הוגו 2014: הסיפורים הקצרים

פורסם ב:

קצת לבושתי כחובב וקורא של מדע בדיוני ופנטזיה, אני ממש לא מעודכן בכתיבה העכשווית בתחום. אז החלטתי השנה, לכבוד זה שיצא לי בפעם הראשונה לבקר בוורלדקון ולצפות בהענקת פרסי ההוגו, להשקיע את המאמץ לקרוא אם כל המועמדים, בין אם בקטגוריית הסיפור הקצר, נובלטה, נובלה או הרומן. ובשביל להעלות את הסיכוי שאני באמת אעשה את זה, אני אנסה לכתוב כאן בבלוג ביקורות על כ-ו-ו-לם, ללא יוצאי דופן. לאו דווקא ביקורות ארוכות ומפורטות, אבל לכל הפחות התייחסות לכל אחד. ונתחיל עם הקלים ביותר לקריאה, הסיפורים הקצרים:

הזוכה: The Water That Falls On You From Nowhere / John

Chu

הסיפור הזוכה בפרס ההוגו השנה הוא באמת סיפור מאד חמוד. סיפור קטן, מינורי, על בחור אמריקאי ממוצא סיני שמתקשה לצאת מהארון מול הוריו, ועל ארוחת חג אצל אחותו אליה מצטרף גם בן זוגו. הוא סיפור נחמד מאד, אבל אם תשאלו אותי עכשיו “רגע, אבל איפה כאן הז’אנר? איפה המד”ב או הפנטזיה”, אז תדעו שגם אני שאלתי את זה. כלומר כן, יש אלמנט פנטסטי ברקע – אותם מים שנופלים עליך מכל מקום הם באמת מים. משהו קרה מתישהו בעבר, בעולם, וכשאנשים משקרים, או אומרים דברים שהם לא מתכוונים אליהם, אז מופיעים מים משום מקום ונשפכים עליהם. וכשהם אומרים דברים ממעמקי הלב, אז הם מתייבשים פתאום. אבל האלמנט הפנטסטי הזה, שנתן אולי נופך קצת מיוחד לסיפור, הרגיש בכל זאת די שולי. הסיפור לא היה משתנה משמעותית גם בלעדיו. בסה”כ אהבתי, ואולי הוא גם היה הסיפור, כסיפור, הכי טוב מבין המועמדים, אבל הוא לא ממש היה יצירת המד”ב או פנטזיה הכי טובה, כיצירת ז’אנר. וזה מעלה שאלה מעניינת על מה ההוגו היה רוצה להיות.

If You Were A Dinosaur, My Love / Rachel Swirsky

אולי הסיפור הקודם הרגיש כאילו הוא בקושי סיפור ז’אנר, אבל את הסיפור הזה, קצרצר אפילו יחסית לסיפורים קצרים, הייתי מצפה למצוא באנתולוגיה כללית של סיפורים קצרים, לאו דווקא במגזין כמו Apex שמתמקד במדע בדיוני.

שוב, אני לא אומר כאן שהוא לא מוצלח. אני מאד אהבתי אותו. אהבתי את השימוש בגוף שני, הפניה לבן הזוג החסר, השפה שמתגלגלת מפסקה לפסקה ללא עצירה. אני אהבתי את הסיפור. אבל לא הרגשתי שיש כאן ממש ז’אנר, אלא אם כל מטאפורה לא-ריאליסטית הופכת את היצירה ליצירת ז’אנר? אם, בתוך סיפור ריאליסטי, דמות תגיד “הלוואי ויכולתי להפוך לבלתי נראה. כמה טובים יותר היו חיי. הייתי יושב לי בשלווה בלי שיפריעו לי.  אנשים היו באים ומנסים לגלות את הסוד שלי, אבל הייתי מתחמק מהם בקלות. ” – האם פתאום מדובר ביצירת ז’אנר?

אני לא בטוח. ובכל קונטקסט שהוא לא פרסי ההוגו, זה גם לא ממש היה משנה. אבל כאן זה חוזר לשאלה מהסיפור הקודם. ברגע שהפרסים הם, בהגדרה, לסיפורים במסגרת הז’אנר, אולי מעניין לדעת מה גבולות המסגרת הזו.

The Ink Readers of Doi Saket / Thomas Olde Heuvelt

Selkie Stories Are For Losers / Sofia Samatar

בשלב הזה אני כבר אכתוב על שני הסיפורים האחרונים ביחד. לא בגלל שהם קצרים במיוחד (למרות ש-Selkie Stories די קצר) ולא כי הם גרועים במיוחד (הם לא, שניהם די סבבה), אלא כי כבר אין לי כוח לכתוב את אותו הדבר בפעם הרביעית, ואני אסתפק לכתוב אותו רק שלוש פעמים: גם שני הסיפורים האלה,, לפי רוב הקריטריונים שנראים לי, הם לא ממש בז’אנר. ואני מתחיל לתהות בקשר לזה.

הסיפור הראשון, The Ink Readers of Doi Saket, הוא סיפור אבסורדי ומשעשע, שאחד המגיבים באתר השווה לסגנון של פראצ’ט, ושמדבר על לוי קראתוננג, פסטבל המשאלות התאילנדי, כשהוא משחק יפה על המתח בין ישן וחדש, אמונות מסורתיות וקצת טכנולוגיה מודרנית בתאילנד של ימינו. השני, Selkie Stories Are For Losers, הוא סיפור אישי על אישה צעירה ואבודה, כשאגדות הסלקי הסקוטיות או איריות הישנות מהוות מטאפורה לנטישה, לחוסר התאמה, להיות כמו דג מחוץ למים.

