התברר לי אתמול שבזמן שאני משחית את זמני בחנויות מכולת רוסיות, יש קטגוריה שלמה של חנויות מלאות הפתעות מלבבות – סופרים וחנויות מכולת של המגזר החרדי! זה שוק לגמרי לא מנוצל מבחינתי, שבדומה לשווקים הרוסיים והמזרח-אסייתים מכיל מותגים משלו, סטנדרטים משלו, ודברים מעניינים משלו.
אז הנה, לשיפוטכם, קופסה של סוכריות בננה בשם פישקאלאך שניתנה 
לי אתמול ע”י ליאור שמש ((אין שום דבר באתר כרגע, אבל יום אחד הוא יודה לי על מתנת ה-SEO הזו)). קופסת קרטון קטנה של סוכריות (שמגיעות גם בטעמי תות ולימון, על פי אתר היצרן) העשויות מ… ובכן… אני לא לגמרי יודע ממה. סוכר, ללא ספק. וגלוקוזה, למי שהסוכר לא הספיק לו. וקורנפלור, משום מה. ומשם והאלה זה כבר רק חומרים כימיים, שאליהם נחזור עוד מעט.
ראשית אבל, לטעם. כאן זה ניתוח פשוט מאד: אין להם טעם של בננה. בכלל. שום דבר. יש להם מתיקות כללית, גנרית כזו, אבל שום דבר בנני. וזה מוזר, כי טעם בננה מלאכותי הוא בין הטעמים הפשוטים ביותר לסינתוז. אני זוכר שעוד בשיעורי כימיה בחטיבת הביניים ייצרנו במעבדת בית-ספר את האיזו-אמיל אצטט המקנה לבננה את ריחה. אבל כאן? נאדה. גורנישט. כלום. אני לא יודע איך זה בטעמים האחרים, אבל יש לי הרגשה שגם לא נזכה למשהו מלהיב שם.
אבל אם התאכזבנו מהטעמים החסרים, לפחות יש לנו פיצוי בדברים שכן יש שם – צבעי מאכל! לא ברור בדיוק מה מקנה לסוכריות את צבען הצהוב – ברשימת המרכיבים בעברית כתוב טרטראזין (הידוע גם כ-E-102 או FD&C Yellow #5), אבל ברשימה באנגלית וצרפתית כתוב FD&C Yellow #6, שידוע גם כ-E-110 או Sunset Yellow.
אבל זה לא ממש משנה אם יש אחד מהם, את השני, או אפילו שניהם – שניהם צבעי מאכל שנולכים ונעלמים מהנוף. סנסט ילו אסור לשימוש בנורווגיה ופינלנד, ומחקר שהתפרסם ב-2008 בבריטניה המליץ ליצרניות להפסיק להשתמש בשני הצבעים הללו מרצונם, בהדרגתיות, בטרם תחליט הממשלה לאסור עליהם באופן גורף. הרשויות האירופאיות מקטינות בהדרגתיות את המינונים המקסימליים המומלצים משנה לשנה. אמנם הפישקאלאך הללו הן לא דוגמה מייצגת, אבל אני כבר התרשמתי בעבר מספר פעמים שמוצרים שמיועדים למגזר החרדי (וגם הערבי) נוטים להגרר מאחור כשזה מגיע לנושאי רגולציה בריאותית. הרבה מזה, אני מניח, זה הצורך לשמור על עלויות נמוכות במוצרים למגזרים עניים. חלק מזה הוא הניתוק מטרנדים חברתיים ותרבותיים שבמיינסטרים, כמו החשש מצבעי מאכל ומכבר לחומרים אורגניים יותר.
אבל מה כן אהבתי בסוכריות הללו, מעבר לאקזוטיות משובבת הנפש והשם היידי הקליט? העיפו מבט בסוכריות עצמן:
כדוריות הבננה הללו אינן אחידות. יש להם שינויים די משמעותיים בגודל ובצבע, והמרקם שלהם אינו חלק, אלא דומה יותר לזה של כדורי גולף קטנטנים. אפשר לקחת את חוסר האחידות הזו, חוסר השלמות עד כדי וואבי, ולדמיין את כדוריות הגלוקוזה-וקורנפלור הללו מיוצרים במפעל קטן, ביתי. כמו הדימויים המלאכותיים שפרסומות למוצרי מזון מנסה להאכיל אותנו. “כדוריות גלוקוזה וקורנפלור מייצרים באהבה, או שלא מייצרים בכלל – עם סנסט ילו #6, כמו שסבתא היתה מסנתזת!”. לא באמת משנה לי אם חברת עלה (סלוגן: “טעם טוב בפה!”. גם כאן הם קצת מאחורי הטרנד) לא יכלה או לא רצתה לעשות את הכדוריות הללו חלקות ומושלמות. אני נהנה מהפארסה הקטנה של מפעל ביתי שבניתי לי בראש.