הדיסטופיות של בואי, חלק ב’: המושיע במכונה

פורסם ב:

[הפוסט הזה הוא חלק מפרוייקט הדיסטופיות של בואי. אפשר לראות את הרשימה המלאה של הפוסטים בעמוד ההקדמה של הפרוייקט]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קשה קצת לתפוס שרק שנה עברה בין האלבום הקודם של בואי לבין זה. האלבום הקודם, שלרוב נחשב הראשון של בואי, מרגיש מאד צעיר, מאד תמים. החל מבלדות נוגות כמו Letter to Hermione ו-An Occasional Dream ועד למסרים חברתיים נאיביים קצת, כמו God Knows I’m Good או ה-Cygnet Committee שעליו הרחבנו בפוסט הקודם.

אבל The Man Who Sold the World הוא אלבום שונה מאד. אפל מאד. החל מהסוריאליזם הפרוע של Width of a Circle, תחושת התא-המרופד-ומכות-החשמל של All The Madmen (שכמעט וזכה לפוסט כאן בסדרה) ועד Running Gun Blues הסטריינג’לאבי. כל האלבום הזה רחוק מאד מההיפיות של 1969, שנה

אבל השיר שהכי מתאים לאופי של הסדרה הזו, לדעתי, הוא דווקא שיר שש, Saviour Machine, שכששמעתי אותו (בנעורי) מיד זרק אותי אחורה (לילדותי). כשהייתי בכיתה ג’ (או אולי ו’?), היתה לנו מקראה עם סיפורים קצרים (בעברית? באנגלית?), וביניהם את הסיפור “כל הצרות שבעולם” של אייזיק אסימוב.

הרעיון הבסיסי של אסימוב נראה די פשוט, בימינו: עולם אוטופי בו אין פשע, מלחמה או מחסור בגלל שמולטיואק, המחשב המרכזי, מונע את כולם בזמן. אבל היחיד שלא מרוצה באוטופיה הזו היא מולטיואק עצמו, שנמאס לו לדאוג לאנושות, ורוצה לשים לזה קץ.

They called it the Prayer, its answer was law
Its logic stopped war, gave them food
How they adored till it cried in its boredom

אבל הגרסה של בואי הופכת את היוצרות כאן. גם כאן המחשב דואג לעולם. וגם כאן נמאס לו, והוא מתחיל להשתעמם. אבל בעוד אצל אסימוב השעמום הופך ליצר התאבדותי, כאן המחשב נהיה רצחני.

Please don't believe in me,
please disagree with me
Life is too easy,
a plague seems quite feasible now,
or maybe a war,
or I may kill you all

אסימוב נוקט כאן בקו אוטופי יחסית, כשהשאלה שלו היא “כשיש אוטופיה, מי בכל זאת יפגע”. אבל אצל בואי האוטופיה עצמה לא אפשרית בלי שהיא תתרסק. “You can’t stake your lives on a Saviour Machine”.

אבל מה שאני אוהב בכל זאת בתמונה הדיסטופית הזו של בואי, של אנושות שמשליכה את יהבה על מחשב (או מנהיג, או מה-שזה-לא-יהיה ברמה המטפורית) ודנה את עצמה כך לחורבן, זה שבכל זאת אפשר למצוא מסר מעניין, ואולי אפילו קונסטרוקטיבי:

Don't let me stay, don't let me stay
My logic says burn so send me away

תמיד אהבתי את זה שהמחשב יודע שהדחף הרצחני שלו לשלוח מגפות ושטפונות על האנושות הוא שלילי. הוא לא רוצה לפגוע באנושות, והוא קורא לבני האדם למרוד בו, ולקחת שליטה חזרה על גורלם. למען האמת, בעצם ההתעמרות בבני האדם, בכך שהוא מכריח אותם להפטר ממנו, המחשב בעצם ממשיך לדאוג לאנושות – זה הדבר היחיד שהוא יכול לעשות, הדבר שהוא תוכנת לעשות. בואי כופר כאן באפשרות של אוטופיה בכלל, שתמיד תקרוס אל תוך דיסטופיה.

הערות נוספות

  • השם של השיר, Saviour Machine, אומץ כשמה של להקת מטאל נוצרי שהוקמה ב-1989. הנושאים של שירי הלהקה, ע”פ ויקיפדיה, הם “מלחמה, מוות והתבוננות פנימית בראי ההתגלות האלוהית”.
  • “כל הצרות שבעולם” מופיע, משום מה, בעמוד הויקיפדיה “התאבדות”, תחת הכותרת “התאבדות בספרות”. רק אני מרגיש שיש כאן טעם לפגם?

Comments

3 תגובות על “הדיסטופיות של בואי, חלק ב’: המושיע במכונה”

  1. תמונת פרופיל של אודי
    אודי

    כפי שכבר אמרתי כמה פעמים, אני קורא עכשיו את God Emperor of Dune, בו הבחירה היא… דומה אבל שונה; כדי למנוע חורבן והמשך התנהגות המובילה לעריצות בדורות הבאים של האנושות, הופך עצמו השליט במודע לעריץ הנורא ביותר בהיסטוריה. האם הוא יצליח- ספויילר- אם כן, הספרים הבאים יהיו ממש משעממים.

  2. תמונת פרופיל של יוחאי וולף

    הי,
    פוסט מצוין ותודה רבה שסופסוף הצלחתי בזכותך להיזכר בשמו של הסיפור המעולה של אסימוב. גם אני קראתי אותו במקראה בספרות (בכלל, המקראות האלו היו כיף גדול דווקא כשקוראים את הסיפורים שאינם בתוכנית הלימוד). כתבתי בבלוג שלי פוסט שלם על האלבום The Man Who Sold The World, אתה מוזמן לקרוא:
    http://japaninadishpan.blogspot.co.il/2013/03/blog-post_9.html

    יוחאי