות הרשת, ולראות איך רוח הסייברפאנק קיימת עדיין סביבנו. ההרשמה לפסטיבל נפתחה לא מזמן, ואתם מוזמנים לבוא (ולא רק להרצאה שלי).

(הערה: ההרצאה היא הרחבה של ההרצאה שהעברתי בכנס בדיון בחודש יוני האחרון, ואמורה לכלול יותר הדגמות ופירוט)

2) זכרון ושכחה בעידן הדיגיטלי – הכוורת

בסוף השבוע האחרון השיקה דפנה שיזף פודקאסט חדש ואקלקטי בשם הכוורת, בו היא עורכת ראיונות על רעיונות, ותופסת אנשים לשיחה על רעיונות מעניינים וספרים שבלטו לטובה. התוכנית הראשונה שעלתה, בשלב הזה, היא איתי, סביב נושא הזכרון והשכחה בעידן בו כל מה שאנחנו עושים נרשם, לדראון עולם, במאגרים של גוגל או פייסבוק, וההשלכות של השינויים הטכנולוגיים הללו על סוגיות חברתיות של פרטיות, זהות וקהילתיות. השיחה התבססה במידה רבה על הספר Delete, של ויקטור מאייר-שנברגר, שמתעסק בסוגיות החוקיות והחברתיות של הנושא.

3) הרקדן הכי טוב בעולם – הפשרות

על הפשרות כבר כתבתי כאן בעבר, אבל מאז ההתלהבות הראשונית הספקתי ללכת להמון הופעות שלהם, לראות אותם מחליפים מתופף ומוסיפים קלידנית/פרקשניסטית, מעבדים מחדש כמה שירים, מוציאים כמה שירים לגמלאות, ועם כל זה נשארים להקה שממש, ממש, ממש כיף לבוא לראות. לפני כמה שבועות הם פרסמו בטוויטר הזמנה לקהל לבוא להשתתף כניצבים בצילומי הקליפ הראשון לסינגל הראשון שלהם, ואני התייצבתי בשמחה. ואיכשהו באמצע גם שודרגתי מתפקיד מעודד בקהל לתפקיד “היורש”, עם ריקוד מטופש במיוחד. הקליפ מאד מוצלח, והלהקה גם כן. זה אמנם לא פרוייקט שבו השקעתי כמו בשניים הקודמים, אבל עדיין שווה, לא?

חלפה על פני באלנבי עכשיו ילדה, בת 12 או 13, אני חושב. היא לבשה חולצה, צהובה, ועליה ציור של קקטוס. לא סתם קקטוס, אלא קקטוס מרקד, לבוש במכנסיים נפוחים, ומתחתיו הכיתוב “Can’t Touch This”.

אני נולדתי ב-1979. ילדותי היתה בשנות ה-80 וה-90, ואני חוויתי בזמן אמת את החוויה התרבותית המפוקפקת משהו של MC Hammer, שב-1990 מכר מיליוני עותקים של U Can’t Touch This, שיר שלווה בקליפ של MC Hammer בחליפה מטופשת ומכנסיים נפוחים. לכן לי ברור שהחולצה של הילדה היתה רפרנס לשיר הזה. ברור לי גם שהילדה הזו נולדה כמה שנים טובות אחרי ש-MC Hammer נעלם לו מהמודעות הקולקטיבית. מה שלא ברור לי זה איך החולצה הזו הגיעה לידיה.

האם מדובר בהורים משועשעים מעצם, אולי אפילו היפסטריים ברמה מסוימת, שהחליטו להלביש את הילדה באייקון תרבותי מלפני זמנה? אולי מדובר בבגד שהילדה מצאה בחנות יד שניה? אולי אפילו משהו שהועבר מקרוב משפחה מבוגר יותר?

אני לא יודע. אבל זה מעניין שיש ממים תרבותיים ששורדים זמן רב אחרי שהיוצר שלהם נעלם, ויש כאלה שנקברים מהר מאד, ואז פתאום רואים אותם מגיחים ככה מהעבר.

574 דיוושים לקח לי עכשיו להגיע מהבית של אמא שלי חזרה אלי הביתה. 574 דיוושים שספרתי, בלב ובקול, לאורך הרכיבה על האופניים העירוניות.

4… 5… 6…

זה מאד מרגיע, לספור תוך כדי רכיבה. זה לא דורש כל-כך הרבה תשומת לב, אבל זה יותר אקטיבי מאשר לשמוע מוזיקה. סוג של מדיטציה, מטביעה את המחשבות תחת הזרם הבלתי פוסק של המספרים

35… 36… 37

זה הרבה יותר קל מאשר לספור שניות, נגיד. או לספור סתם בקצב אחיד. כי הקצב לא אחיד. וכשאתה סופר דיוושים, הספירה היא חלק מהקצב של הרגל, והקצב של הירך, והקצב של הגוף כולו. הספירה היא לא מנותקת, אלא מכנסת אותך לתוך הרכיבה.

118… 119… 120…

ברמז המספרים עולים מהר. ההילוך נמוך, העליה תלולה יותר. באים אחד אחרי השני מהר, ואתה מפחד להתבלבל. אבל אתה לא מתבלבל, כי כל דיווש הוא מאמץ, אתה מרגיש כל אחד בתורו, והוא נכנס למניין.

בבלוך הקצב יורד. עולים להילוך שלישי, הירידה תלולה, ויש זמן להתחיל ולתכנן את הפוסט בראש, עד שמגיעים לאזור כיכר מלכי ישראל, ובין השיפוצים, הולכי הרגל והספירה, הספירה הבלתי פוסקת, צריך יותר להתרכז.

310… 311.. 312

המרחק לא נמדד במטרים. הוא גם לא נמדד בזמן. הוא נמדד בדיוושים, יחידת זמן/מרחק/מאמץ/שיפוע/הילוך אבסטרקטית שמשתנה עם הזמן. העליה לכיכר מסריק צוברת דיוושים מהר. הירידה עד הנביאים נמרחת, עם גלישה מתמשכת בלי דיווש. אתה מקבל מושג מספרי, כמותי, על הקושי של קטעי כביש מסוימים, על הצפיפות והמישוריות.

444… 445… 446

במורד המלך ג’ורג’ אני גולש, עוקף תייר אמריקאי ושני רמזורים בלי להזיז

את הרגליים. אבל פתאום שמתי לב שהמשכתי לספור חמש שניות בלב, בלי להזיז את הרגליים. מה שלפני רבע שעה היה מאמץ מודע, קשר ישיר בין המוח לרגליים, הפך מהר מאד למחשבה מנותקת. הדעת שלי מוסחת כ”כ בקלות.

572… 573… 574

אבל זה מושג מספרי מעורפל מאד, ואינדיווידואלי, ובעיקר מאד מאד חד-פעמי. בפעם הבאה שאני ארכב שם, בדיוק את אותו המסלול, זו תהיה שעה אחרת ביום, ורמת עייפות שונה, ואופני-השכרה עם מושב בגובה שונה. והכל יהיה שונה. ו-574 דיוושים של ה-30 לאוגוסט 2011, שעה 20:30, לא יחזרו עוד לעולם.

אני רואה, מדי, פעם, אנשים שעדיין מסרבים להכנס לפייסבוק. אני לא מדבר על אנשים מבוגרים שמנותקים מהלוּפ הזה, אלא על אנשים שכל המעגלים החברתיים שלהם נמצאים שם, והם ממשיכים בסירובם.

ואין בזה שוב דבר רע, כמובן. אני בהחלט מבין את הסיבות של האנשים, בין אם מדובר על בזבוז זמן לשווא או על חשיפה של מידע פרטי לידי גורמים מסחריים. אבל כשאני רואה אנשים כאלה מתלוננים על כך שהם מפספסים אירועים מעניינים בגלל שהם פורסמו רק בפייסבוק, אני מרגיש צורך לשאול אותם “מה, לא חשבתם שלבחירה שלכם יש גם עלות?”

אליס מארוויק, בבלוג ה-Social Media Collective המצוין (והוא של מיקרוסופט, הייתם מאמינים?), מתייחסת למחיר של opting out, של הבחירה להשאר בחוץ. בימינו, אמצע 2011, לא להיות בפייסבוק מתחיל להיות דומה ללבחור להיות בלי טלפון סלולרי. הסיבות אולי טובות, אבל במסגרת חברתית בה פייסבוק הוא הנחת יסוד, אתם דורשים מאנשים אחרים להתחשב בכם במיוחד, כי פתיחת אירוע בפייסבוק מספיק ל-99% מהאנשים. מרצה שלי באוניברסיטה תיאר את ההפתעה שלו כשגן הילדים אליו הוא בא לרשום את ילדיו דרש מההורים שיחזיקו טלפון סלולרי, על מנת ליצור איתם קשר. הטלפון הסלולרי הפך מקוריוז טכנולוגי לחלק הכרחי מהמבנה החברתי תוך עשור וקצת. רשתות חברתיות עשו את זה אפילו יותר מהר.

אז מה אני מנסה לומר כאן?

תפתחו חשבון בפייסבוק. זה לא כזה נורא.

פייסבוק היא מזמן כבר לא רק רשת חברתית, אלא גם מנגנון להפצת מידע. זה בולט בשבועות האחרונים עם מחאת האוהלים, והאירועים הרבים שמתלווים לה, ובמקרים רבים מתעדכנים בפייסבוק בלבד. אז אם אתם רוצים לקבל את העדכונים האלו – תפתחו חשבון בפייסבוק.

תפתחו חשבון בפייסבוק. אל תפרסמו בו תמונות שלכם. אל תעדכנו סטטוס. אתם יודעים מה? אל תוסיפו את החברים שלכם, ואפילו תפתחו אותו תחת שם בדוי, אם אתם חוששים לפרטיותכם. יש סיכוי טוב שאם אתם רוצים להשתמש בפייסבוק כמנגנון עדכונים ולא כרשת חברתית, רוב המידע שאתם תצרכו יהיה פומבי, אירועים המוניים וקבוצות שמזמינים את כולם.

תפתחו חשבון בפייסבוק. ואל תתלוננו שקורים דברים שאתם לא מודעים אליהם.

אני כבר מזמן טוען שאנחנו חיים בעתיד. אין לנו ג’ט-פאק או מכונית מעופפת, אבל יש לנו שיחות וידאו, מאגרי מידע עצומים זמינים בטלפון הנייד, והרבה דברים שהיו נחשבים כמדע בדיוני לפני מעט מאד עשורים.

* * *

לפני כמה ימים יצא לי לנהוג ברכב שכור בו בכלל לא היה מפתח להתנעה – רק כפתור on/off המופעל כשה-“מפתח” – fob אלקטרוני פשוט – נמצא בקרבת ההגה. גם הדלתות נפתחו מעצמן ברגע ששלחתי יש לידית, בלי צורך אפילו ללחוץ על כפתור. זה לא ממש חדש. כבר שנים שה-“מפתחות” של חדרי מלון הם כרטיסים מגנטיים שמקודדים לדלת החדר, ובנוסף לפתיחת המנעול משחררות גם את מערכת החשמל של החדר, שמושבתת בלי הכרטיס בחריץ המתאים. פתרון גאוני שחוסך המון חשמל.

* * *

לא צריך כרטיסים מגנטיים בשביל זה. במלון שהייתי בו בסוף השבוע, מלון קטן בכפר קפריסאי חביב, לא היו כרטיסים. כל המלון עשוי מעץ ישן, המדרגות חורקות, והדלתות נפתחות באמצעות מפתח רגיל, המחובר למחזיק מפתחות מתכתי גדול. מחזיק המפתחות, בתוך החדר, מוכנס לתוך חריץ שמנמן, ובצליל נקישה מארון החשמל הקטן, כל השקעים והאורות בחדר חוזרים לעבוד. זה לא מדע בדיוני. זה בקושי הווה. זה עבר, ולא עבר כזה טרי בהכרח.

* * *

אז עכשיו, עקב נסיבות משמחות, אני מוצא את עצמי עם טבעת על האצבע. זו הפעם הראשונה מאז שוויתרתי על שעוני יד בגיל 20 שאני מסתובב עם חפץ עלי באופן קבוע. ואני מתחיל לחשוב על רעיונות שאפשר לשלב בטבעת הזו. כמה קשה יהיה לשתול בה צ’יפ RFID, שיזהה אותה מול חיישן מתאים? אני מניח שכל צ’יפ חכם יותר מזה ידרוש סוללה גדולה מדי, אבל האם אין משדרי RFID זעירים שאפשר להדביק על הטבעת איכשהו?

ברגע שיש לי את זה, אני יכול להתחיל לשחק עם זה. אני יכול לחבר חיישן למחשב שלי, שידלק ברגע שהיד עם הטבעת מתקרבת אליו. אני יכול, תיאורטית, להוסיף חיישן למנעול הבית שיפתח בנגיעה. אני יכול לעשות עוד הרבה דברים. אבל אני לא חושב עליהם כרגע.

אז אני אשמח לעזרתכם. גם עזרה טכנית, למי שמתמצא, לגבי מה אפשר לשלב בטבעת. וגם עזרה ברעיונות למה אפשר לעשות עם זה. כי העתיד כבר כאן. לא חבל לבזבז אותו?

לפני כחודש יצא לי להשתתף בערב 11:11 השני, בארגונם של גיא חג’ג’ ואסף שגיא, שם העברתי הרצאה בשם “שקרים יפים”, על אינפוגרפיקות, שרטוטים, הטעיות והטיות. מכיוון שאם לא מספיק שזו היתה ההרצאה מול הקהל הגדול ביותר שיצא לי להעביר, ההרצאה גם צולמה, והיא הועלתה עכשיו גם ליוטיוב, לדראון עולם. מי שפספס ורוצה לראות אותי מזיע על הבמה, מוזמן ללכת לערוץ של 11:11, שם הועלו ההרצאות מהערב הראשון, ומועלות ברגעים אלה ממש גם ההרצאות האחרות מהערב.

ואם כבר אנחנו בנושא, אני אנצל את הפוסט כדי להשיק בלוג חדש, הקרוי גם הוא “שקרים יפים”, שבו אני אוכל להתמקד בניתוחי גרפים, נתונים ואינפוגרפיקות, בלי לחשוש להציף את הבלוג כאן בנושא אחד בלבד. כבר יצא לי לא פעם ולא פעמיים לוותר על פוסט כזה בגלל שהוא בא מיד אחרי פוסט דומה, ולא רציתי לשעמם. בבלוג החדש אוכל לשעמם כאוות נפשי! אז בואו והרשמו, אם זה מה שאתם אוהבים לקרוא. אני לא יכול להבטיח שכל פוסט יהיה כמו הפוסט האחרון שלי עם גרף החשיפה של ישראל היום, ששבר שיאי היטים של הבלוג, אבל עדיין יהיה מעניין.

והנה ההרצאה שלי מ-11:11, למי שלא רוצה להכנס ולחפור ביוטיוב, מאומבד למען נוחותכם:

עדכון 26/07: התווסף גרף מתוקן, על פי הנתונים, בסוף הפוסט.

לא תכננתי לכתוב שוב פוסט על אינפוגרפיקה כל כך מהר אחרי ההרצאה שהעברתי ב-11:11, אבל ישראל היום סיפק היום דוגמה כל-כך קיצונית, שלא יכולתי להתאפק. ותודה לדפנה על ההפניה, וגם לעין השביעית על הניתוח הראשוני.

כשראיתי את הגרף הזה, התחלתי להכנס לדכאון. לא בגלל שיש כאן גרף עם הטיה ברורה, עם אג’נדה, ועם נכונות להטעות, לשקר ולהסתיר מידע. לא, לזה אנחנו כבר רגילים, ואמורים לצפות לזה. מה שדיכא אותי זו הגסות שבה זה נעשה. חוסר התחכום. העליבות!

בהרצאה ב-11:11, ובבלוג הזה בעבר, ניסיתי להצביע על כמה הטיות ערמומיות שמסתתרות באינפוגרפיקה. משינוי בסיס מערכת הצירים ועד גרפים תלת-ממדיים שמבלבלים את העין. אבל בישראל היום החליטו ללכת על שקרים כל כך בוטים, שכל ילד עם סרגל יכול להראות את העיוות שלהם. בתמונה למטה הוספתי כמה קווים מנחים לניתוח הבולשיט. תלחצו על התמונה להגדלה, ואני אעבור על כמה מהם בפירוט:

1. במחצית השניה של 2010 הגיע ישראל היום לתפוצה של 37.4%. נתון ראוי ומעניין, אבל אם נמתח קו ישר מהנקודה הזו, נגלה שה-37.4% הזה עובר באמצע קו ה-40%. וזאת בהנחה, כמובן, שה-40% עובר באמצע המשבצת. או אולי בתחתיתה? או בראשה? לא ברור. ברור זה רע, כידוע.

2. אם לא די ש-37.4 שווה ל-40, מסתבר גם שהוא נמצא מעל התפוצה של ידיעות אחרונות ב-2007, בנקודת בה היא עמדה על ה-37.7%. 4, מסתבר, הוא גדול יותר מ-7, ע”פ ישראל היום. איפשהו באמצע התנגשות הקוים של שני העיתונים, אנחנו גם מגלים ש-35.2 גדול יותר מ-36.5, ואם נשאר רק בידיעות אחרונות, נראה ש-34.2 שווה ל-34.9.

3. בין תחילת 2009 לסופה ירדה התפוצה של ישראל היום ב-0.3%. כידוע, אין דרך לייצג ירידה של 0.3% על גרף שלא כוללת עליה. העליה היא בת 6 פיקסלים, ועל פי החישובים שלי (36 פיקסלים לבוקסה בת 5%) מייצגת עליה בת 0.83% בתפוצה.

4. זוכרים את סעיף #1, בו גילינו ש-37.7 שווה ל-40? ובכן, כאן אפשר לראות ש-6.4 קטן מ-5.  אלא אם כן המספרים של כל תיבה לא מתייחסים לאמצע שלה אלא לקו העליון שלה, ואז אנחנו מבינים ש-7.5 שווה ל-10. ושה-37.7 מקודם לא שווה ל-40, אלא הוא גדול ממנו משמעותית?

5. נחזור למעלה, ונגלה את הנתון הסופי, הראשי, המעניין, המובלט. הזה שמקבל בוקסה משלו, אבל משום מה בלי נקודה מפורשת על הגרף. וזה טוב שהוא לא, כי אחרית היינו מאבדים את שארית האמון שלנו באריתמטיקה בסיסית, ומגלים ש-39.3 שווה לכ-44, במתמטיקת אזור-הדמדומים הזו. ואם נוסיף את חישובי הפיקסלים, נגלה שהוא גבוה ב-36 פיקסלים מה-37.7 של ידיעות. כלומר 39.3 – 37.7 = 5.

אבל למה?

שחר מתודעה כוזבת לקח את הנתונים של TGI, כפי שפורסמו בגרף, ועשה את המעשה המתבקש להזין אותם לאקסל, על מנת לייצר גרף אמין יותר:

והבעיה שיש לשחר עם הגרף הזה, ואני מסכים איתו לחלוטין, היא למה לעזאזל החליט מישהו שם בישראל היום שצריך לייפות את הגרף הזה באמצעות שקרים והטיות?

הגרף הזה מספר סיפור די חזק בזכות עצמו. הוא מראה עליה מרשימה של יותר מפי שלוש תוך שנים בודדות. הוא מראה את נקודת המהפך כשהעיתון עקף את ידיעות, המכהן בכיפה כבר שנים. הארץ ומעריב גם ככה נראים חבוטים ומובסים בתחתית הגרף. אז למה? למה לקחת הצלחה לגיטימית (גם אם לא נתייחס למהות הנתונים, כפי שעלה בתגובות), ולהפוך אותה להתרברבות פתטית?

ושאלה משפטית לסיום

ועלתה השאלה: מה מעמד האינפוגרפיקה בעת שימוע משפטי? האם יכולה רשות כלשהי לבוא לקנוס את ישראל היום על הצגת נתונים שקריים בפרסום? הרי המספרים ה-“אמיתיים” נמצאים שם, אבל הם מציגים נתונים סותרים מאשר הקווים (ולשם שינוי, מדובר על סותרים בעליל, לא מטעים או מוטים). האם זו עילה לתביעה על חוסר אמת בפרסום, או שתספיק התפתלות נוסח “אנחנו הצגנו את המספרים, זה לא אשמתנו אם מישהו הוטעה ע”י הגרפיקה”?

עברית אינטרנטית / כרמל וייסמן ואילן גונן

לספר “עברית אינטרנטית” של כרמל וייסמן ואילן גונן אפשר היה גם לתת כותרת אחרת, דומה אבל שונה: “אינטרנטית בעברית”. שתי הכותרות יוצרות ביחד ציר של נושאים, החל מנושאים בלשניים פרופר ועד לניתוחי תרבות רשת, שהחלק של העברית והשפה משחק בהם תפקיד קטן יותר.

עברית אינטרנטית

שני הפרקים הראשונים, למשל, דנים בהיסטוריה של השפה באינטרנט, בהתחלה באופן כללי על התפתחות התקשורת האינטרנטית, ואח”כ על ההבדלים בין תקשורת דבורה לכתובה והטשטוש שלה באינטרנט. הבדלה חשובה, גם אם אני חולק על העמדה הבסיסית שהכתב הוא רק דרך לייצג את השפה הדבורה. הפרקים הללו עושים עבודה יפה בלהביא כמה עקרונות יסוד בלשניים במקביל להיסטוריה קלה של האינטרנט.

הפרק השלישי, ולפי דעתי הכי מעמיק מכולם, מדבר על “פקצית”, השפה שהתהוותה ברשת בקרב נערות מתבגרות בבלוגים ורשתות חברתיות. אין פלא שהפרק הזה הוא המושקע ביותר – הוא מבוסס על עבודת הדוקטורט של וייסמן, וע”פ הביבליוגרפיה היא וגונן כבר כתבו על השפה הזו עוד ב-2006, אם לא לפני כן. הפרק הזה היה גם הכי מספק מבחינתי, כי הוא התעסק בדיוק בנושא שעליו רציתי ללמוד מהספר: השפה העברית והשינויים שאימצה באינטרנט.

אינטרנטית בעברית

אבל לצערי, הפרקים הבאים לא לגמרי מספקים את אותו המיקוד בנושא המקורי. פרק ארבע, המדבר על זהויות באינטרנט כפי שבאות לידי ביטוי בכינויים בפורומים וטוקבקים, היו יכול להגיע ישירות מספרה של שרי טרקל על זהויות ברשת מ-1995, ספר שאכן מצוטט בפרק. הוא מעניין, ללא ספק, גם אם טיפה מיושן, אבל הוא פרק על תרבות וזהות ברשת, ולא על שפה – ובטח שלא על עברית. כנ”ל גם פרק שש על טרולים וספאמרים בפורומים ובלוגים, ופרק שבע על טוקבקיסטים ושיח שנאה. הם פרקים מעניינים, שוב בהקשר של תרבות רשת, אבל כאן בדיוק רואים את ההבדל בין “עברית אינטרנטית”, מצבה וגלגוליה של השפה העברית ברשת, לבין “אינטרנטית בעברית” – כתיבה על תרבות רשת – ולאו דוקא על שפה – הפונה לקורא העברית בישראל, אבל לאו דווקא עם מאפיינים ישראליים ועבריים מובהקים. הדוגמאות מובאות מאתרים ישראלים, אבל לא הרגשתי שמדובר בדברים שייחודיים לישראל או לדובריה.

פרקים שמונה ותשע (ופרק חמש, עליו דילגתי קודם) חוזרים דווקא להתעסקות פרופר בשפה. בפרק חמש אפשר לראות ניסויים מעניינים של בניית שפה תקנית חדשה, בין אם ע”י פרוייקט התרגום המבוזר של פייסבוק או ע”י דיונים מאחורי הקלעים בויקיפדיה העברית המגבשים סטנדרטים קהילתיים לשפה עברית רשמית ברשת. פרק שמונה נותן ניתוח מעניין על ההבדלים בין שימוש באמוטיקונים מערביים, כמו :-), לבין כאלה יפניים, כמו ^_^, והוא מעניין מבחינה סוציו-בלשנית, ומעניין לראות איך דוברי עברית מוצאים מסלולי ביניים בין השפעות בינלאומיות שונות שמשתלבות בתוך העברית האינטרנטית.

והפרק התשיעי, למרות שהוא עוסק ברובו בכל זאת בשפה, סובל מבעיה שאופיינית להרבה נסיונות לנתח את ההווה, ביחוד בסביבות טכנולוגיות חדשות: הצורך להסביר את עצמך כל הזמן. אין ספק שטוויטר ופורסקוור הם לא שירותים פופולריים מספיק כדי להניח שכל קוראי הספר יכירו את המונחים שלהם, החל מרטוויט ומנשן וכלה בפייק וצ’ק-אין. אבל בשביל לפנות לקהל הרחב, הפרק הזה נאלץ לבלות את רוב הזמן בלהסביר מונחים ורעיונות, להסביר מה זה שירותים מבוססי מיקום ומה היא הדינמיקה שנוצרה בטוויטר, למה אנשים פותחים פייק ומה המשמעות השונה של ריטוויט ידני לעומת ריטוויט מובנה. בין כל הדברים הללו ההתעסקות בשפה קצת נזנחת, וקשה להתעמק בשאלות הלשוניות המעניינות של חיים ב-140 תווים, או אילוצים טכנולוגיים של היפוך שורות בערבוב בין עברית ואנגלית. כי זה המגבלה של ספר פופולרי – הוא לא יכול להניח רקע (לאו דווקא אקדמי, אלא היכרות עם רשתות חברתיות), ותקוע עם להסביר את הבסיס, וחבל.

תווים מיוחדים הולכים לאיבוד בעריכה הגרפית. עמ’ 42.

לסיכום

בסופו של דבר, נהניתי מהספר, בעיקר מתחקירי העומק שלו (פרק שלוש). גם במקומות שלדעתי הוא פספס, זה היה בעיקר פספוס במיקוד, לא בתכנים. הדבר היחיד שבאמת הפריע לי היתה רמת העריכה הגרפית. הספר הכיל הרבה מאד סקרינשוטים מאתרים, ורובם היו באיכות נמוכה, מפוקסלים, בגוונים של אפור על אפור. ולפחות במקום אחד, בטבלה של סימני חלופיים לאותיות בעברית, נראה שההוצאה לאור לא שמה לב שחלק מהסימנים המיוחדים שעליהם מדבר הספר הלכו לאיבוד בעריכה, והפכו לריבועים. שוב, מרגיש כמו עריכה חובבנית, ומשהו שאפשר היה להמנע ממנו. אבל חוץ מזה – ספר מצוין, ותוספת מצוינת לארסנל המצומצם של ספרים בעברית על תרבות רשת.

מבין ההסתבכויות הציבוריות של פייסבוק במשך השנים, אני חושב שאחת הפחות צפויות היתה סביב הצללית, תמונת הפרופיל האוטומטית שמיוצרת לכל משתמש חדש, לפני העלאת תמונת פרופיל אישית. לא הסתבכות גדולה, זה נכון, אבל הנה כתבה על הנושא באתר Sociological Images מלפני כשנתיים, שעוררה קצת גלים באתרים אחרים שמוקדשים לסוציולוגיה, פמיניזם ונושאי חברה ומגדר:

When Facebook is charged with representing an individual, the avatar is white and male.  This is not random or accidental.

כוונת המשורר כאן היא שבפייסבוק יש הטייה מבנית, אולי אפילו לא מודעת, בנוגע למה זה “ברירת המחדל”. אם לא ציינו אחרת, ברירת המחדל הוא גבר, שעל פי סגנון השיער בצללית, הוא כנראה גבר לבן. לא שחסרים אנשים שחורים ואסייאתיים שעובדים בפייסבוק, לדעתי, אבל זה לא חלק מהמחשבה הדיפולטיבית של החברה של “מה זה משתמש ממוצע, לא מיוחד, בסיסי”. כמו שהיה כתוב באתר אחר, יש כאן קביעה נורמטיבית – גבר לבן זה הנורמה, כל השאר הם “אחר”. בשלב מאוחר יותר, שוב על פי האתר, הוסיפו פייסבוק צללית נוספת, נקבית, לנשים. לא רק זה, גם הצללית החדשה, על פניה, פחות מובהקת גזעית (או לפחות כך נדמה לי). די ברור שהשינוי הזה משקף שינוי תפיסה בתוך פייסבוק. לא עוד אתר היכרויות לסטודנטים בהרווארד ואוניברסיטאות אמריקאיות אחרות, מקומות שעודם מעוז של האליטות הלבנות, אלא אתר שמבין שהוא פונה יותר ויותר לעולם כולו.

עברו שנתיים, וגוגל נכנסו ברצינות, סוף סוף, לתחום הרשתות החברתיות. נראה שהם למדו הרבה מהטעויות של פייסבוק לאורך השנים, גם אם לא מכל טעויותיהם. אבל שתי נקודות זינקו לי לעין כשהתחלתי לשחק עם השירות.

הראשון הוא הצללית. האמת היא שלא ראיתי כמעט אנשים בלי תמונת פרופיל מותאמת אישית, אבל מקום אחד בו היא בולטת היא ב-Hangouts (או “זוּלה” בתרגום העברי), חדרי שיחות הוידאו, שם מוצגת הצללית בשניות הראשונות, לפני שהמצלמה מתחילה לשדר. והצללית של גוגל, בניגוד לזו של פייסבוק, מנסה להיות הרבה יותר אוניברסלית. או מולטי-קולטורלית. או משהו כזה.

השיער קצר יותר, ויכול להיות מקורזל או סתם קצר. השיער הקצר נראה גברי יחסית, אבל בהחלט יכול להיות גם נשי. ואכן, אותה צללית משמשת גם לנשים וגם לגברים, ויתכן שגם לאחרים, ובזאת ההבדל הנוסף ששמתי לב אליו בין גוגל ופייסבוק: אפשרויות המין.

בפייסבוק, שדה המין מכיל שתי אפשרויות: זכר ונקבה. דיכוטומיה פשוטה ונפוצה. אפשר להסתיר את השדה הזה מהפרופיל, אבל חייבים להזין אותו. בגוגל, לעומת זאת, הם הוסיפו אפשרות שלישית: Other. לא כאן ולא כאן, או סתם לא רוצה לציין. אבל מצד שני, השדה הוא שדה חובה: חייבים להזין אותו, וחייבים להציג אותו בפרופיל לכל גולש ומשתמש. לא כאן המקום להכנס לשאלה של למה דווקא שדה זה הפך לחובה בעוד שאר השדות הם שדות רשות, אבל ההשערה שלי, בקצרה, היא כלכלית: גוגל חיים ממכירת שטח פרסום, ופרסום ממוקד מפולח בעיקר על פי מין. שאלה מעניינת היא אילו פרסומות יקבלו בעלי המין השלישי בגוגל פלוס.