בחן את עצמך: איזה מין שחקן אני?

פורסם ב:

בשיחה אי-שם במעבה האינטרנט, נתקלתי בדיון על משחקי תפקידים, שם טען אחד המשתתפים כי למנחה אין זכות להכתיב לו, לשחקן, איך לשחק את הדמות שלו – כי זה הדבר היחיד שיש לו, לשחקן, כוח עליו, ולכן חייבים להשאיר את הכוח הזה בידי השחקן.

אני לא רוצה להכנס כאן לנושא של התערבות בהחלטות גילום-דמות של שחקן במשחקי תפקידים, כי יש שיקולים לכאן ולכאן. כאן בעיקר צרמה לי הנחת היסוד של אותו בחור, לפיה כשחקן (ולא מנחה), יש לי השפעה רק על הדמות שלי. כי אני חושב שאנחנו התקדמנו הרבה מאד מימי ה-D&D המוקדם, המנחה-מאחורי-המסך שיודע את הדברים שהשחקנים לא יודעים, המשחק העימותי בו אתה מגלגל 1d6 לראות אם מצאת את הדלת הסודית שהמנחה יודע שהיא שם. התחלתי לכתוב את המחשבות שלי על שחקנים מעורבים ולצאת מתוך המשבצת של הדמות שלך, אבל אז נזכרתי שהשנה היא 2014, כך שיש סיכוי שמישהו איפשהו באינטרנט כבר כתב את זה טוב ממני. משם הגעתי למאמר מצוין בבלוג המצוין Deeper in the Game שמדבר על Stances – עמדות, או תפיסות שהשחקן יוצא מהן במשחקו. החלוקה הזו לעמדות ישנה בהרבה מהמאמר הזה (הוא מ-2011, ואפשר למצוא דיונים על העמדות עוד מ-2001), אבל אני חושב שהוא מסכם ומתמצת את הרעיון טוב יותר ממקומות אחרים, ובלי ההשענות על מודל ה-GNS הפשטני במקצת.

המאמר, בקצרה, מדבר על שלוש עמדות:

  1. עמדת השחקן (Actor Stance). זו העמדה הקלאסית במשחקי תפקידים , שבה נקודת המבט שלי כשחקן היא של הדמות שלי: לדעת מה שהיא יודעת, לראות מה שהיא רואה, לקבוע רק מה היא עושה. בהתאם, גם ההחלטות שאני אקבל יהיו החלטות שהדמות היתה עושה, בהנתן הפרדת ידע השחקן מהדמות. המטרות של השחקן ושל הדמות משולבות.
  2. העמדה השניה היא עמדת הסופר (Author Stance), שבה אני שולט בדמות, אבל השיקולים שלי כשחקן הם לא בהכרח אלה של הדמות שלי, אלא הם שיקולי הסיפור – הדמות שלי תעשה עכשיו מה שיהיה מגניב יותר לסיפור, לאו דווקא מנקודת המבט של הדמות. יש כאן באופן מכוון הפרה של אותה הפרדת ידע שחקן/דמות שנחשב מסורתית למקודש.
  3. העמדה האחרונה היא עמדת הבמאי (Director Stance), שהיא לתת לשחקנים – כל השחקנים – את האפשרות לקבוע עובדות בשטח בעולם מעבר לפעולות של הדמויות שלהם – כולל להמציא חלקים מהעולם, דמויות חדשות ולהכניס אירועים.

מהסידור הזה של שלושת העמדות אפשר אולי לחשוב שאני מדרג אותן, שעמדת הסופר טובה יותר, איכשהו, מעמדת השחקן. זה ממש לא נכון. שלושת העמדות הללו נמצאות אחת אחרי השניה לאורך ציר מסוים, זה נכון, אבל “טוב יותר” או “נכון יותר” ממש לא מתאר את זה. כל אחת מהעמדות הללו מתאימה לסגנון אחר של משחק.

עמדות בפועל

עמדת השחקן, למשל, מתאימה למשחקים של תגליות. כשאתה, השחקן, לא מכיר את עולם המערכה ורוצה לתת למנחה לזרוק אותך פנימה, אתה תכנס באופן טבעי לעמדה הזו. לא מזמן הייתי אמור להשתתף במשחק (שלצערי לא יצא לפועל) שיתרחש בקונסטנטינופול של המאה ה-14, וזאת מכיוון שהמנחה המיועד היה שקוע בלקרוא וללמוד על העיר בתקופה הזו, והשחקנים ברובם לא הכירו את החומר, וראו במשחק הזדמנות להכיר את הסיפור של העיר דרך אותו משחק.

עמדת השחקן גם מתאימה למשחקים ושחקנים שמדגישים את האספקט המשחקי-סיסטמי של משחקי התפקידים. אלה משחקים שבהם ההצלחה של הדמות שלך – נצחון בקרבות באמצעות טקטיקה חכמה, בניה חכמה של הדמות ושימוש מושכל ביכולות הללו – היא אחת המטרות של השחקנים. במצב כזה, עמדת הסופר .(ובטח ובטח עמדת הבמאי) עשויות להתפס כ-”רמאות”, או לכל הפחות פספוס של הנקודה.

עמדת הסופר, לעומת זאת, מתאימה למשחקים שבהם הסיפור הוא העיקר, והציפיה מהשחקנים היא לתרום ככל האפשר להנאה של כולם מהעלילה הנרקמת בין כולם. חשוב להדגיש שלא מדובר כאן בהכרח על משחקי סטורי-טלינג פרי-פורם היפיים. אין שום בעיה לשחק D&D קלאסי בעמדת הסופר, להקפיד על החוקים והמכניקות, ועדיין לשים את הסיפור בראש מעיינך. ולקחים מעמדת הסופר אפשר ליישם גם בלי ממש לראות את עצמך כשחקן סיפורי – לקחים כמו “אל תשים את ההצלחה של הדמות שלך מעל הכיף של החבורה”, למשל. זה נחמד אם יצרת דמות אפלה ודכאונית ששונאת את העולם, אבל אם משחק הדמות העמוק שלך גורם לך לא להשתתף בעלילה אלא לשבת בצד ולבהות, הסיפור שאתה יוצר הוא לא סיפור טוב במיוחד.

עמדת הבמאי, על פניו, מושכת לכיוון של דינמיקה מאד שונה של מנחים ושחקנים, ויש שיגידו שזו סוג של אנרכיה, או לכל הפחות סיעור מוחות בלתי פוסק. אבל גם כאן, חשוב להבין שלא מדובר כאן בהכרח על אימוץ קיצוני ורדיקלי של “כולם קובעים הכל לכולם”. Fate, למשל, הוא משחק ששם את עמדת הבמאי במרכזו, ומעודד את כל השחקנים לשנות את העולם, לקבוע לא רק את הפעולות של הדמויות שלהם אלא גם לתאר את התוצאה של אותה פעולה על העולם. אבל אין כאן תוהו ובוהו. Fate מגדירה חוקים ברורים לאיך אפשר לשנות את העולם, מכניסה אלמנט של fate points שבעזרתם משנים את העולם, אבל שבשביל לקבל אותן חייבים לקבל, בתורך, התערבות של שחקנים אחרים (כולל המנחה) בדמות שלך. זה לא חייב להיות free for all.

ואת עמדת הבמאי אפשר לשלב גם במשחקים קלאסיים יותר. במשחקי ה-Pathfinder שלי, למשל, הכניס אורי ליפשיץ, כמנחה, כמה ניסויים בכיוון. הכל מהקטנים ביותר – לתת בתחילת קרב לכל שחקן להוסיף משהו לסצנה, החל מכמה חביות באמצע הסמטה, הומלס ישן בפינה, או רוחות חזקות – שיצרו סיטואציות מעניינות יותר, והוסיפו דברים שאפשר גם היה להתייחס אליהם ברמה הטקטית. ברמה אחת הלאה, אורי בנה מבוך שלם סביב הרעיונות שלנו, השחקנים, כשביקש מכל אחד להמציא אגדה, שמועה או סיפור על המבוך הזה – מה שיצר מבוך שהפתיע גם אותו, וגם היה קטלני, כנראה, יותר מכל מה שהוא היה חושב עליו. ולבסוף, האלמנט הבמאי ביותר, הכנסנו מנגנון של Plot token או history token שכל שחקן קיבל בתחילת המפגש, ושאותו יכל להחליף, פעם אחת, בתמורה ליכולת להמציא פריט מידע היסטורי על העולם. השתמשנו בזה כדי ליצור קשר, רטרואקטיבית, בין רוחות הרפאים שאיימו עלינו לבין הממלכה האלפית ממנה הגיע אביו של הדמות שלי, מה שאפשר לנו לסיים את ההתקלות הזו ללא קרב. אני הקרבתי בשביל זה את ה-history token שלי, אבל אני די משוכנע שאורי היה נותן לזה לעבוד גם בלי – אם השחקנים ממציאים סיפור מגניב, סיפור טוב שמרחיב את העולם והופך אותו למעניין יותר, אז אין סיבה לא לתת לו להכנס. המנחה לא חייב להיות קנאי למעמד שלו כבמאי היחיד.

עמדות מתערבבות

עוד נקודה שחשוב לי להדגיש היא שהעמדות הללו הן לא אקסקלוסיביות. ברור כבר מהדוגמאות הקודמות שאפשר לערבב עמדות שונות בתוך אותו המשחק. כמו שאפשר להגדיר נקודות מסוימות במשחק בו אנחנו עוברים לעמדת הבמאי, או להגדיר שבקרב אנחנו נשחק בעמדת השחקן, אבל מחוץ לקרב נעבור לעמדת הסופר.

אבל העמדות השונות יכולות גם להתקיים בו זמנית אצל שחקנים שונים באותו משחק. זכור לי משחק לפני שנים בו, בזמן קרב שהתרחש בליבו של מרוץ כרכרות, בחרתי מיוזמתי לגרום לדמות שלי להדרס קלות, מה שהוסיף לי צליעה לשארית ההתקלות. עשיתי את זה כי זה נראה לי מגניב לסצינה באופן קולנועי עם אקשן. אבל העובדה ששחקנים אחרים נשארו בעמדת השחקן לא הפריע לי, ועמדת הסופר שלי (גם אם לא ידעתי לקרוא לזה כך אז) לא הפריע להם. אם כבר להפך – אני שיעשעתי אותם, והם, בתורם, קידמו את הסיפור בכך שהצלחנו לא לההרג בקרב. זה גם חשוב.

בקבוצה אחרת, לאחרונה, דיברנו בצורה גלויה על העמדות שלנו כשחקנים. אני הבעתי רצון להשפיע על העולם מעבר לעמדת השחקן. שחקנית אחרת אמרה שהיא דווקא נהנית מלחוות סיפור דרך העיניים של הדמות שלה, ומעדיפה את עמדת השחקן. שני הדברים יכולים לחיות בכפיפה אחת בלי בעיה: אני כתבתי היסטוריית דמות שהרחיבה את העולם, בעוד היא התעמקה בהיסטוריה האישית של הדמות שלה. היא מתמקדת בחוויות של הדמות שלה ואני, אני מוניתי למנחה-עזר לעת מצוא, להריץ עלילות משנה לחלק מהדמויות. כולם מקבלים מה שהם רוצים, וכולם מרוצים.

כמובן, עמדות משחק שונות יכולות גם להתנגש. וכאן אנחנו חוזרים לסיפור שהתחיל את הפוסט הזה מלכתחילה. כשמישהו רגיל לשחק בעמדת השחקן, בין אם מיוזמתו או כי זו הנורמה סביב השולחן, אז הוא יודע שהמנדט שלו מתחיל ונגמר בדמות שלו, במוטיבציות שלה ובהחלטות שלה. וכשמנחה מתערב לו בדמות, הוא מרגיש שהושג כאן גבול. אבל במשחק אחר, כמו Fate, זה מובן מאליו ומוגדר בחוקים שהמנחה – וגם שחקנים אחרים – יכולים וצריכים להתערב בהחלטות של הדמות באמצעות מנגנון ה-Compel. וזה, כמובן מוביל אותנו לאחד הקישורים החשובים שכל משחק חדש צריך לעבור עליהם – The Same Page Tool, שנועד לוודא שכל השחקנים נמצאים על אותו דף, משדרים על אותו גל, ובאים לשחק את אותו המשחק – או לפחות להסכים על איזה משחקים משותפים הם משחקים.


פורסם ב:

by

Comments

6 תגובות על “בחן את עצמך: איזה מין שחקן אני?”

  1. תמונת פרופיל של ננסק

    בעוד שאני ממש אוהב, מעודד, מקדם ומאמין ברעיון שמאחורי ה-Same Page Tool, את הצ'קליסט הספציפי הזה אני לא אוהב – אני חושב שהוא ארוך מדי, מסורבל מדי, ואני גם מעדיף כלים שאינם באנגלית. אם מתישהו תחליט לבנות רשימה יותר טובה, משלך, אני בטוח שהיא תצא יותר טוב.

    1. תמונת פרופיל של אבנר שחר קשתן

      אני מסכים, אבל אין לי אחד טוב יותר בשלוף. צריך להכין.

  2. תמונת פרופיל של עדיגי

    ובמקביל, אפשר להשליך את אותה הרשימה שבנית על מנחים:
    1. עמדת המנחה – מנחה לא מתערב, שתפקידו להריץ את העולם שלו, והעולם שלו בלבד. הוא נאמן לחוקים גם אם החוקים לעיתים פוגעים בתוכניות שלו, או יוצרים סיפור אחר ממה שהתכוון אליו.
    2. עמדת המספר – המנחה המספר רואה את המשחק כסיפור שלו, , וגם מצפה מהשחקנים להתיישר לפי הסיפור שלו. הוא מוכן לכופף את החוקים אם הם פוגעים בסיפור שהוא מעוניין לספר, ומוכן לקבל עובדות בשטח מהשחקנים כל עוד זה לא מקלקל לו את הסיפור.
    3. עמדת הבמאי – מבחינת מנחה זה, הוא והשחקנים יוצרים עולם משותף, ועל כן הגבולות בין הממלכה שלו לממלכת השחקנים הם פלואידים. הוא שמח לקבל תוספות מהשחקנים לעולמו, כשתפקידו הוא לארגן את פיסות המידע לתמונת עולם קוהרנטית.

  3. […] במשחקי תפקידים ובכלל.קבוצת Israeli Roleplayersהכתבה של אבנר: בחן את עצמך, איזה מין שחקן אני?Deeper in the Gameהכנסת עתקים למערכהלהחזיר את תחושת […]

  4. […] במשחקי תפקידים ובכלל.קבוצת Israeli Roleplayersהכתבה של אבנר: בחן את עצמך, איזה מין שחקן אני?Deeper in the Gameהכנסת עתקים למערכהלהחזיר את תחושת […]