יומן קריאה: עולם גווע של קסם ורצח

Jack Vance / The Dying Earth

כשמדברים על ההשפעות התרבותיות שנכנסו לתוך מבוכים ודרקונים (ודרך מו"ד, לעולם משחקי התפקידים),  אוהבים תמיד להזכיר את טולקין. וכן, אין ספק שלטולקין היתה השפעה ענקית, בעיקר על המהדורות המוקדמות של המשחק. גזע ה-halflings הועתק ישירות מההוביטים ומקצוע ה-ranger הוא כ"כ מבוסס על ארגורן, שבמהדורה הראשונה של AD&D דמויות סייר היו מקבלות יכולות מוגברות בשימוש בכדורי בדולח וקסמי ראיה למרחוק, רק בגלל הקשר של ארגורן ל-Palantiri, אבני הרואי שבשר הטבעות.  אבל הרבה אלמנטים בסיסיים ומהותיים של D&D לא הגיעו מטולקין, בעיקר היחס של המשחק לקסם וקוסמים. וכשמתחקים אחר המקורות של הקסם, מגיעים, באופן חד משמעי לג'ק ואנס.

ואנס פרסם ב-1950 את קובץ הסיפורים הזה, The Dying Earth, קובץ הסיפורים הראשון שמתרחש באותו עולם, עולם הארץ הגוועת. מדובר על עולם פנטזיה אקזוטי, שהוא כביכול עולמנו שלנו אבל בעתיד הרחוק רחוק, כשהשמש היא כדור אדום וחלש, אוכלוסיית העולם מצומצמת, וקוסמים – שהקסם שלהם הוא ספק מיסטי, ספק ידע מדעי – שולטים ביד רמה על ערי-מדינה עצמאיות ועסוקים בעיקר במחקר ובהנאותיהם שלהם.

נוסחאות של קסם

מהסיפורים הללו, הראשונים של ואנס, אפשר לראות את הבסיס לשיטת הקסם של D&D, שבה, מסורתית, הקוסם עובר על ספר הלחשים שלו ובוחר מספר מהם לשנן לאותו יום – ורק הם הקסמים אותם יוכל לבצע. מהרגע שהטיל לחש, הוא נמחק ממוחו, ורק למחרת יוכל לשנן אותו שוב. במידה רבה זוהי החלטה טקטית, משחקית,  שהשחקן צריך לקבל על סמך הערכה של הסכנות שיארבו לו.

להרבה אנשים הבחירה המשחקית הזו מרגישה מטופשת – כי למה שידע וזכרון יעלמו ממוחו של מכשף פתאום? אבל זה מתבסס על הקסם בעולם של ואנס, שם מילות הקסם עצמן הן בעלות עוצמה, וקוסם רב עוצמה מסוגל להחזיק רק מילים בודדות בראשו – ולכשישוחררו, יברחו ממוחו. זה מגיע הישר מהעמוד השני של הסיפור הראשון של ואנס, Turjan of Miir:

leather-bound librams setting forth the syllables of a hundred powerful spells, so cogent that Turjan's brain could know but four at a time.

ומיד אחר כך, גם האספקט הטקטי:

What dangers he might meet he could not know, so he selected three spells of general application: the Excellent Prismatic Spray, Phandaal's Mantle of Stealth, and the Spell of the Slow Hour.

אחד מאלה, the Excellent Prismatic Spray, עבר כמעט ישירות ללחש Prismatic Spray ב-D&D, לחש איקוני ופופולרי.

גם חפצי הקסם ב-D&D מזכירים הרבה יותר את Laccodel's Rune של ואנס (קמע שמגן על נושאו מקסמים, פריט פונקציונלי לחלוטין) מאשר מהטבעת האחת של שר הטבעות (שהיא, בנוסף ליכולותיה הקסומות, גם mcguffin עלילתי חשוב).

לידתו של ה-Murderhobo

על הקשר בין D&D לואנס ידעתי עוד לפני שקראתי את הספר, אם כי היה מעניין לראות את הקישורים בעצמי. אבל מה שהיה מעניין לראות הוא עוד עקרון די מבוסס ב-D&D שמופיע גם אצל ואנס, וזו תפיסת עולם שזכתה לכינוי the murderhobo syndrome.

