אין תעשיית טכנולוגיה, יש רק תעשייה

פורסם ב:

אניל דש, חביב הבלוג, פרסם פוסט מעניין על תעשיית ההיי-טק. או יותר נכון, על איך אין באמת דבר כזה, תעשיית היי-טק. יש חברות פיננסיות שמספקות שירותים באינטרנט. יש חברות תחבורה שעובדות עם אפליקציות. יש חברות אופנה ולייפסטייל שמוכרות לך גאדג’טים. אבל להכליל את כל אלה תחת תעשייה אחת, מטריה אחת, מפספס את המטרה. לדבר על טכנולוגיה נהיה כמו לדבר על לוגיסטיקה – ברור שכל חברה שמייצרת מוצר צריכה לשנע אותו, להפיץ אותו ולמכור אותו, אבל תנובה היא עדיין חברת מוצרי חלב, לא חברת לוגיסטיקה-של-מוצרי-חלב. ואובר היא עדיין חברת תחבורה ציבורית, לא חברת טכנולוגיה-של-תחבורה-ציבורית, גם אם היא מפתחת אפליקציה כזו.

* * *

ב-2009 התחלתי לעבוד ככתב במדור הטכנולוגי של כלכליסט, ומהר מאד נתקלתי בדיוק בבעיה הזו. על מה, בעצם, המדור הטכנולוגי אמור לכתוב? היה לנו אגף בשם “היי-טק”, שפשוט היה חדשות עסקיות על חברות טכנולוגיה ישראליות. מדור אחר הכיל הודעות על השקות של מוצרים חדשים, ומדור של סקירות של מוצרים ואפליקציות – מדור צרכנות, בסופו של דבר. ומדור אחר דיבר על… ובכן, קשה קצת להגדיר. על דברים שקרו באינטרנט – חשבונות סלבריטאים שנפרצו, הצעות חוק שנפלו, דברים כאלה. דברים שהיו מתאימים גם הם למדורים אחרים – מדורי רכילות, מדורי חדשות מדיניות, מדורי תרבות.

כל הדברים האלה התפרסמו (ועדיין מתפרסמים, לדעתי – אני לא שם כבר מאז 2011) במדור הטכנולוגי, בגלל שאנשים עדיין לא השתחררו מהתפיסה ש-“האינטרנט” ו-“העולם האמיתי” הם דברים נפרדים. הם לא. “כאן זה השם החדש”  קראתי לפוסט לפני יותר משש שנים, שם הבאתי את ההגדרה ש-“תרבות האינטרנט” שהמדור כביכול מתייחס אליה היא “סביבה הרוויה בטכנולוגיה דיגיטלית” – הטכנולוגיה הדיגיטלית היא בסביבה שלנו, היא לא סביבה נפרדת. רכילות באינטרנט היא עדיין רכילות. עסקים באינטרנט הם עדיין עסקים, וצרכנות באינטרנט היא אחוז נכבד מהצרכנות הכללית, בימינו. אני לא ממש רואה למה צריך למדר אותם לעמוד משותף, חוץ מהעובדה שיש אנשים שרואים בעצמם “חובבי טכנולוגיה” וירצו לראות את כל הדברים הללו.

* * *

דש לוקח את זה צעד אחד הלאה. זה לא סתם בלבול, לא סתם שארית מהתקופה שהטכנולוגיה לא היתה כל כך אוניברסלית ומקיפה. יש כאן מאמץ מכוון – גם אם לא מפורש – להמשיך ולבדל את “חברות הטכנולוגיה” מחברות אחרות, מתעשיות אחרות. חברות טכנולוגיה, בארה”ב כמו גם בישראל, נהנות ממעמד מיוחד. הן ה-enfant terrible, ששוברים את הכללים ולא נושאים בהשלכות כי הם ממשיכים להרוויח המון, המון כסף. רגולציה, בין אם ממשלתית או פנים-תעשייתית? לא בשבילנו. כאן אנחנו מאמינים בלרוץ מהר ולשבור דברים. הם מאמינים ב-disruption של השוק. ובעיקר, הם מאמינים בלא להיות כפופים לכללים המקובלים לשוק. אובר משקיעים מיליונים בלובי בקונגרס האמריקאי בשביל להסביר שהם לא צריכים רישוי וביטוח כמו חברות מוניות אחרות, למרות שהם, בסופו של דבר, מספקים תחבורה ציבורית לאנשים. ולמה? כי הם לא חברת תחבורה. הם חברת טכנולוגיה, ולכן זכאים למעמד מיוחד.

מה דש מציע? פשוט להקפיד על טרמינולוגיה. איירבנב היא חברת מלונאות, לא חברת טכנולוגיה. פייסבוק היא… חברת תקשורת, חברת מדיה, חברת שירותים – לא חברת טכנולוגיה. Hampton Creek היא לא חברת “טכנולוגיית מזון”, כפי שהם מתארים את עצמם. היא פשוט חברת מיונז. גם אם היא מייצרת את המיונז הזה בעזרת טכנולוגיה. גם אם היא ממוקמת בעמק הסיליקון. היא עדיין. פשוט. חברת. מיונז.


פורסם ב:

by