אפר 29 2015

יומן צריכה: ג’לי, באובב וזכרונות ילדות

שלום לעוקבים, שלום לקוראים, ושלום במיוחד לדור, והנה שבנו לפינתנו האהובה, "דברים שאבנר טועם בשביל שאתם לא תצטרכו". והיום, במהדורה כושלת במיוחד, שבה מספר פריטים שלא הצלחתי לסיים לאכול, ו-comfort food אחד כדי להתאושש.

הג'לי של השכן ירוק יותר2015-04-17 10.56.07

במדרחוב נווה שאנן, ליד התחנה המרכזית החדשה בת"א, יש חנות מכולת נהדרת בשם דרגון, עם מגוון רחב של מוצרים מהמזרח הרחוק. בין מוצרים כלליים לבית, מצאתי שם פחית של "מיץ גראס ג'לי" – ג'לי שמכינים מעשב דמוי מנטה כלשהו, ואז מערבבים עם מים וסוכר ודבש, ושותים. אני בגדול בעד יותר טקסטורות במשקאות שלי, אבל במקרה הזה, זה פשוט התחיל עם טעם מתקתק-גנרי (דבש?), ואז פתאום גוש ג'לי החליק לו מתחתית הפחית ונחת לי לעל הלשון, וזה היה… בלשון המעטה… מגעיל. לא סיימתי את הפחית.

בונוס: בחנות של מזרע בסנטר מצאתי פחית של משקה בשם "טייזר" (Tizer), שמתיימר להיות "the great british pop", אבל שהתיאור שלו בעברית לא מצליח להבין בכלל מה זה, ומתאר אותו כ-"משקה מטעם מעורב". וזה עדיין עדיף ממה שויקיפדיה יכולה לספר עליו, והוא "משקה בצבע אדום". אין מרכיבים, אין טעמים, פשוט "צבע אדום". ואכן, כך 2015-03-23 17.58.23גם היה הטעם של המשקה. אדום.

 

הישמרו לכם מפני חטיפי הבאובב

באטליז חינאווי ביפו מצאתי סלסלה מלאה בחטיפים באמת יוצאי דופן – חטיפי קייל ובאובב. קייל הוא סוג של כרוב שזוכה בשנים האחרונות ליחסי ציבור נהדרים כ-superfood, או מה שלא תהיה השטות השיווקית התורנית (ובעברית הוא אפילו מכונה כרוב-על, שאצלי בראש זה שם של super-villain), ובאובב, הידוע כעץ מפרק-הכוכבים מהנסיך הקטן, תורם חלק לא ידוע מהעץ לחטיף הזה.

ואני רציתי, באמת שרציתי לאהוב את החטיף הזה (ואת אחיו שגם קניתי, עם קייל וקשיו ותירס סגול, עליו נרחיב בהמשך). אבל במקום שזה באמת יהיה צ'יפס מבוסס קייל ובאובב, זה היה פשוט עלי קייל מיובשים – אפילו לא מטוגנים, רק "air dried", שזה כנראה שם קוד ל-"הנחנו אותם על אדן החלון וחיכינו". על העלה היבש הודבקה סמוכטה לא ברורה של קשיו, בצל ובאובב, וכל העסק (למרות יתרונות הבריאות! והאורגניות! ונטול ה-GMO! והאריזה הקומפוסטבילית!) היה, בסופו של דבר, לא מעורר תאבון ולא טעים באופן קיצוני. הנה עלה אחד מתוך החטיף עם התירס הסגול:

2015-04-24 14.14.01

זה פשוט היה… מאכזב.

זכרונות בטעם תירס סגול

בגיל 10 עברתי, עם משפחתי, לגור בקנדה במשך שנתיים. חלק מהעירוי התרבותי שקיבלתי בשניים הללו, חוץ מהטלוויזיה והשלג, היה המגוון הרחב של מאכלים שלא נראה בישראל באותה תקופה, וביניהם blue corn tortilla chips – חטיפי תירס מתירס סגול, שנראה ממש מוזר ואקזוטי אי אז, בסוף שנות השמונים, ונהיה חטיף פופולרי אצלנו בבית. מאז, כל פעם שאני נתקל בכזה, אני מתמלא נוסטלגיה. ומלח. ושמן. בסדר הזה.

בטיב טעם מצאתי מוצרים מבית חברת The Garden of Eatin', עוד pun שעובד רק במבטא מסוים מאד באנגלית, שעושים חטיפים "בריאים" ו-"טבעיים" (בלה בלה אורגני, בלה בלה Non-GMO, וכו'), שלצערי רק שני מוצרים שלהם נצפו בארץ, ודברים כמו "צ'יפס מתירס סגול עם גרעיני חמניה" לא.

הראשון הוא ה-Red Hot Blues, טורטיה צ'יפס כחולים עם הרבה אבקת חריף גנרית. הצ'יפס טעימים, אבל האבקה לא מעניינת וקצת מפריעה להנאה. הייתי מעדיף, אם כבר חריף, את גרסת הפלפל שחור, לבן ואדום שלהם.

השני הוא ה-Guac-a-mole, טורטיה צ'יפס מתירס לבן עם אבוקדו. עוד לא טעמתי אותו (הוא מחכה לי בבית), אבל גם שם אני כנראה הייתי מעדיף את גרסאות הצ'ילי-וליים או הצ'ילי ושעועית.

בכל מקרה, הם נחמדים, ואני אשמח לעוד אופציות של טורטיה צ'יפס בארץ.

תגובה אחת

תגובה אחת לפוסט “יומן צריכה: ג’לי, באובב וזכרונות ילדות”

  1. […] חיבתי לחטיפי תירס כבר כתבתי בעבר, אז באיחור אופנתי הגעתי לטעום את הרוליטוס, שזה בגדול […]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים