שירים משומשים – קשה להיות טום וייטס

קניתי היום עותק דיגיטלי של שירים משומשים, פרוייקט המחווה והתרגום של שירי טום וייטס, בהפקת גיא חג’ג’. אבל עוד לא האזנתי לו. כמו שגיא כותב על הפרוייקט, וייטס הוא יוצר שמאד קשה לעשות לו פרשנויות שלא מנסות להיות חקייניות מצד אחד, או לא קשורות מצד שני. כבר כתבתי על זה פעם, לפני שנים, שעיבודים לוייטס נוטים לנסות להשמע כמוהו, אבל מי שמצליח לעשות קאברים באמת מוצלחים לוייטס זה וייטס עצמו, שבהופעות חיות נתן פרשנויות מעניינות לשיריו שלו עצמו.

לכן, לכבוד המאורע, ולקראת זה שאני בעצם אשב ואקשיב לאוסף החדש, בחרתי לתרגם פוסט ישן שלי, מבלוג אחר, מעשור אחר, על אלבום המחווה של סקרלט ג’והנסן (כן, כן) לטום וייטס.

אני לא חושב שמישהו ציפה שסקרלט ג’והנסן תוציא אלבום, שלא לומר אלבום מחווה לטום וייטס. מה שעוד יותר מפתיע, ומה שלקח לי עוד יותר זמן לעכל, הוא שבניגוד לנסיונות עבר של שחקניות שבחרו לגוון בקריירת שירה, האלבום בכלל, בכלל לא רע.

הוא התחיל עם שתי נקודות מקדימות לרעתו. הראשונה היא שכשחקנית צעירה ויפה שנכנסת לתחום חדש, היא נתפסת אוטומטית כסלבית מוקפת yes-men שיצדיקו כל מהלך אמנותי שלה כאמיץ ואמיתי, גם כשהיא לא ממש מחזיקה שיר. הנקודה השניה היא שטום וייטס הוא זמר שקשה מאד לעשות לו קאברים, בלי להיות חקיין מצד אחד או פרשן-יתר מצד שני. לאור שני אלה, זה מפתיע כפליים שג’והנסן הצליחה כפי שהצליחה.

יש לציין שהקרדיט על ההצלחה מגיע לא רק לג’והנסן, שהיכולות הווקאליות שלה עומדות במשימה, אך אינן מדהימות. הרבה מהקסם באלבום הוא בעיבודים, שמצליחים להיות שונים מאד מהצליל הוייטסי, אבל עדיין להפגין את האיכויות  העגמומיות, סמיכות, גשומות ואפלוליות של חומר המקור. האחראי על ההפקה כאן הוא דייב סאיטק, מלהקת TV On The Radio, ומגיע לו הרבה קרדיט – אולי אפילו יותר מדי.

בנוגע למעורבות של ג’והנסן עצמה – יתכן שאני קצת ממעיט באינפוט שלה לפרוייקט – אבל ההרגשה שלי היא שהעיבודים הם החלק המרכזי כאן, הנוכחות הווקאלית שלה לא ממש עומדת במרכז הבמה. היא רק עוד כלי נגינה שסאיטק מערבב לתוך התוצר הסופי. לא שאני אומר את זה לגנותה – לא כל זמרת צריכה להיות דיווה, ונראה שג’והנסן גם לא מתיימרת להיות. אבל השם שלה עדיין מתנוסס על האלבום, ולכן הופתעתי מכמה היא לא הפוקוס המוזיקלי.

אני חושב שזו הסיבה שאני ממש אוהב את הקליפ לשיר Falling Down, מתוך האלבום Big Time. הבמאי, שהביא את ג’והנסן גם לקליפ שהוא ביים ל-When The Deal Goes Down של בוב דילן, משתמש בשני הקליפים הללו בסגנון צילום מחוספס ומגורען שמתאים כ”כ למוזיקה של וייטס. הקליפ ל-Falling Down מציג את ג’והנסן בדרכה למה שנראה כמו סשן צילומים. בהתחלה היא ברכב, כשמסיעים אותה. אז היא יושבת בחדר הלבשה, ומאפרים אותה, מלבישים אותה, ואז מובילים אותה אל הסט. לאורך כל הקליפ היא פסיבית, מובלת, מולכת. אני רואה את הקליפ הזה כמייצג לא רע את ההרגשה שלי מהאלבום, שבו ג’והנסן היא השם על האלבום, היא הטאלנט המרכזי – אבל העיבוד לוקח אותה איתו, מוביל אותה ומנחה אותה, ולאו דווקא להפך. כמו כן, סלמן רושדי מופיע לרגע, אבל אני לא יודע מה זה אמור לייצג.

אז לסיכום, הציפיות שלי מהאלבום הזה לא היו גבוהות. אבל גם לא יחסית לציפיות-נמוכות-במיוחד, אני חושב שהאלבום הזה מוצדק, ומהנה, ושווה האזנה.