אני לא זוכר בדיוק מתי זה היה. אי אז בשלהי הניינטיז. אני די בטוח שזה היה אסף ברטוב שהשאיל לי את Dusk של The The ואמר לי שאני צריך להקשיב לו. אז לקחתי את הדיסק, והנחתי אותו על המדף, ושכחתי ממנו לכמה חודשים. זה היה בשלהי הניינטיז, אתם יודעים. אני הייתי אז עמוק בתוך תקופת הרוק המתקדם שלי, ולא ראיתי לנכון להשקיע זמן במשהו אחר. מעבר לכך, משום מה התקבע לי בראש ש-The The היא להקת רוק קלאסית, כמו The Who, ולהם בכלל לא היתה לי סבלנות. זו היתה שטות כפולה, כמובן. גם כי The The לא דומה בשום צורה ל-The Who, וגם כי למדתי מאוחר יותר להעריך את The Who הרבה יותר, מעבר לרק Tommy שהכרתי באותו שלב. אבל אני האמנתי במה שהאמנתי, והדיסק נשאר על המדף. חודש, חודשיים, אולי שלושה. ואז נעתרתי להפצרות, והכנסתי אותו למערכת, והאזנתי. ואז האזנתי שוב. ושוב. ושוב.
למאט ג’ונסון, האיש שמאחורי The The בכל גלגוליה, יש יכולת מופלאה למשוך אותך פנימה. לעשות low-fi שלא מפחד מגיטרות חשמליות או מהמפוחית הנהדרת של ג’וני מאר ב-Slow Emotion Replay. למרות החששות שלי, למרות חודשי הסרבנות, אני השתכנעתי.
* * *
השנה היא שנת 2000. בשלב הזה אני כבר לגמרי אימצתי את The The. לא רק את Dusk, אלא גם את Infected הנהדר ואת Mind Bomb החביב. אבל עדיין, זה קצת יוצא דופן בנוף המוזיקלי שלי של אותה תקופה. כמו שציינתי, אני הייתי חובב די גדול של רוק מתקדם, ורוק בכלל. החזקתי בתפיסה הזו, הכל-כך נפוצה, שכל המוזיקה הטובה נכתבה בשנות ה-70, עם קצת הקלות לדברים משנות ה-60. אחרי זה, הרי, הכל התקלקל.
במשך שנים היה לי קשה להשתחרר מהמלכוד הזה, כשאמנים חדשים אני פוסל מראש, ואמנים ותיקים שמוציאים חומרים חדשים, לרוב מוציאים חומרים גרועים, מה שמנציח את הדעה הקדומה. את תפיסת ה-“אמן ותיק יוציא רק אלבומים גרועים” שבר לי דיוויד בואי, ב-2002, עם Heathen המצוין, אבל עוד ב-2000, The The היו במקום הנכון בזמן הנכון – להקה שלא התחילה בסבנטיז אלא מאוחר יותר, שנתפסו אצלי כלהקת ניינטיז (למרות שרוב פועלו של ג’ונסון היה באייטיז), ושהוציאה אלבום חדש, NakedSelf, בדיוק ברגע שהייתי בשל להשתחרר מהקבעונות שלי. NakedSelf היה האלבום הראשון שקניתי בזמן אמת, פעם ראשונה שקניתי אלבום חדש של להקה פעילה, ולא כחלק מנבירות ארכיוניות. לצערי, הוא גם היה אלבום האולפן האחרון שג’ונסון יקליט בתור The The.
NakedSelf הוא קצת כמו Dusk, אבל מוקצן. הנגיעות האופטימיות שהיו ב-Dusk נשחקו לחלוטין, ובמקומן נשאר רק כאב גדול ורועש, עם גיטרות צורמות ומתנפצות. אם Dusk משך אותך פנימה, NakedSelf פשוט גורר אותך למטה למחילת ארנב קודרת וקוצנית. וגם יש בו שירים, כמו The Whisperers, שמעגנים את מעמדו של מאט ג’ונסון בתור האדם המריר ביותר עלי אדמות:
Don't get sad when people that you trusted stab you in the back
So, you thought they were your friends?
Now you know, now you know
הנה לנו משפט שגורם אפילו למוריסי להראות כמו דובון איכפת-לי אוהב אדם.
* * *
זה היה, אני די משוכנע, בחצי הראשון של שנות ה-2000. אני לא בטוח בדיוק מתי. עקבתי מדי פעם לראות אם יש סיכוי לאלבום חדש ל-The The, למרות שהמלחמות הבלתי פוסקות של ג’ונסון עם חברות התקליטים שלו – ודרכן בתרבות המערב הקפיטליסטית כולה – הקטינו את הסיכויים, גם אם היו משעשעות. אז אפשר כבר היה להגיד שאני מכיר ואוהב ומאזין בקביעות-יחסית לכל הרפרטואר של ג’ונסון?
כל הרפרטואר? לא ולא. שני אלבומים נשארו מיותמים להם בדיסקוגרפיה. Soul Mining, האלבום הראשון שג’ונסון הוציא תחת השם The The, נרכש בשלב כלשהו, אבל לא הצלחתי להאזין לו אחרי נסיון או שניים. הוא היה… אייטיז מדי בשבילי. אמנם בשלב הזה של ההפתחות המוזיקלית שלי כבר יכלתי לשמוע מוזיקת אייטיז, אבל רק להקות כמו הסמית’ס או הקיור, באוהאוס או הפיקסיז המוקדמים. ב-Soul Mining היו… סינתיסייזרים. ומקצבי סינתפופ מתוכנתים. זה לא היה משהו שחובב רוק כמוני יכול היה לאהוב!
אבל איפשהו שם, בחצי הראשון של שנות האלפיים, מצאתי את עצמי יושב ומזמזם לעצמי איזה שיר. אבל להפתעתי, לא זכרתי איזה שיר זה. משהו שישב לי במאחורה של הראש במשך שנים וחיכה לשעת כושר לצאת. וזה היה מוצלח. וזה היה מדבק. ואני עברתי על הדיסקיה שלי, שבשלב הזה כבר העלתה אבק, עד שזיהיתי את השיר. וזה היה This Is The Day, מתוך Soul Mining. אז האזנתי לו, ולכל שאר האלבום, והופתעתי לגלות שקרה לי משהו, והסינתיסייזרים כבר לא הפריעו לי. וראיתי איך המרירות הג’ונסונית קיימת גם שם, בינות לקצב העולץ-יחסית שלהם. וכך, kicking and screaming, נבעט החוצה עוד קבעון מוזיקלי שלי. זה עדיין לא הז’אנר החביב עלי, ללא ספק, אבל יכולתי למצוא גם שם אלבומים שאני אוהב, מניו אורדר ועד אן קלארק.
* * *
כל זה משאיר רק אלבום אחד בדיסקוגרפיה של The The שאני לא אוהב. Hanky Panky, מ-1995. אלבום מוזר, מבחינה שהוא כולו גרסאות כיסוי של שירי קאנטרי. בחירה מוזרה לזמר בריטי שמגיע מבסיס של פוסט-פאנק וסינת’פופ, אבל היי, מה שעושה לו את זה. הבעיה היא שקאנטרי לא עושה לי את זה. זה ז’אנר מוזיקלי שדי משעמם אותי, חוץ מכמה יוצאי דופן.
מצד שני, אם יש משהו שלמדתי מעשור וחצי עם The The, זה שאני עלול לשנות את דעתי.
Comments
2 תגובות על “מיומנו של חובב The The בעל כורחו”
סיפור אמיתי מלפני כך וכך שנים, כשעוד היו חברות שחשבו שהנה הנה הן מוציאות מנוע חיפוש חדש וקוברות את גוגל:
חברה אחת מאלה, ששמה זרח מפרחוני, הזמינה את ביל קלינטון כאורח הכבוד באירוע ההשקה.
גזירת הסרט הווירטואלית הייתה 'ביל מחפש משהו במנוע והעיתונעים מצלמים'.
ביל כתב the the, והמיני דאטה סנטר של החברה הצעירה התקרש.
עיתונאים ולא עיתונעים (היה מקצוע כזה אז) כמובן