שמות המתחם עוברים לפרוורים

יש משהו מרתק בגלי העיור והפירוור של ארצות הברית לאורך המאה ה-20 וה-21 (כך פתח, בתקווה שלא הרחיק, כבר, את הקוראים הפוטנציאליים שחשבו שהם מגיעים לפוסט שקשור לאינטרנט). אחרי מלחמת העולם השניה, התחילה הגירה מסיבית מתוך הערים הגדולות אל הפרוורים, אל שכונות מהונדסות עם אוכלוסיות אחידות, אל “איכות חיים”, בין אם אמיתית או משווקת. מרכזי הערים הגדולות דעכו, ועד שנות ה-70 כבר הפכו לשכונות עוני.

אבל בשנות ה-80 התחיל טרנד הפוך. היאפים התחילו להשתלט חזרה על הערים. ג’נטריפיקציה – השתלטות של גורמים אמידים על שכונות עוני תוך כדי שיפוץ ודחיקה החוצה של הדיירים העניים – החזירה את מעמדן של הערים, ומאז גלים של ג’נטריפיקציה – יאפים, היי-טקיסטים, היפסטרים – הפכו את מרכזי הערים הגדולות בארה”ב לפופלריות (ויקרות) מתמיד.

זהו לשיעור ההיסטוריה. עכשיו עברנו לשלב האנלוגיה המפוקפקת.

שלב האנלוגיה המפוקפקת

לפני כשש שנים, ממש בראשית ימי הבלוג, התייחסתי לצפיפות הכתובות באינטרנט, בעיה שהתחילה להיות מורגשת אז – כל הכתובות הנורמליות ב-.com ו-.org כבר היו תפוסות, מה שאילץ סטארטאפים להמציא לעצמם שמות מטופשים. התחילו לדבר אז על פתיחת כתובות חדשות – שטחים פתוחים, בלתי מנוצלים, שם יוכל אדם לקבל לעצמו בית מרווח עם חצר וחניה, או לכל הפחות לרשום את שמו באופן קריא. אז, ב-2009, סיומות כמו .travel או .museum התחילו להכנס לשימוש. אבל מאז 2009 נרשמו עוד כמה מאות מיליוני כתובות, ושטחי בור נוספים קיבלו אישורי  בניה מקיפים.

על פי IANA, הרשות שמנהלת את הרישום הטכני של כל שמות המתחם באינטרנט, ישנם, נכון לאפריל 2015, 897 סיומות מתחם חוקיות, החל מ-.com או סיומות המדינות השונות, דרך סיומות שפונות לשווקים ספציפיים כמו accountant (וגם accountants, ברבים!), dating או democrat (וגם republican, כמובן) או כאלה שמיועדות לערים ספציפים, כמו .brussels או .okinawa, וכלה בכאלה עם שימושים מאד צרים, או שנראה שנבנו בשביל משחקי מילים עם שם הדומיים הראשי, כמו cancerresearch או sucks (שנראה שקיים רק בשביל להוביל לתביעות דיבה והפרת זכויות יוצרים).

מה שעוד יותר מעניין בשמות הללו הוא המחיר הנדרש כדי לרשום בהן כתובת. על פי ספק האחסון שלי, כתובת באותן סיומות חדשות עולה בין 40 ל-130 דולר לשנה (רואי חשבון יהיו מוכנים לשלם. אקדמאים פחות). אבל כתובת תחת .com או .org תעלה רק 7-9 דולר לשנה – אם, כמובן, תצליח למצוא כתובת פנויה הגיונית.

אז כאן מגיעה האנלוגיה. בשכונות העירוניות, המוזנחות, אתה יכול למצוא כתובת די בזול, אם תצליח לברור משהו מתוך ההריסות. בפרוורים החדשים תוכל למצוא בדיוק את הכתובת שרצית, בלי תחרות, ואפילו השכנים יהיו לטעמך – אבל זה יעלה לך כסף.

האנלוגיה ושברה

כמובן, יש הרבה נקודות כשל לאנלוגיה הזו שלי. הראשונה היא שבניגוד למרחבים העירוניים והפרווריים, באינטרנט אין משמעות למרחק, ואין הרבה משמעות לשכונה. זה אומר שגם אם עולם ה-.com נזנח, זה לא הופך את מיליוני הכתובות הקיימות עם הסיומת הזו לשוות פחות, אלא אפילו יותר. הם (אם נתעקש על האנלוגיה) המגדלים הגבוהים, גורדי השחקים, שמייצגים את הכסף הישן במרכזי הערים. ה-.com החדשים הם הסלאמס. אבל אנשי ה-.com המבוססים לא עזבו את העיר. הם נאחזים היטב בכתובות הישנות שלהם, ולא מרגישים מאויימים מכך שמישהו קנה את ThisIsTheOnlyAddressAvailableAt.com.

ומעבר לכך, אם קניתי שם מתחם תחת הסיומת .restaurant, זה לא מרחיק אותי מהגולשים שלי, כמו שלפתוח מסעדה בפרוורים היה מרחיק אותי מהלקוחות שלי. זה לא עובד ככה. ולבסוף, בלי הדעיכה של המרכז, לא תהיה לנו ג’נטריפיקציה. נכסים קיימים לא מאבדים מערכם, כך שלא תהיה תנועה חזרה למרכז שתרענן את ה-.org הקלאסי, רק המשך התרחבות, הלאה והלאה.