ארכיון הנושא 'עברית'

Nov 17 2016

יומן צריכה: חטיפים בתמה ספרדית

כשראיתי את שני הטעמים החדשים האלה של ביסלי על המדף, הניחוש האוטומטי שלי הוא שהם יהיו זהים בטעמם. “צ’וריסו וגריל דרום אמריקאי?”, אמרתי לעצמי. “אין להם הרי שום דרך לדמות משהו כ”כ ספציפי עם השילובים הרגילים של חומרי טעם וריח שלהם. זה יהיה אותו דבר פשוט, לא?”ביסלי-520x245

אז לא. מסתבר שאני נתתי לאסם טיפה יותר מדי קרדיט. הם לא פתחו סדרת יצור חדשה ופיצלו אותה לשני טעמים באופן מלאכותי. לא, הם פשוט לקחו את שתי סדרות היצור הקיימות שלהם – ביסלי גריל וביסלי ברביקיו – והוסיפו עוד טיפה אבקת טעם ואריזה חדשה. למען האמת, זה ממש דומה לסדרת ה-Extra שהם השיקו לפני כמה שנים. זה פשוט ביסלי גריל, וביסלי ברביקיו, וקצת יותר MSG. לחובבי הז’אנר.

אחיזה נואשת בנוסטלגיה

אבל בעוד אסם לוקחים מוצר קיים ומנסים לתת לו שם חדש, עלית הולכים בכיוון ההפוך, בניסיון לרכב דווקא על גלי נוסטלגיה.

כבר לפני איזה שנה יצאה מהדורה של “תפוצ’יפס סטיקס” בשיתוף פעולה עם בורגראנץ’, בטעמי קטשופ-של-בורגראנץ’ וברביקיו-של-בורגראנץ’, מוצרים שמשלבים שני דברים מיותרים – הראשון הוא צ’יפס בצורת מקלות, השני הוא הקטשופ של בורגר ראנץ’, שתמיד היה מימי ומגעיל. אפילו רוטב הברביקיו, שבשנות ה-80 וה-90 המוקדמות היה כליל השלמות בעיני, הוא לא יותר מעיסה מתקתקה בימינו.תפוצ'יפס

אבל הניסוי החדש הוא עם מה שנקרא “רוטב" ספרדי”, שקצת הפתיע אותי. אמנם לבורגר ראנץ’ היה תמיד את ההמבורגר הספרדי שלה, אבל עד כמה שידיעותי הגיעו, היה מדובר פשוט בהמבורגר עם בצל קצוץ דק עליו, ולא רוטב מיוחד. אבל יכול להיות שתמיד היה גם רוטב, רק שאף פעם לא הייתי אוכל את הספרדי.

בכל מקרה, בשקית כאן אנחנו מקבלים שקיק של רוטב, בדיוק כמו שקיקי הרוטב הקלאסיים של בורגראנץ’, ובתוכו משהו שהזכיר לי בדיחה של וודי אלן:

שתי נשים זקנות יושבות במסעדה באתר נופש, ואחת אומרת “האוכל במקום הזה נוראי”. ”כן, אני יודעת”, אומרת השניה, “והמנות גם כל כך קטנות”.

הרוטב דלוח. מתקתק-חמצמץ, לא מעניין ולא ממש טעים, אבל יש כל-כך מעט ממנו! שפכתי אותו לקערית קטנה בשביל שישמש כדיפ, והיה לי שם מספיק רוטב לשלושה-ארבעה צ’יפסים לפני שמצאתי את עצמי מגרד את שולי הקערה.

לא טעים, וגם לא מספיק ממנו.

אין תגובות

Nov 07 2016

יומן קריאה: המראה השחורה של דאגלס קופלנד

jpod

Douglas Coupland / JPod

באיחור אופנתי של כעשור, הגעתי לקרוא את JPod של דאגלס קופלנד, ספר שכשיצא, ב-2006, הולל כ-“Microserfs 2.0”. למי שלא שם לב לאזכורים הרבים לאורך השנים, Microserfs של קופלנד הוא אחד הספרים האהובים עלי בעולם, וקראתי אותו עשרות פעמים. כשאני עצבני או מבואס, אני תמיד יכול לקרוא אותו שוב.

לכן באתי עם הרבה ציפיות לספר הזה, שעל פניו, באמת, הבטיח להיות המשך רעיוני, גם אם לא עלילתי. שוב קבוצה של מתכנתים בסביבה מדכאת אישיות. שוב אזכורי תרבות-פופ ותרבות צריכה שמאפיינים אנשים שלא יודעים אם יש להם עולם פנימי או לא. שוב תהליך של הבנה, או גאולה, או מה שלא יעבור עליהם, כמו ב-Microserfs, וב-Miss Wyoming, וב-All Families Are Psychotic, ספרים אחרים של קופלנד. זו תימה נפוצה בהרבה מספריו, ומה יכול להיות רע?

אבל ככל שהתקדמתי עם הספר, התחילה בי תחושה לא נעימה שיש כאן משהו שונה, מהותית, מ-Microserfs. לא סתם שונה, אלא מנוגד, מהופך, תמונת מראה של הספר הקודם, מ-1995. יש כאן משהו אחר, ולא משהו נעים.

דומה, לא דומה

אז JPod הוא אכן המשך רעיוני ל-Microserfs. קופלנד לא מנסה להסתיר את זה. להפך – הוא רוצה שזה יהיה ברור מהרגע הראשון. החל משימוש באחת הטכניקות של Microserfs, של למלא עמודים במילים שרירותיות, רצפים אסוציאציביים של סלבריטאים ושמות מוצרים, ואפילו שורות הפתיחה:microdead

"אלוהים אדירים, אני מרגיש כמו פליט מספר של דאגלס קופלנד.”

“הבן-זונה הזה.”

“מי הוא חושב שהוא בכלל?”  

אז צחקקתי על הרפרנס והמשכתי לקרוא, ונתקלתי בעוד רבים. יש ציטוטים כמעט ישירים, יש התייחסויות לאותם סלבריטאים ואותם מוצרים כמו במקור. אבל משהו אחד, בכל זאת, היה שונה.

ב-Microserfs, כפי שציינתי, הדמויות תקועות בשגרה מנכרת וצריכים לעבור תהליך, כל אחד בדרכו, למצוא את עולמו הפנימי, את העצמיות שלו, את מה שמייחד אותו מאנשים אחרים. והם מוצאים את זה, כל אחד בדרכו. הסיפור הוא סיפור של הכרה עצמית, של שבע דמויות לגו אחידות שמגלות את השונות שלהן. זה סיפור אופטימי, מרגש, מרומם רוח.

ב-JPod, לעומת זאת, יש לנו את ההפך המוחלט. יש לנו שש דמויות דומות, כן, שמקבלות אפיון שטחי ומצועצע בתחילת הספר, אבל אף אחת מהן, אפילו לא אית’ן, המספר, לא עוברות שום תהליך מהותי לשיפור עצמן במהלך הספר. להפך, הן נחשפות כנוראיות יותר משנראו בהתחלה. כל ההרגלים הקטנים והמכוערים שלהם הופכים להיות המהות שלהם.

Mark was peeved. "Ethan, there has to be more to my life than this."

"Why can’t you just be happy as a shallow cartoon glyph of a human like everybody else here?"

"You don’t understand—I’m me—I have a soul"

"Mark, I think you’re obsessing on this whole individuality thing. Revel in your averageness the way John Doe does."

On the other side of my wallboard, John Doe gave a muffled, "Amen."

גם בני המשפחה של אית’ן הופכים לאורך הספר מדמויות תלותיות ומוזרות, אך עדיין משפחתיות, לאסופה של ילדים קטנים, מרוכזים בעצמם, שמוכנים להפיל על אית’ן את כל בעיותיהם בלי להתחשב בשום שלב ברצונותיו.

בקיצור, המשפחה שלך אית’ן היא ההפך מהמשפחה של דניאל, הגיבור מ-Microserfs, בדיוק כמו שחבריו לעבודה הם ההפך מחבריו לעבודה של דניאל.  למען האמת, כנראה שאפשר למתוח קווי דמיון ישירים בין הדמויות. אפשר לראות דמיון טוד ב-1995, שמוצא את עצמו בינות לאובססיות לפיתוח גוף ומין מזדמן, לבין Cancer Cowboy ב-2006 שמתפתה שוב ושוב ללילות ניהיליסטיים רווי סמים ומפגשים מיניים אקססיביים ומנוכרים. ובין סוזן ב-Microserfs שמפתחת פרסונה פמיניסטית בוצ’ית ואגרסיבית, לבין בריאנה ב-JPod, ששוכבת בכפייתיות עם כל מי שהיא מכירה, ומאבדת את הזהות שלה בזו של בן הזוג הנוכחי.

DouglasCoupland-CC-Kris-Krug-Flickr

דאגלס קופלנד. צילום Kris Krug/Flicker, ברשיון CC-BY-NC-ND

אבל איך הספר?

עד כאן, למה JPod שונה מ-Microserfs. אבל האם זה רע, בהכרח? הרי אי אפשר לצפות מסופר שיכתוב את אותו ספר שוב ושוב, לא?

אז לא, כמובן שלא, אבל עדיין זה מוזר. קראתי ספרים של קופלנד שיצאו לפני JPod. קראתי גם ספרים שיצאו אחרי. JPod, איך שגורס הביטוי האנגלי, sticks out like a sore thumb. זה לא “פאזה” או סגנון של קופלנד בתקופה מסוימת. יש כאן הרגשה שקופלנד עושה דווקא. ומה שהכי מוזר הוא שהדווקא הזה שלו הוא לא ספר רע. הוא מצחיק, בצורתו המרירה. הוא מצחיק במיוחד למי שמכיר היטב את Microserfs. הוא קליל ומשעשע.

אבל הוא מעצבן.

הוא מעצבן כי אני הרגשתי לאורך כל הקריאה שדאגלס קופלנד יושב ותוקע לי אצבע בעין. כי הוא יודע למה ציפיתי כשפתחתי את הספר, והוא משחק לי בציפיות, מעוות והופך אותן.

וכל הכבוד לו על ההישג. רואים שהוא ממש יודע איך להשיג את האפקט הרגשי שהוא רוצה להשיג ממני. הוא יודע איך לתת רפרנס ואז לשמוט את הקרקע תחתיו, להוביל אותי לשבריר של אמפתיה ואז להתיז עליה חומצה. זה הישג יפה.

אבל הוא מעצבן.

אין תגובות

Nov 02 2016

אין תעשיית טכנולוגיה, יש רק תעשייה

אניל דש, חביב הבלוג, פרסם פוסט מעניין על תעשיית ההיי-טק. או יותר נכון, על איך אין באמת דבר כזה, תעשיית היי-טק. יש חברות פיננסיות שמספקות שירותים באינטרנט. יש חברות תחבורה שעובדות עם אפליקציות. יש חברות אופנה ולייפסטייל שמוכרות לך גאדג’טים. אבל להכליל את כל אלה תחת תעשייה אחת, מטריה אחת, מפספס את המטרה. לדבר על טכנולוגיה נהיה כמו לדבר על לוגיסטיקה – ברור שכל חברה שמייצרת מוצר צריכה לשנע אותו, להפיץ אותו ולמכור אותו, אבל תנובה היא עדיין חברת מוצרי חלב, לא חברת לוגיסטיקה-של-מוצרי-חלב. ואובר היא עדיין חברת תחבורה ציבורית, לא חברת טכנולוגיה-של-תחבורה-ציבורית, גם אם היא מפתחת אפליקציה כזו.

* * *

ב-2009 התחלתי לעבוד ככתב במדור הטכנולוגי של כלכליסט, ומהר מאד נתקלתי בדיוק בבעיה הזו. על מה, בעצם, המדור הטכנולוגי אמור לכתוב? היה לנו אגף בשם “היי-טק”, שפשוט היה חדשות עסקיות על חברות טכנולוגיה ישראליות. מדור אחר הכיל הודעות על השקות של מוצרים חדשים, ומדור של סקירות של מוצרים ואפליקציות – מדור צרכנות, בסופו של דבר. ומדור אחר דיבר על… ובכן, קשה קצת להגדיר. על דברים שקרו באינטרנט – חשבונות סלבריטאים שנפרצו, הצעות חוק שנפלו, דברים כאלה. דברים שהיו מתאימים גם הם למדורים אחרים – מדורי רכילות, מדורי חדשות מדיניות, מדורי תרבות.

כל הדברים האלה התפרסמו (ועדיין מתפרסמים, לדעתי – אני לא שם כבר מאז 2011) במדור הטכנולוגי, בגלל שאנשים עדיין לא השתחררו מהתפיסה ש-“האינטרנט” ו-“העולם האמיתי” הם דברים נפרדים. הם לא. “כאן זה השם החדש”  קראתי לפוסט לפני יותר משש שנים, שם הבאתי את ההגדרה ש-“תרבות האינטרנט” שהמדור כביכול מתייחס אליה היא “סביבה הרוויה בטכנולוגיה דיגיטלית” – הטכנולוגיה הדיגיטלית היא בסביבה שלנו, היא לא סביבה נפרדת. רכילות באינטרנט היא עדיין רכילות. עסקים באינטרנט הם עדיין עסקים, וצרכנות באינטרנט היא אחוז נכבד מהצרכנות הכללית, בימינו. אני לא ממש רואה למה צריך למדר אותם לעמוד משותף, חוץ מהעובדה שיש אנשים שרואים בעצמם “חובבי טכנולוגיה” וירצו לראות את כל הדברים הללו.

* * *

דש לוקח את זה צעד אחד הלאה. זה לא סתם בלבול, לא סתם שארית מהתקופה שהטכנולוגיה לא היתה כל כך אוניברסלית ומקיפה. יש כאן מאמץ מכוון – גם אם לא מפורש – להמשיך ולבדל את “חברות הטכנולוגיה” מחברות אחרות, מתעשיות אחרות. חברות טכנולוגיה, בארה”ב כמו גם בישראל, נהנות ממעמד מיוחד. הן ה-enfant terrible, ששוברים את הכללים ולא נושאים בהשלכות כי הם ממשיכים להרוויח המון, המון כסף. רגולציה, בין אם ממשלתית או פנים-תעשייתית? לא בשבילנו. כאן אנחנו מאמינים בלרוץ מהר ולשבור דברים. הם מאמינים ב-disruption של השוק. ובעיקר, הם מאמינים בלא להיות כפופים לכללים המקובלים לשוק. אובר משקיעים מיליונים בלובי בקונגרס האמריקאי בשביל להסביר שהם לא צריכים רישוי וביטוח כמו חברות מוניות אחרות, למרות שהם, בסופו של דבר, מספקים תחבורה ציבורית לאנשים. ולמה? כי הם לא חברת תחבורה. הם חברת טכנולוגיה, ולכן זכאים למעמד מיוחד.

מה דש מציע? פשוט להקפיד על טרמינולוגיה. איירבנב היא חברת מלונאות, לא חברת טכנולוגיה. פייסבוק היא… חברת תקשורת, חברת מדיה, חברת שירותים – לא חברת טכנולוגיה. Hampton Creek היא לא חברת “טכנולוגיית מזון”, כפי שהם מתארים את עצמם. היא פשוט חברת מיונז. גם אם היא מייצרת את המיונז הזה בעזרת טכנולוגיה. גם אם היא ממוקמת בעמק הסיליקון. היא עדיין. פשוט. חברת. מיונז.

אין תגובות

Sep 16 2016

נוקדנות תרגומית, בייבי

בפינת הנוקדנות התקופתית שלנו, נבחר להתעצבן על משהו שרבים אוהבים לשנוא: תרגומים של שמות סרטים. או, במקרה שלנו, אי-תרגום שמות:

יש לנו כאן סרט עם שם מאד ברור, מאד straightforward באנגלית – Bridget Jones’s Baby – שניתן היה גם לתרגם אותו בקלות לעברית – “תינוקה של ברידג’ט ג’ונס”. לא סתם שזה ברור, קליט ויושב טוב בעברית, זה גם מתכתב עם שמות של סרטי עבר, כמו “תינוקה של רוזמרי” (אם כי אולי זה לא בדיוק הז’אנר שאליו הם מכוונים).

