לקחת את הבית בכיס

פורסם ב:

בשבועות האחרונים אני סובל מכשל סמארטפונים מתמשך שמחייב אותי להשתמש במגוון מכשירים זמניים, חלקם ישנים מאד, וזה גרם לי לחשוב קצת על מערכת היחסים שלי עם הסמארטפון שלי.

להרגיש בבית

הדבר הבולט ביותר שהרגשתי הוא עד כמה הסמארטפון הוא אישי. לא רק העובדה שהוא מחובר לדואר ולפייסבוק ולכל המידע האישי והפרטי שלי, אלא אפילו דברים כמו תמונת הרקע וסידור האייקונים הוא מוכר ונוח. הסמארטפון הוא מכשיר שאנחנו מביטים בו עשרות פעמים ביום, ואנחנו נהיים מאד רגישים לשינויים בו.

אבל הבעיה שלי לא היתה לעבוד עם סמארטפון אחר. לזה מתרגלים מהר. הבעיה שלי היתה לעבוד עם סמארטפון של מישהו אחר. חבר הציע לי את האייפון הישן שלו כמכשיר חלופי, אבל ביקש ממני לא לפרמט את המכשיר כי היו בו תמונות שעוד לא גובו. ופשוט לא הצלחתי להביא את עצמי להשתמש בטלפון שהותאם למישהו אחר. אפילו אם הייתי יכול לנתק את המכשיר מהדואר והרשתות החברתיות שלו (מה שלא בטוח בכלל, בימינו), זה היה מרגיש לי כמו ללבוש בגדים של מישהו אחר.

טלפון זה לדבר

זה פופולרי בימינו לדבר על זה שאף אחד כבר לא מדבר בטלפון, והוא משמש כמחשב כף יד יותר מאשר כמכשיר תקשורת. אבל כמי שהיגר לכמה מכשירים חדשים בשבועות האחרונים, אני יודע מה הדברים הראשונים שחשוב לי לסדר בכל מכשיר חדש: שאפשר יהיה לקבל שיחות (כי אם יקרה משהו חשוב, ככה יצרו איתי קשר), לחבר את המכשיר לדואר שלי, לוואטסאפ, לטוויטר ולפייסבוק, בסדר הזה.

כי משחקים זה נחמד להעביר זמן, ויש הרבה אפליקציות שימושיות לכל מיני דברים, אבל בסופו של דבר זה כן מכשיר תקשורת, ו-90% ממה שאני עושה איתו זה לתקשר. בדיבור, בהודעות וברשתות חברתיות.


פורסם ב:

by