מה הכוונה כאן? במשחק D&D מסורתי, השחקנים משחקים חבורת דמויות מגוונת שיוצאים להם אל עבר השממה, הג'ונגל או המבוך הקבור, הורגים מפלצות ויצורים אקראיים ובוזזים את רכושם. זו אינטראקציה כ"כ בסיסית במשחק, ששחקנים רבים בכלל לא יחשבו על אופציות אחרות – אתה יוצא למסע, ישן בדרכים, הורג דברים ולוקח שלל. זה המשחק.

כשלוחקים באופן מודע צעד אחורה, קל לשים לב שבכל הסתכלות ריאליסטית/מודרנית, מדובר על התנהגות פסיכוטית לכל דבר. אנשים חסרי בית שמשוטטים בעולם ושרצח והרג היא ברירת המחדל שלהם. נתקלתי בהרבה שחקנים שמנסים לשחק משחק קצת פחות murderhoboבאופיו ונתקלים בתסכול בסגנון המשחק הזה, שלא רואה שום חסרון בלתקוף ולהרוג את המשמר בעיירה חוץ מהסכנה שהם יתקלו בראש-משמר בדרגה גבוהה מדי שיביס אותם, בתורו.

ההתנהגות הזו נראית קצת צורמת אם מנסים לבסס אותה על ההוביט או על שר הטבעות. שניהם ספרים די מלחמתיים, אבל אין בהם את האכזריות הזו. את הצד הזה קיבל D&D ממקורות אחרים, מספרי Lankhmar של פריץ ליבר, מקונאן הברברי של רוברט האוורד, וגם, כך גיליתי, מואנס. בחמשת הסיפורים שקראתי בינתיים בקובץ, כמעט כל אחת מהדמויות – כן, הראשיות, המובילות של הסיפורים – הוא פסיכופת, ברמה כזו או אחרת. טורג'אן, מהסיפור שהזכרתי קודם, הוא אחד החיוביים שבהם, וגם הוא מסתובב עם גישה מאד אגבית להרג. מזיריאן, המכשף שעל שמו הסיפור השני, כולא מכשף אחר בתא ומענה אותו, רודף אחר אישה ביער במטרה ללכוד אותה ו-(גם אם זה לא נאמר במפורש) לאנוס אותה (בכלל, כל אינטראקציה בין גברים ונשים בסיפורים הם unpleasantly rapey), והמוביל כאן הוא Liane the Wayfarer, שמתואר כפייטן ומשוטט קל רגליים ושמח, אבל שבמפגש הראשון איתו הוא מענה זוג נשוי עד מותם. מאוחר יותר, בסיפור שמוקדש לו, הוא שובר שיאים בהתנהגות שהיא murderhobo קלאסי, לאחר שדיבר עם איש זקן שהצביע לו על מחוז חפצו:

And Liane asked himself, suppose this old man were an agent of Chun, and at this minute were on his way to warn him? . . . Best to take all precautions. He leapt up on a high entablature and ran crouching back to where he had left the ancient.

Here he came, muttering to himself, leaning on his staff. Liane dropped a block of granite as large as his head. A thud, a croak, a gasp—and Liane went his way.

הנה אדם אקראי ברחוב. יש סיכוי קטן שלהשאיר אותו בחיים יזיק לי, ואין שום השלכה שלילית ללהרוג אותו – אז בוא נהרוג אותו.

אני לא אומר שמשחקי תפקידים הם בהכרח מלאי murderhobos. אפילו ב-D&D ומשחקי ה-old school לא קשה לשחק אחרת ולא נדיר למצוא סגנון אחר, אבל זה זרם קיים ולא מבוטל בז'אנר, בדיוק כמו ששינון לחשים עד הטלתם הוא זרם פופולרי בשיטות הקסם. מעניין היה למצוא את שניהם אצל ואנס.

בביקורת משנת 2002 באתר בלי פאניקה, כותב מתי ברסקי כי:

סיפורי ארץ הגוועת מומלץ למי שמחפש בעיקר סיפורים טהורים, ללא עלילה מסובכת או קונפליקטים אצל הדמויות.

וזה אכן תיאור מצוין. הסיפורים פשוטים, לעיתים אפילו פשטנים, אבל הם מציירים נוף אקזוטי ופנטסטי שעושה חשק לשחק בהם. ואכן, בנוסף להשפעות על מו"ד, גם יש משחקי תפקידים שמתבססים ישירות על העולם. אני צריך לבדוק אותם.ג'ג