לעומת זאת, השם הנבחר נשמע כאילו מישהו עילג מנסה לדבר באנגלית. כי מה לעשות ש-S הבעלות באנגלית, כשהיא באה אחרי מילה שנגמרת ב-S, היא אחד הפינות הפונולוגיות הבעייתיות באנגלית. יש כאן צליל שחשוב להבנה, אבל שלא נהגה בכלל, ושניתן לכתוב אותו בכמה דרכים שונות (גם Jones’s וגם Jones’). אבל בכתיב העברי, הניואנס הזה הולך לאיבוד, ואנחנו נשארים עם סרט שהוא יותר “Million Dollar Baby”, כלומר נראה בה-“בייבי” הוא כינוי לברידג’ט ג’ונס עצמה, לא לתינוק/ת.

אז המפיצים הישראלים לקחו את אחד המקרים באנגלית שבה תעתוק מצלולי של השם יגרום באופן מפורש לאיבוד מידע, והחליטו דווקא כאן לתעתק מצלולית את השם.

יופי.

6 תגובות

Sep 13 2016

מעלית השבת של טוויטר

הודעת טוויטר יכולה להיות עד 140 תווים. זה מספר הקסם. זה ידוע. סביב זה נסוב השירות. “רק מה שנכנס לתוך 140 תווים”. וזה לא משנה אם הסיבה לזה היא טכנית (160 תווים שנכנסים ל-SMS, מינוס כמה תווים לשם החשבון שדרכו לפרסם, כך טוויטר עבד בהתחלה) או קונצפטואלית (“מחקרים מראים שזה כמה תווים שבן-אדם צריך בשביל להעבר רעיון אחד”, כפי שכבר ניסו לטעון). זה לא משנה. 140 זה טוויטר, טוויטר זה 140, ויש הרבה חן במה שמייסד טוויטר ג’ק דורסי כינה “אילוץ יפהפה” – החל מהצורך לחתוך בבשר החי ולחדד רעיון, וכלה ב-tweetstorms של הודעות משורשרות שיוצרות מבנה טיעונים מסוים.

אבל מה לעשות שזה גם מגביל וזה גם מעצבן? לאט לאט טוויטר מחפשת איפה להתרחב בלי לוותר על ה-140. קודם זה היה מקצר הלינקים t.co שמאחורי הקלעים מקצץ כל קישור או תמונה לכ-30 תווים בלבד. אז זה היה ריטוויטים מובנים (כולל ציטוט, שהוא בכלל קישור), ועכשיו עוד סבב הקלות בשביל לגרום לאנשים להיות עם, להרגיש בלי: קישור לשם הנמען בתגובות (מינשונים) לא יחשבו לסך ה-140 תווים, וכנ”ל גם תמונות או גיפים (אם כי לא ברור אם רק הראשונה או כולם).

ומצד אחד, זה מרגיש קצת כמו מעלית שבת – אתה לוקח עליך מגבלה כלשהי, ואז מוצא דרכים לעקוף אותה או להקל עליה, כשאתה יכול גם ללכת למקור ולשנות, אולי, את המגבלה המקורית. למה למצוא דרכים להכניס עוד דברים לציוץ בלי למלא את מגבלת ה-140, כשאתה יכול פשוט להגמיש את ה-140 השרירותי הזה?

אבל מצד שני, טוויטר מאד מושקעים ב-140 הזה. זה מספר הקסם. 140 זה טוויטר וטוויטר זה 140. וחוץ מזה, למה יגדילו את זה? ל-180? 250? אינסוף? כל מספר אחר יהיה שרירותי באותה מידה, או לחילופין חסר יחוד ועניין.

אז 140, אם כך. וג’ק דורסי יגיד שהשינויים האלה “נותנים את מלוא כח הביטוי של 140 תווים”. גם אם זו חלוקה קצת שרירותית בין הטקסט של ההודעה לבין התמונה שבה. אבל התרגלנו, בסופו של דבר. ו-140 זו לא בחירה פחות טובה מכל מספר אחר.

2 תגובות

Sep 06 2016

על ליגטורות, שפות תכנות וסמיוטיקה טיפוגרפית

התקנתי שלשום פונט חדש. על פניו, לא משהו כזה דרמטי. לא אירוע שדורש הכרזה. אבל כמובן, תוך שעתיים התחילו לרוץ לי בראש מחשבות על מה הפונט הזה אומר עלי, כמתכנת, ועל מתכנתים בכלל. ועל שפות תכנות. ועל שפה. ואז עצרתי, כי קצת הגזמתי עם זה. אז בואו נחזור טיפה אחורה.

הפונט המדובר נקרא FiraCode. הוא הרחבה לפונט מוקדם יותר, Fira Mono, ונועד לקריאת וכתיבת קוד בסביבות פיתוח. היחוד שלו הוא בתמיכה בליגטורות – “משלבי אותיות”, כך אומרת לי ויקיפדיה – לסימנים מקובלים בעולם התכנות.

התמונה מראה צירופי אותיות שונים והליגטורות שלהם ביחד

ליגטורות, קורבן ההצלחה של עצמן

ראשית, מה זה ליגטורות? ליגטורה היא שילוב טיפוגרפי של שתי אותיות סמוכות. למשל, הצירוף AE בכתב הלטיני ניתן לכתיבה כליגטורה, Æ, וכך גם ה-ß הגרמני, שניתן לפרק לאותיות ss (או sz).

בעברית הן פחות נפוצות. למען האמת, הייתי בטוח שהן לא קיימות בכלל, אבל גיליתי שבכתבי קודש מסוימים מקובל לחבר “א” ל-“ל” ל-“ﭏ”,שבקושי רואים ולא בטוח שבכלל עובד בכל הפונטים1. התמונה מראה עיצוב של סימן האמפרסנד שמדגיש את האותיות המקוריות שהרכיבו אותובכל מקרה, ליגטורות נתמכות בימינו, טכנית ע”י מרבית המחשבים. לפונטים יש את האפשרות הטכנית לזהות אוטומטית כי צמד אותיות מסוים נכתב ברצף, ולהכניס, במקום שתי האותיות, את הליגטורה.

מה שמעניין בליגטורות הוא שככל שהן שימושיות יותר – ככל שמשתמשים בהן יותר, ככל שיש בהן צורך – הסיכוי שלהן להעלם גדול יותר. כלומר, לא להעלם, אלא להפסיק להיות ליגטורה ולקבל מעמד של אות לכל דבר. למשל ה-&, האמפרסנד, נולד במקור כמילה הלטינית et (וגם). הצירוף היה מאד פופולרי וצמד האותיות שולבו ביחד יותר ויותר, עד שהפכו לליגטורה מקובלת, ומשם לאות עצמאית שכבר לא ניתנת להפרדה. מאותה נקודה, פונטים שונים כבר מרשים לעצמם לשחק עם העיצוב שלה בצורה שכבר לא קשורה למקור של האות, אם כי יש פונטים שמתעקשים לשלב את ההיסטוריה בעיצוב. בימינו, אם מישהו יחליף את סימן ה-& ב-et בטקסט אנגלי, הוא יראה פלצני במקרה הטוב, ופשוט לא ברור במקרה הרע. האמפרסנד עומד בפני עצמו.

טיפוגרפיה יצירתית בעולם מוגבל

ועכשיו נחזור לעולם התכנות. רוב שפות התכנות שבשימוש נפוץ בימינו מורכבות ברובן משילוב של פקודות המבוססות על הכתיב הלטיני (if, while, def, class), יחד עם שימוש יצירתי בסימני פיסוק. למה סימני פיסוק? כי שפות תכנות רוצות להביע הרבה רעיונות שהכתיב הלטיני לאו דווקא מאד יעיל בהן, כמו יחסים מתמטיים (שווה, גדול מ-,), פעולות על מידע (השמה למשתנה, חיבור טקסט) או סתם מידע נוסף שהמלל עצמו לא מעביר (סימון חלק מהקוד כהערה שאין לבצע). חלק מהפעולות הללו נראות אותו דבר ברוב שפות התכנות (>= לסימון שווה-או-גדול-מ-, למשל), וחלקם ספציפיים לשפות ספציפיות או למשפחות של שפות דומות (== לפעולת השוואה, => לסימון פונקציית lambda. לא משנה מה זה כרגע). image

הרבה מהסימונים האלה הגיעו במקור מהמתמטיקה. אלא שבמתמטיקה מקובל הרבה יותר להשתמש בסימנים שרירותיים או סתם מומצאים בשביל לתאר רעיונות, בעוד מתכנני שפות התכנות ניסו להצמד למה שאפשר למצוא על מקלדת המחשב, בשביל שהשפה לא תהיה רק אקספרסיבית, אלא גם ניתן להקלדה בקלות בלי לזכור צירופי מקשים בלתי אפשריים לכל סימן.

זו הסיבה שהרבה מהפקודות המקובלות היו ניסיון “לצייר”, באמצעות תווי מקלדת רגילים, סימנים מתמטיים מורכבים יותר. למשל הסימון לבדיקת אי-שוויון בשפות רבות הוא != (סימן קריאה+שווה), שמנסה לדמות לסימן אי השוויון המתמטי ≠ (שווה עם קו עליו). וסימן החץ שמשמש בתחום במדמ”ח שנקרא lambda calculus שמייצג פונקציה שפועלת על קלט (כשהחץ מייצג את המעבר מהקלט לפלט) הפך בשפות רבות להיות => (שווה+גדול מ-) או –> (מקף+גדול מ-), שנראים קצת כמו חץ, במגבלות הז’אנר. הם כולם נולדו כפשרה – הרצון להביע רעיונות מורכבים באמצעות סימנים מוסכמים, אבל רק כאלה שאפשר להקליד בקלות.

ליגטורה כפונדמנטליזם – חזרה למקורות

אז בואו נחזור חזרה לפונט החדש שהתקנתי, אם כך. הקוראים הערניים ששמו לב שביליתי כבר כחמש-צמאות מילים בלדבר על שני דברים שונים לחלוטין בטח כבר ינחשו מה עומד לקרות עכשיו: FiraCode (ועוד כמה שדומים לו) משתמשים בליגטורות כדי לבטל את הצורך בפשרה. מעתה, אם אני אכתוב את קוד עם פקודת !=, אני אראה על המסך ≠ – בלי שאצטרך לדעת איך להקליד את זה. אם אני אכתוב פונקציה כזו:

person => person.Name

המקבלת מידע על אדם ומחזירה את השם שלו, אני אראה את הכאילו-חץ הזה כפי שהוא היה רוצה להראות:

image

ועל פניו, זה ממש נחמד. אם נתעלם מהעובדה שיש לי השגות סגנוניות אחרות על הפונט הזה, אני חושב שהוא עושה עבודה ממש יפה בלהעביר את הכוונה מאחורי הסימנים. כאן, לדוגמא, יש חבר לעבודה לשעבר שבעזרת הפונט הבין פתאום את כוונת המשורר מאחורי צרוף תווים מורכב במיוחד:

אבל מצד שני, יש לי קצת השגות לגבי חלק מהצירופים הנפוצים יותר, השגורים יותר, כמו סימן אי השוויון שכבר הזכרתי קודם. כן, ≠ הוא סימן מתמטי מקובל וברור. מצד שני, גם ה-!= קיים כבר לכל הפחות מתחילת שנות ה-70, כלומר יותר שנים משאני חי, שלא לומר יותר משאני מתכנת. המשמעות שלו צרובה לי טוב-טוב בראש, ואני לא צריך להפעיל את המוח בשביל לפרק אותו, לתרגם אותו ל-≠. אם נשאל בגסות מונחים מתחום הסמיוטיקה, הוא הפסיק להיות רק מסמן, רצף תווים סתום שמצביע על משמעות חיצונית, ונהיה מסומן, בעל ערך ומשמעות בפני עצמו. אז עכשיו כשאני מסתכל על קוד ופתאום רואה ≠ במקום !=, אז המשמעות ברורה לי יותר, או פחות?

עם הסימן של החץ שהבאתי למעלה, או עם ה-Bind בהודעה שקישרתי, יש לליגטורות יתרון ברור, והוא שהסימנים הללו הם יחסית חדשים בנוף המיינסטרים של שפות התכנות – הרבה מהם נכנסו לאורך 10-15 השנים האחרונות2 עם שפות כמו scala ו-haskell ועדכונים לשפות ותיקות כמו C# ו-javascript, ולכן המשמעות שלהן הרבה פחות צרובה במוח של רוב המתכנתים. רוב המתכנתים שאני מכיר יצטרכו לבלות שניה או שתיים בלהבין מה המשמעות של >>=, בעוד הליגטורה bindligature (למי שמכיר את פעולת ה-bind) תהיה ברורה הרבה יותר.

אבל חוץ מהחסרון הזה, שאולי ליגטורות באות לפתור בעיה שלא באמת קיימת, בעיה שהיתה פותרת את עצמה עם הזמן והנסיון, יש כאן עוד בעיה, והיא שרוב שפות התכנות מאד משתדלות להיות פשוט טקסט, לא פחות ולא יותר. שאם אני אקרא את אותו הקוד גם מדף מודפס, אני אוכל להבין אותן בדיוק כמו אם אקרא אותו על מסך המחשב. What you see is what you get – אם אני רואה תו מסוים בקוד, זה התו שהמחשב גם רואה, ומבצע את הפעולות על פיו. אבל כאן נוצרת לנו שכבת תרגום בין מה שהמחשב רואה (!=) לבין מה שאני רואה (≠). האם זה יפריע לאנשים ללמוד את התחביר האמיתי של השפה, לא זה שמוסתר מאחורי הסימנים היפים? האם זה יוביל לבאגים שנובעים מכך שאני, המתכנת, לא באמת קורא את אותו קוד שהמחשב מבצע? אולי. אני לא יודע. אני בינתיים אשאר עם האמביוולנטיות שלי.

  1. לאור הנדירות שלהן בעברית, לא ברור לי למה דווקא השם “ליגטורה” נבחר לתוכנה שהיתה המובילה בארץ, במשך שנים, בזיהוי ממוחשב (OCR) של כתב עברי []
  2. נכנסו למיינסטרים, כן. בבקשה אל תתחילו לאזכר כאן שפות תכנות שהשתמשו ב-bind ו-lambda עוד במאה ה-18. הן קיימות, כן, אני יודע. אבל לא בהיקף של שפות כמו C++ ו-Java בשנות ה-90 וה-2000 []

4 תגובות

Sep 03 2016

יומן צריכה: לא, לא, ולא

ויקיפדיה העברית מגדירה אג’יקה כ:image

ממרח חריף או פיקנטי המתובל בעדינות, ומשמש כתבלין במאכלים בגאורגיה וביתר הקווקז. הוא מבוסס על פלפל אדום, שום, עשבי תיבול ותבלינים כמו כוסברה, שמיר, וחילבה ירוק. [..] מי שמכיר מאכלי קארי בסגנון בריטי-אסיאתי יזהה דמיון מסוים לוינדלאו.

הייתי ממליץ, אם ככה. לחברת “קלוב צ’יפסוב” האוקראינית (נקודות בונוס על השם!), יצרנית מוצג הצ’יפס Chipster’s (נקודות בונוס שוב על השם!), לקרוא את ערך הויקיפדיה הזה. או לחילופן, ללכת ולקרוא מה זה אג’יקה. כי ללא ספק אף אחד מהדברים שכתובים שם לא תופסים בחטיף הצ’יפס הזה שקניתי בטיב טעם היום. החטיף (שרשמית הוא בטעם “בשר עגל עם אג’יקה”) לא חריף ולא פיקנטי, לא שום, לא כוסברה ולא חילבה (ירוק או שאינו ירוק). ומכיל, על פי התווית, “תערובת תיבול בטעם בשר עגל עם אג’יקה” שמכילה רק “אבקת ירקות”.

בונוס: “אבקת בשר בקר 0.01%”.

בונוס 2: מכיל חלב (אבקת מי גבינה).

סיכום: לא.

* * *

במעדני מזרע מצאתי פחית של Big Red. אני לא הכרתי את המשקה הזה, אבל התווית של היבואן כ-“משקה מוגז בטעם שקדים”, מה שנראה לי מוזר לאור חוסר הקשר בעיצוב ובמרכיבים. ועוד יותר חשוד כשראיתי שהם מוכרים גם מסטיק אדום של אותו המותג – מסטיק שקדים? גזוז שקדים? חייבים לטעום. אבל בסקפטיות.image

ובכן, הסקפטיות היתה מוצדקת. אני לא יודע איך הקטע של השקדים נכנס להם שם. אין שום דבר שקשור לזה בכלל – לא במרכיבים, טעם, בשם, בהיסטוריה – כלום. המשקה כונה במקור Red Cream Soda, אבל בשלב הזה של חיי המוצר יש לו טעם, ובכן, של מסטיק. של סירופ תירס עתיר גלוקוזה וחומרי טעם טבעיים ומלאכותיים.