בשני המקרים, האלמנט הפנטסטי שולי ו/או אגבי ו/או אלגורי. בין אם זו פרה המאי חונגחה, אלת הנהר, שמגיחה לרגע מהנהר ומפתיעה את סואה הנזיר, או אמה של הגיבורה נטולת השם של סמאטאר, שחזרה אל הים אחרי שמצאה את עורה מחדש. בשני המקרים אפשר לקרוא את הסיפורים באופן פנטסטי או לא פנטסטי באותה קלות. ובשני המקרים הפנטסטי משמש במקרה הטוב כתפאורה, לא כמנה העיקרית. השאלה, כמובן, היא אם יש בעיה עם זה?

איפה הז’אנר?

ברור לי שהפוסט הזה נקרא כביקורת, אולי אפילו כתוכחה. גם לעצמי, כשאני קורא מחדש את הטקסט, נראה שאני מתרעם, אולי אפילו מרגיש מרומה. אז דבר ראשון, אני רוצה להדגיש שאני לא ממש מוטרד. היו שנים שבהן לא קראתי דבר מלבד מד”ב ופנטזיה, אבל מזמן כבר הרשתי לעצמי לצאת מהגטו הוולנטרי שלי ולקרוא ספרות לא-ז’אנרית, ואני לא נפגעתי או השתעממתי או נפגעתי מהסיפורים הללו – להפך, אני בהחלט נהניתי מהם (בעיקר מ-The Water That Falls ומ-Selkie Stories, כנראה יש לי משהו עם דמויות אבודות ומבולבלות). אבל מה זה אומר על מצב הז’אנר כשכל ארבעת הסיפורים הקצרים בקושי מגרדים את גבולות הז’אנר?

הסבר אפשרי אחד הוא שיש כאן איזו קריצה למיינסטרים, קריצה ללגיטימציה מהקהל הספרותית הכללי. “תראו, אנחנו לא רק אלפים וחייזרים! יש לנו דמויות ואלגוריה ואנגסט!”. אני לא חושב שזה המצב. המד”ב כבר עבר תקופות כאלה עם הגל החדש של סוף שנות ה-60, ועם גלים חוזרים ונשנים, כל עשור בערך, של “סיפרות” של ספרות הז’אנר. אני לא חושב שזה המצב כאן, מה עוד שמהצצה בנובלות ובנובלטות (אליהן נגיע בקרוב), נראה שלא חסרות חלליות ומכשפים.

אם כבר, אני חושב שהבעיה הראשית השנה היא שפשוט לא היו מספיק סיפורים קצרים, טובים מספיק, שעמדו בקריטריונים השרירותיים שמפרידים בין סיפורים קצרים לנובלטות (עד 7,500 מילה, בהגדרות ההוגו). העובדה שהיו רק ארבעה מועמדים ולא חמישה השנה מחזקת את הסברה הזו. בקטגוריות מרובות המילים לא היו חסרים מועמדים, ויכול להיות שעם החופש שנותנים כתבי-עת מקוונים, בניגוד לנייר, מרשים לעצמם הכותבים להתפרש על יותר מילים, והעורכים בתורם גם מרפים קצת מהסכין, ולא קוצצים בבשר החי באותה מידה. מצד שני, זה רעיון שעלה לי עכשיו ואינו מגובה בבדיקות, במספרים ובנתונים (שאני אשמח אם מישהו שיש לו אותם יעדכן אותי).

זהו, אלה היו הסיפורים הקצרים של הוגו 2014. הצטרפו אלינו בימים הקרובים (בתקווה) לקטגוריה הבאה: נובלטות, בין 7,500 ל-17,500 מילה. אחלו לי בהצלחה.


פורסם ב:

by

Comments

2 תגובות על “הוגו 2014: הסיפורים הקצרים”

  1. תמונת פרופיל של kenny

    אני מסכים עם ההערכה שלך את הסיפורים, שהם די בינוניים, אני לא מסכים עם הסיבה. אני מאמין שכן היו סיפורים יותר טובים אבל הם פשוט לא נבחרו. כפי שכתבתי בפוסט שלי על הסיפורים האלה, אני חושב שזה קשור למספרים ולאופנה.

    מספרים
    יש כל כך הרבה במות, עם כל כך הרבה סיפורים, שההצבעה בשלב הראשון התחלקה בין יותר מדי סיפורים. הנה מה שכתבתי שם בנושא המספרים: "על פי כללי ההוגו יש צורך בלפחות 5% מקולות המציעים בשלב הראשון כדי להעלות סיפור למועמדות. … בהתחשב בכך שהיו 865 מציעים בקטגוריה זו, זה אומר שלא נמצאו חמישה סיפורים שאותם הציעו יותר מארבעים וחמישה אנשים." הסיפורים שכן עלו התפרסמו בשלוש מהבמות הכי פופולריות – האתר של TOR, "סטריינג' הוריזונז" ו"אפקס". אלה כולן במות מקוונות חינמיות.

    אופנה
    אנחנו נמצאים בעידן "הקשת בענן" של הספרות הספקולטיבית. האופנה היום, בקרב קוראים ועורכים, היא לסיפורים "זרים" (זרים לעולם המערבי-אמריקאי, כמובן), של תרבויות וקבוצות מוחלשות וכו'. הסיפורים האלה עונים על הקטגוריות האלה.

    ד"א, הסיפור המועדף עלי היה דווקא של סמטאר.

  2. […] הסיפורים הקצרים של ההוגו הזה, ואחרי שתי הנובלטות הקודמות, הסיפור הזה בא […]