הוגו 2014: הנובלטות (חלק א’)

פוסט זה הוא החלק השני של פרוייקט קריאת ההוגו שלי, שהתחלתי עם קריאת הסיפורים הקצרים שהיו מועמדים להוגו בשנת 2014. אחרי שסיימתי איתם, הגיע שעתן של הנובלטות – סיפורים בני 7,500 עד 17,500 מילה.

משיקולי אורך, הפוסט פוצל לשניים, וחלק ב’ יתפרסם בימים הקרובים.

והנה המועמדים:

הזוכה: The Lady Astronaut of Mars / Mary Robinette Kowal

לפני שקראתי את הסיפור הזה, הזוכה בקטגוריה שלו, היו לי חשדות כי לזכיה שלו היה קשר לאותו דיון מתמשך בנוגע למגדר ולגזע, לאינקלוסיביות ואקסקלוסיביות שממלא את קהילות הז’אנר בשנים האחרנות (והנה דיון פייסבוק ארוך מדי ולא ממש מייצג, אבל מעניין). השם של הסיפור נשמע מגדרי, ולא קשה למצוא קשר בין זה לבין הזכיה. אבל לשמחתי, זה ממש לא המצב.

כשהתחלתי לקרוא את הסיפור הזה, התחלתי לפתח חשדות אחרים לגבי הסיבות לזכיה. יש משהו בסיפור שפונה באופן מודע ומובהק אל הקהילה המבוססת והותיקה של קוראי המדע הבדיוני ומצביעי ההוגו – משהו מאד נוסטלגי, מאד רטרו: אסטרונאוטים בשנות ה-50, עם מבט נוצץ לעבר החלל והעתיד המבטיח של התיישבות בכוכבי לכת אחרים. והיי, יש אפילו אזכור של ריי ברדבורי! על מאדים! זה בדיוק סוג ההתעסקות העצמית בתוך הז’אנר שאנשים אוהבים להתחפר בו. אבל לשמחתי, שוב, גם זה לא כל הסיפור.

המשכתי לקרוא, ורוב החשדות שלי נעלמו. ראיתי סיפור שהוא על אשה, כן. והוא נוסטלגי, כן. אבל בנוסף לכל זה הוא גם סיפור נהדר. סיפור מאד אנושי ומאד נוגע ללב, וסיפור שאי אפשר לקרוא אותו בלי להזיל דמעה. הוא משלב את כל זה עם עולם התוכן והשקפת העולם של מד”ב קלאסי, והתוצאה היא סיפור שללא ספק ראוי להוגו שבו הוא זכה.

Opera Vita Aeterna / Vox Day (Theodore Beale)

ווקס דיי היה מועמד מאד שנוי במחלוקת השנה. הוא נוצרי שמרן המתנגד לזכויות נשים (עד כדי “מעולם לא הוכחה שום תועלת מלתת לנשים זכות הצבעה”), שהסתבך עם אמירות וגזעניות (עד כדי לכנות סופרת מד”ב שחורה “סופרת משכילה אך חצי-פראית”) שבעקבותיהן הוא הודח מאיגוד סופרי המד”ב האמריקאי, ועכשיו הוא גם ממצב את עצמו בצד של אנשי גיימרגייט, באופן לא מפתיע. אבל הוא הוציא לא מעט ספרים, וצבר הרבה קוראים נאמנים שבזכותם הוא הגיע לרשימת הגמר של ההוגו. עצם המועמדות שלו, להרגשתם של רבים, קצת הכתים את הפרס והקהילה. זה אולי נראית לי תגובה קצת מוגזמת, אבל אי אפשר ללהתכחש לתחושת ההקלה הקולקטיבית כשמנין הקולות הראה שהוא הגיע למקום השישי. מתוך חמשת המועמדים. כלומר שיותר אנשים העדיפו שהפרס לא יגיע לאף אחד (בחירת “No award”) מאשר שיגיע אליו.

דווקא בגלל זה החלטתי כן לקרוא את הסיפור שלו, ואפילו לפתוח את פרוייקט קריאת ההוגו שלי איתו. אמנם באתי מראש עם קצת אנטי, אבל הייתי מוכן לתת לו צ’אנס. אחרי הכל, זה שהוא חרא של בן-אדם לא הופך אותו בהכרח לסופר נורא, לא?

הנובלטה שלו, “Opera Vita Aeterna” (משהו כמו “יצירות חיי נצח” בלטינית) היא איפשהו בין פנטזיה לבין תאולוגיה. בעולם פנטזיה דמוי-ימה”בי כלשהו (שהוא עולם שרבים מספריו מתרחשים בו, להבנתי) מגיע אלף מכשף (elf, כן?)לשעריו של מנזר דמוי-נוצרי כדי להתעמק בדברי האל, ומבלה את שארית הנובלטה בדיונים תאולוגיים על השְלמוּת האלוהית והאם לאלפים יש נשמות, ועם טיפה אקשן בסוף.

כסיפור פנטזיה, הוא לא מלהיב. לא קורה בו המון, ומה שיש מרגיש בעיקר כמו התלהבות מלאת שביעות רצון עצמית של מי שלמד קצת סכולסטיקה של ימי הביניים ורצה לשלב אותו בסיפור. יתכן שאם הייתי מכיר את שאר העולם הבדיוני שבו הסיפור הזה מתרחש הוא היה מעניין יותר. יכול להיות גם שאם הייתי יותר נפעם מגדולתו של האל, הייתי יותר מתרשם מהטריקים הרטוריים שבהם אלף עוצמתי מבין את קטנותנו מול האל. אולי. אבל לא נראה לי.

ומבחינת בעיות האישיות של דיי, הן לא היו מאד בולטות בסיפור, חוץ מאולי העדרן המוחלט של נשים (מה שמסתדר עם העובדה שהסיפור מתרחש במנזר, אבל גם זו, כמובן, בחירה), ואיזו הערה מטופשת בהתחלה, כשהאלף מתואר לראשונה: “שיערו היה ארוך, כשל אישה, אך לא היה בו שום דבר נשי: כל כולו שידר עוצמה ובטחון”. אבל כנראה אם זה היה סופר אחר, לא הייתי אפילו שם לב לזה. מה שכן, בבלוג שלו עצמו הוא לא בוחל בסופרלטיבים לעצמו – “מי שמעוניין במצוייניות במד”ב ופנטזיה מוזמן לקרוא את הסיפור” – והתבכיינות כל הרדיפה הפוליטית שלו – “כל מי שיבחר ב-no award מעלי יראה עד כמה התחום מושפע מהשמאל התקין-פוליטית ואנשים שמעוניינים במשטור מחשבות”.

בקיצור, התחושה הכללית מדיי היא של בלעכס. אם הסיפור היה ממש מוצלח, אפשר היה אולי לאזן את זה, או להצדיק, או לתת לו הנחות. אבל הוא פשוט לא מספיק מעניין או מוצלח בשביל זה.

[חלק ב’ יתפרסם בימים הקרובים]