סיכום: לא

* * *

חדש על המדף: במבה עגולה – “דרך חדשה להינות מבמבה”, אומרת התווית.

לא.

אין תגובות

Jun 01 2016

המלצה: קליקר מצגות זול ואפקטיבי

בשנים האחרונות יצא לי להעביר לא מעט הרצאות – בעבודה, באוניברסיטה, במסגרת Wize וספקנים בפאב או 11:11, וכמובן באייקון, עולמות וכנסי מד”ב ופנטזיה אחרים. ואחד הדברים שלמדתי די מוקדם הוא שתמיד חשוב לבוא מצויד. באייקון ועולמות, למשל, אתה יכול לבוא רק עם המצגת שלך ולהשתמש במחשב ובקליקר של הכנס, אבל זה מתכון לבעיות, בין אם כי גרסת האופיס או מ”ה שונה משלך, או כי הקליקר, ששימש כבר חמישה אנשים באותו יום ונפל פעמיים הפסיק פתאום לעבוד. התרגלתי לבוא תמיד עם מחשב שלי, מתאמים משלי – וקליקר משלי.

אז אני אנצל את הבלוג לפוסט המלצה שרירותי לחלוטין לחתיכת ציוד קטנה, זולה, אמינה ולגמרי חסרת כל מיתוג שאני משתמש בה כבר בערך שש שנים – הקליקר הזה מאתר Deal Extreme, שקניתי בערך ב-6 דולר ומאז משרת אותי נאמנה, בלי להתקלקל, בלי להשבר, עם הספק של חודשים על אותה סוללה קטנה.

אין לי כאן שום אינטרס נלווה, שום אחוזים, אפילו בלי affiliate link לדיל אקסטרים. רק המלצה על איזה מבין עשרות הקליקרים השונים שיש בשוק כדאי לקנות, מנסיון אישי, כי באמת שקשה לדעת על איזה ללכת רק מהסתכלות באתר. אני רואה שהוא עולה עכשיו כ-10 דולר (37 שקלים), כולל משלוח. אם אתם מעבירים הרצאות, שווה להשקיע את הכמה אגורות האלה. זה פשוט עובד.

clicker

אין תגובות

May 30 2016

קפטן אמריקה, סוכן הידרה או: נפילתם ועלייתם של הסיפורים הגדולים

בימים האחרונים נפל דבר בקהל הגיקים וחובבי הקומיקס: בגליון חדש של קפטן אמריקה, נחשף הגיבור כסוכן שתול של הידרה, ארגון הטרור הפסוודו-נאצי החביב על קוראי הקומיקס וצופי הסרטים (ואם אתם מכירים את עולם הקומיקס של מארוול רק מהסרטים, אל תדאגו. הם לא חולקים עלילות עם הקומיקס, ואם הטוויסט הזה יתורגם גם לקולנוע, זה כנראה יקרה רק עוד כמה שנים, מנסיון העבר). ולא סתם שהוא סוכן שתול של הידרה, הוא תמיד היה – מאז ילדותו, ותמיד עבד איתם.

hailhydra

אז יש הרבה דברים שאפשר להגיד על המהלך הזה של מארוול – והאינטרנט, בהיותו האינטרנט, כבר אמר את רובם. אביגיל נוסבאום, למשל, כתבה מאמר-טוויטר מעניין על איך התפיסה של הידרה כ-“נאצים נחבאים” גם מפספסת את הכח העלילתי של כאילו-נאצים, ורק נותנת עוד דלק לתפיסות העולם הקונספירטיביות שמילאו את החשיבה הנאצית.

ממיפיקציה מיידית

אבל לא פחות מעניינת היתה התגובה הציבורית לטוויסט העלילתי הזה. קפטן אמריקה, כמו סופרמן, הוא דמות שקשה לאהוב. יש משהו ב-goodie two-shoes שלו, בזה שהוא תמיד נחמד וצנוע ואמיץ וגיבור מדי, תמיד lawful good מדי, שצריך תמיד להתאמץ להפוך אותו לדמות מעניינת. אבל עם כל זה, נראה שבכל זאת יש לו קהל מעריצים לא קטן, שמיד הזדעק בכאב לשמע הבשורה.

חלק מהתגובות היו, כמובן, משועשעות. תוך שעות צץ לו הגל הראשון של ממים, זה שלקח את הפאנל של החשיפה, זה שכאן למעלה, והחליף את המילים של קפטן אמריקה במשהו אחר. הקו המקשר הבולט? דושיות. את ה-“הייל הידרה” מחליפות סיסמאות של טרולים, תומכי טראמפ, גיימרגייטרים ופעילי זכויות הגבר, החל מלחישת “Make America Great Again” ועד “This is actually about ethics in games journalism”.

אבל הגל השני של הממים היה מוצלח אפילו יותר, כי אפשר היה לראות איך משתקפות בו התחושות של אנשים. בממים האלה, אנשים החליפו את קפטן אמריקה בדמויות קומיקס אחרות, והמשפט הוחלף למשהו שמהווה, כמו אצל קפטן אמריקה, את הבגידה הגדולה ביותר בעקרונות שלהם.

וזה נהדר לראות שדרך ההומור האינסטינקטיבי הזה, שממלא את טוויטר וטאמבלר בווריאציות אינסופיות של אותן בדיחות, אפשר לראות איך רגשות אמיתיים צפים, איך הנורמות שמתהוות להם של איך הבדיחה הזו, בתבנית הזו אמורה לעבוד, חושפת לנו איך הקהילה הקולקטיבית מרגישה בנושא.

הסיפורים הגדולים חוזרים

אבל בסופו של דבר, לדעתי, כל הנושא הזה יהיה ברווז עיתונאי. הרבה התלהבות לטווח קצר שבסיומה, כך אני מאמין הכל יחזור לקדמותו. אז כן, מכונת  היח”צ של מארוול מנסים לשכנע את הבלוגרים והעיתונאים שמדובר בשינוי אמיתי ומהלך רציני. כך אומר טום ברוורט, עורך בסדרה, לבאזפיד:

כן, זה באמת סטיב רוג’רס. לא כפיל, לא שיבוט, לא רובוט ולא שום דבר כזה. [כותב הסדרה הנוכחי] ניק ספנסר הציע את הרעיון כחלק מהמחשבות על רענון הדמות לכבוד חגיגות 75 השנה שלה. אהבנו את מה שהוא הציע ורצנו עם זה, וזו רק ההתחלה

על פניו, נראה כמו כיוון ספרותי נועז ומעניין לדמות. רק שרוב הסיכויים שזה בולשיט. שזה עוד שינוי כיוון מהותי ונועז שמתברר להיות גלגול נוסף של מותו וחזרתו של סופרמן, אחד האירועים המוטעים ו/או ציניים בהיסטוריה של תעשיית הקומיקס, בו הודיעה חברת DC, בשנות ה-90, על מותו של סופרמן – אירוע שמכר המון גליונות, עורר זעם ו/או תדהמה ציבורית… ובסוף בוטל, עבר retcon, וסופרמן הוחזר לחיים, מה שהפך את הזעם למרירות וחוסר אמון – ותחושת בגידה – כלפי החברה והכותבים שלה. אבל באמת שמי שמספר את זה הכי טוב זה מקס לאנדיס:

כי בסופו של דבר, מארוול לא יכולים, ממש, להפוך את הדמות של קפטן אמריקה לסוכן הידרה מרושע. הם לא יכולים, כי הסדרה הנוכחית שבה זה נחשף היא לא הקפטן אמריקה. אין אף סדרת קומיקס, סרט או סדרה שיכולים להגיד שהם קובעים מי זה קפטן אמריקה. הדמות גדולה יותר, חזקה יותר מכל כותב ספציפי של סדרה נקודתית. הוא גדול יותר מהסרטים הנוכחיים. הוא דמות שיש לה מאפיינים שחוזרים על עצמם כבר 75 שנה. לא משנה איזה טוויסט יעשו עליו, קפטן אמריקה עדיין יהיה האנדרדוג שקיבל צ’אנס להיות גיבור. ספיידרמן יהיה הטינאייג’ר שנקרע בין לדאוג לעצמו לבין האחריות שהכוחות שלו נותנים לו. זה חלק מהדמות, גם אם בוריאנטים מסוימים – בסרט, או יקום אלטרניטיבי, או סדרת קומיקס מוגבלת שלא בהכרח משפיעה על ה-continuity המתמשך, הוא לרגע יהיה משהו אחר. הוא תמיד יחזור להיות מי שהוא.

ב-Men of Good Fortune, הסיפור האהוב עלי בסדרת הסאנדמן של ניל גיימן, מתוארים מפגשים בין מורפיאוס, חלום, אחד מה-Endless, עם הוב גאדלינג, בן-אדם פשוט שנהיה בן אלמוות. פעם במאה הם נפגשים ומדברים על איך העולם משתנה סביבם. באחד מהמקרים, מתישהו במאה ה-18, גאדלינג מתלונן על זה שהוא ראה עיבוד של המלך ליר, של שייקספיר, אבל בעיבוד חדש עם סוף שמח, לא טרגדיה. “זה לא יחזיק”, אומר מורפיאוס. “הסיפורים הגדולים תמיד חוזרים לצורתם המקורית”.

 

אthe great stories

אז אולי קפטן אמריקה זה לא שייקספיר. אבל גם 75 שנה זה די מכובד, ומראה על שרידות מאד מרשימה של הרעיון של קפטן אמריקה, של הדמות שאנשים חוזרים אליה שוב ושוב. דריל גרגורי משחק על זה בפנדמוניום המצוין שלו, על איך הדמויות האיקוניות הללו של המחצית הראשונה של המאה ה-20 עדיין משפיעות במאה ה-21. אז אולי קפטן אמריקה הוא לא “הסיפורים הגדולים”. ואולי יש כאן גם שיקולים כלכליים נטו, שאי אפשר להפוך לרעה דמות פופולרית שמוכרת קומיקסים, סרטים וצעצועים במיליארדי דולרים. אבל תהיה הסיבה מה שתהיה, סטיב רוג’רס, קפטן אמריקה, אויבה של הידרה והמגן – הפיזי והמוסרי – של ארה”ב, יחזור לצורתו המקורית.

אין תגובות

May 21 2016

יומן צריכה: פיצוץ + התנצלות

לידיעת קוראי הפינה: ביום חמישי האחרון קניתי פחית שתיה מעניינת ואז שמתי אותה בפריזר ושכחתי ממנה ועכשיו יש לי פחית שתייה מעניינת מרוחה בכל רחבי הפריזר.

אז הפוסט המתוכנן ידחה.

עמכם הסליחה.

אין תגובות

« הקודם - הבא »

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים