סיפור כיסוי: מחשבות על לאונרד כהן

פורסם ב:

1

יש משהו בלאונרד כהן שמזמין גרסאות כיסוי. אולי זה הקול המאד דיסטינקטיבי שלו, שמנוגד הרבה פעמים לקולות של זמרות הליווי ו-(בעיקר בשנות ה-80) למוזיקה והכלים. כשהייתי צעיר, הכרתי הרבה שירים שלו, אבל לא אהבתי להקשיב לו שר אותם. אהבתי את הביצוע של REM ל-First We Take Manhattan ואת הביצוע של הפיקסיז ל-I Can’t Forget (שהוא עדיין ביצוע נפלא), הרבה לפני שהתחלתי לאהוב את סגנון השירה שלו עצמו.

אני חושב שיש בזה משהו כמו עם טום וייטס. הקול של כהן וסגנון השירה שלו כ”כ מובהק, שאמנים אחרים יכולים או לנסות לחקות אותו (מה שאף פעם לא נגמר טוב), או לתת פרשנות יצירתית יותר משלהם. במקרה של כהן זה עובד טוב. במקרה של וייטס – הרבה פחות.

 

2

ב-2009 כהן התראיין לגרדיאן הבריטי, וכשנשאל לגבי השימוש הנרחב בשיר Hallelujah בפסקולים, הוא אמר “אני חושב שזה שיר טוב, אבל אני חושב שיותר מדי אנשים שרים אותו”.  אין ספק שזה נכון. גם אם נתעלם מהביצוע הלעוס למוות של ג’ף באקלי (שגם פותח וסוגר את “סופשבוע רגוע” של גלגל”צ כל שבוע, כך למדתי מעמוד הפייסבוק המצויין  מוזיטריוויה), הנה כתבה מלפני כמה חודשים שמדרגת 60 (!) ביצועים שונים של השיר. ואני אישית  מכיר קאברים בעברית, ספרדית ונורווגית.

אני לגמרי מבין למה לכהן עצמו נמאס מזה, כשיש לו עוד שירים מאד ראויים קבורים ברפרטואר שלו. ועדיין יש ביצועים שאני אוהב. של ג’ון קייל, ושל הדרזדן דולס, וגם של רופוס ויינרייט, גם אם הוא מנסה להשמע כמו קייל.

 

3

Famous Blue Raincoat הוא שיר מצויין, אבל הוא אתגר מעניין למבצעים. השיר כתוב כמכתב שכותב כהן למאהב החדש של אהובתו. ובהיותו מכתב, כהן מסיים אותו בחתימה.

Sincerely, L. Cohen.

ומה אמור לעשות עכשיו מבצע חדש? אם הוא משאיר את השורה המקורית, הוא יוצא קצת מוזר, מקריא מכתב אישי של מישהו אחר. ואם הוא משנה את הציטוט ומכניס את השם שלו עצמו, הוא יוצא קצת יומרני, לוקח בעלות על טקסט מאד אישי של מישהו אחר. מלכוד. 

 


פורסם ב:

by

Comments

תגובה אחת על “סיפור כיסוי: מחשבות על לאונרד כהן”

  1. תמונת פרופיל של gabis
    gabis

    לפני כמה שנים ראיתי את רונה קינן מנגנת את השיר הזה בהופעה, היא עשתה זה מעולה. האמת שאני לא זוכר מה היא עשתה כשהגיעה לשורה האחרונה.