יומן צריכה: בשבחי הפרובינציאליות

יש משהו פרובינציאלי, אודה ולא אבוש, בהתלהבות שבה אני מגיע לארץ זרה ומיד פושט על השווקים והסופרמרקטים, המסעדות והמעדניות. קשה לשמור על פאסון של איש העולם הגדול, שכבר היה בכל מקום וראה וטעם הכל, כשאני עוזב הכל ומצווח לי בטוויטר כל פעם שאני נתקל במשהו חדש.

מצאתי /מעדניה סקנדינבית. יש משהו מזעזע שאתם רוצים שאטעם בשבילכם? אני לא טועם ליקריץ מלוח. לא שוב. pic.twitter.com/PIkMlEzv0e

— Avner Shahar-Kashtan (@lisardggY) August 12, 2014

אבל אתם יודעים מה? אין לי שום כוונה להתבייש בזה. כן, אני פרובינציאלי. אני ישראלי, ורגיל למה שיש בחנויות המכולת הישראליות והמסעדות הישראליות. אבל זו לפחות פרובינציאליות שמודעת לכך שהפרובינציה שלה היא רק אחת מני רבות, ואני נהנה כל פעם מהאפשרות לחוות קצת דברים ממקומות אחרים.

שבץ בוקר

אני מחבב ארוחות בוקר אנגליות. הגדולות האלה, המלאות, כן? עם בייקון ונקניקיות וביצים ופטריות וטוסט ושעועית, לעזאזל, מה השעועית עושה שם? אבל זה הכל הולך טוב ביחד. זו סוג של התפלשות במלח ושומן ואין לי ספק שכל ארוחה כזו מקצרת לי את החיים באיזה שבוע, אבל אני מאד נהנה מהן. מה שכן, אני עברתי למדיניות של ארוחה אחת כזו בכל טיול, כי עברתי כבר את הגיל שאני עומד ביותר מזה. אז אם אוכלים רק אחת, חשוב לבחור את הנכונה. לשמחתי, האינטרנט נרתם למשימה, והקים בשבילי (רטרואקטיבית!) קבוצת בלייבג’ורנל (עוד יש לייבג’ורנל?) שמכילה ביקורות על ארוחות בוקר ברחבי לונדון. בעזרתם בחרתי דיינר איטלקי באזור בו אני משתכן (פיצרוביה, שכונה שלא הכרתי עד עכשיו ואני ממש מחבב), והרבצתי ארוחת בוקר שתספיק לי לכל הטיול הזה, ללא ספק.

_{(Nonno Lino Italiano, 45 Goodge Street, Fitzrovia, London, W1T 1TB)}

משבדיה באהבה

יש לי קצת טראומה מחטיפים סקנדינבים, מאז שחבר הביא לי חטיפים בטעם ליקריץ מלוח שגרמו לי לרצות למות. ואז חבר אחר הביא לי וודקה בטעם ליקריץ מלוח שמשום מה עברה קצת יותר חלק, ורק קצת רציתי למות. אבל נתקלתי ברחובות פיצרוביה במעדניה סקנדינבית, אז מה, לא נכנס?

התלבטתי רבות מה לקנות שם (חוץ מהליקריץ המלוח, כמובן). ויתרתי מראש על הגבינות והדגים המעושנים והתמקדתי בחטיפים, ובסוף הלכתי על Polly, המתואר ע”י היצרן כ-“טיפת קצף בטעמים בציפוי שוקולד”, כשהטעמים הם “וניל, טופי-חמאה וערק”, למי שתהה.

החטיף, אני חייב לציין, ממש מוצלח. אין ממש טעם של ערק, אם כי יש טעם לוואי קל של אלכוהול, אבל זה כמו עננת מרשמלו קטנה בציפוי שוקולד. טעים מאד, ובדיוק בגודל נכון. אני שוקל לעבור שם שוב ולקנות את הטעם השני לקחת איתי.

^{(61 Great Titchfield Street, London W1W 7PP)}

אנכרוניזם לשתיה

כחלק מהאובססיביות של רבים לחווה אותנטית – בין אם של מאכלים אקזוטיים, תבלינים מקוריים וצורת הגשה לא היגיינית – אפשר למצוא גם סוג של התרפקות על העבר, לא רק מבחינה חברתית מוסרית (“הימים הטובים כשאנשים לא פחדו ללכת ברחובות”, וכו’) אלא גם כמיהה למתכונים ישנים, לפני חומרי טעם וריח, צבעי מאכל ויצור המוני.

יש כמובן אלמנט אמיתי בכל זה, אבל במקרים רבים הוא נגוע ברומנטיזציה מוגזמת של העבר. אבל בלי להכנס להקשרים התרבותיים של התופעה הזו, אני כרגע אשאר רק עם תוצרי הלוואי שלה, וספציפית סדרת המשקאות של חברת Fentimans, שמתהדרת ביחוס ארוך (“נוסדה ב-1905!” – אז מה, קוקה קולה נוסדה לפני), עיצוב ויקטוריאני חינני (באמת!) ובאזוורדס כמו “botanical brewing” שנועדו להשמע אותנטיים ונקיים (למרות שהאתר לא בעצם אומר מה תהליך היצור העכשווי שלהם).

למרות זאת, אני די נהניתי מה-Victorian Lemonade שלהם, שזו לימונדה עם הרבה דברים אחרים בפנים (ג’ינג’ר, ערער, ורוניקה). היה טעים ומעניין, גם אם לא הרגשתי ויקטוריאני במיוחד.

לסיכום

זה מה שהספקתי לטעום ביום הראשון שלי בלונדון בטיול הזה, אבל יש עוד דברים בקנה – אני עכשיו הולך ל-CyberCandy, החנות המלבבת בקובנט גארדן שכבר כתבתי עליה בעבר, ויש לי גם שתי פחיות של משקה אזוב ג’מאייקני בטעמי וניל ובוטנים שגם אותם נדגום בהמשך. אל תעבירו ערוץ, אנחנו מיד נחזור.