מאי 01 2015

טוויטר כמקור עיתונאי, לטוב ולרע

עם כל הביקורות על פייסבוק והגדרות הפרטיות ההולכות ומתרופפות שלה, עדיין יש הבדל מאד מהותי בינה לבין טוויטר. פייסבוק, למרות כל הביקורת על מחדלי הפרטיות שבה, היא רשת שמה שנכתב בה מיועד למעגל חברים מוגדר ומצומצם (לערכים מסוימים של “חבר”, כמובן), ולמרות שאי אפשר להניח שמה שנכתב שם ישאר פרטי, עדיין לא כל מה שקורה שם מיד ידוע לכולם. ובעיקר – לא הכל מופיע בתוצאות חיפוש ברחבי האינטרנט.

טוויטר זה סיפור אחר. בטוויטר כל דבר שנכתב הוא פומבי כברירת מחדל, מופיע בגוגל אלא אם סימנת אחרת, והדינמיקה האסימטרית של עוקבים ונעקבים, לעומת היחס ההדדי של “חברים” בפייסבוק, גורם לכך שמה שאתה כותב בטוויטר, אתה כותב לעולם כולו.

האופי הזה של טוויטר הופך אותו, יותר ויותר, למקור מידע עבור עיתונאים, שכבר לא צריכים להתרוצץ ברחבי העיר לחפש טיפים ופריטי מידע, הם רק צריכים לדעת איך למצוא את הדברים המעניינים בטוויטר. נתקלתי בשני סוגים של “עיתונאות טוויטר” כזו בשבועות האחרונים, אחת רעה ומייצגת כל מה שרע בז’אנר הזה, והשניה היא הצצה מעניינת מאד על איך זה להיות עיתונאי טוויטר ולמצוא סיפורים אמיתיים ברשת.

באזפיד ויצירת העיתונאות בעידן השעתוק הטכני

באזפיד, ושאר אתרי ה-“עיתונאות כבידור”, יודעים טוב טוב שטוויטר יכול למלא להם את מכסת הכתבות היומית, גם אם אין להם שום דבר משמעותי להגיד. למשל, הכתבה היומית של “ציוצים שסלבריטאים צייצו היום”, סוג כתבה שלא נותן *כלום* לאף אחד, כי אם היה איכפת לך מהאנשים האלה היית יכול לעקוב אחריהם, ואם לא, למה שתרצה לקרוא?

אבל הרבה יותר גרוע, לדעתי, זה ז’אנר ה-“יש חשבון טוויטר, והנה מה שהוא כותב”. למשל אחת על חשבון טוויטר שמגיב בסרקסטיות לאנשים שלא מבינים בדיחות. כל מה שהכתבה הזו עושה היא להעתיק 24 טוויטים של אותו חשבון, בלי שום מידע נוסף, הקשר או ערך מוסף.

דוגמה שלישית היא עיתונאות שרואה בטוויטר את המקור הראשון והאחרון למידע על סיפור. למשל, הנה כתבה על מה שמסתבר כנושא רכילותי מפתיע, מי אמר צמד מילים בפתיח של הפודקאסט הפופולרי Serial. לינדה הולמס, עורכת באתר NPR ואחראית על הפודקאסט Pop Culture Happy Hour, כתבה בטוויטר שלה שהמפיקה הראשית של Serial חשפה את מקור הציטוט, ובכתבה עצלנית ב-A.V.Club עלו על הציוץ הזה והשתמשו בו כמקור: “המפיקה של Serial חשפה ללינדה הולמס את מקור הציטוט!”, אומרת הכתבה. מה שהם לא כתבו, כי הם לא טרחו לעשות פולו-אפ עם הולמס, זה שהמפיקה לא אמרה את זה בפרטיות, אלא על במה, באירוע. אם הם היו טורחים להמשיך לחקור ולא להתייחס לטוויטר כמקור מספק, אולי הם היו שמים לב לזה.

הסוג הזה של עיתונות טוויטר היא עיתונאות עצלנית שפשוט יושבת על trending topics או עוקבת אחרי כמה עשרות אנשי “מעניינים” (כלומר, שמופיעים במדורי הרכילות של באזפיד) ומעתיקה דברים שהם אומרים.

הניו יורק טיימס ואיך להגיע לשורש העניין

מהצד השני של המתרס, יש גם עיתונאות אמיתית שמשתמשת בטוויטר לא כחומר גלם (במקרה הטוב) או כתבנית להעתקה, אלא כערוץ תקשורת בינלאומי, בלי חסמי גישה, שמאשר למצוא אנשים שקורה להם דברים מעניינים וליצור איתם את הקשר הראשוני להמשך הסיפור. אני יודע שיצא לי כמה פעמים כשעבדתי כעיתונאי לחפש מישהו בטוויטר ולשלוח לו הודעה ליצירת קשר, אבל זה היה לרוב כשידעתי את מי אני מחפש.

אבל היום נתקלתי במאמר בשם “זו המילה שעיתונאים צריכים להוסיף לחיפושים בטוויטר שבטח לא חשבת עליה”., מאת דניאל ויקטור, עורך באתר הניו יורק טיימס שאחראי על מדור ה-“מה קורה ברשת” שלהם. למרות הכותרת הבאזפידית המעצבנת, המאמר בעצם מציג הבנה לא טריביאלית של איך אנשים כותבים בטוויטר ואיך עיתונאי יכול להשתמש בזה.

הרעיון הוא שכשיש נושא מעניין שרוצים לכתוב עליו – או כי זו תופעה שמתחילה להתפתח, או אירוע גדול ומעניין – נהיה קשה להפריד בין אנשים בטוויטר שהם באמת חלק מהתופעה או האירוע, לבין כאלה שכותבים על התופעה. בדוגמה שלו, כתב הדתות שלהם רצה לכתוב על תופעה שיהודים חסידיים מסרבים לשבת ליד נשים בטיסות בארה”ב, ממנה ואליה. הוא ידע שאירועים כאלה קרו, ויש סיכוי טוב למצוא אנשים שהיו מעורבים בטוויטר כדי לראיין אותם, אבל חיפושים על מילות מפתח כמו “טיסה”, “חסידי”, “מושב”, “תלונה” וכו’ לא העלו שום דבר קונסטרוקטיבי. שום דבר אישי. אבל אז, הוא אומר, הם חשבו לחפש לא על פי מילות תוכן, אלא ניסוח – הם חיפוש אחרי מילים כמו Me ו-My בצירוף עם המילים הראשיות. התוצאה? ציוצים של אנשים שכתבו על חוויות אישיות שלהם בנושאים האלה. תוך זמן קצר,  הוא מצא חמישה אנשים שהיו חלק מהתופעה והסכימו להתראיין.

לומדים תוך כדי תנועה

אני חושב שזה מרתק, לא רק בגלל הניתוח הבלשניטקסטואלי שהיה כאן להבין איך אנשים כותבים ואיך למצוא אותם על פי זה, אלא איך משהו כמו טוויטר – שירות שקיים פחות מעשר שנים, ששינה את אופיו לאורך השנים הללו, ושממשיך להשתנות ככל שהאנשים שכותבים בו משנים את מה שהם עושים איתו – מחייב עיתונאים (כמו גם אנשי טכנולוגיה, חינוך, ספרות, וכל אספקט של התרבות שלנו, בעצם) להתאים את עצמם כל הזמן למדיום המשתנה. הקצב של השינוי כאן הוא עצום, וזה לא נהיה קל, אבל זה מרתק לראות טקסט שמגיע מתוך העבודה הזה, של הבנת המדיום, בגובה העוסקים בתחום.

אין תגובות

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים