אני כבר די הרבה שנים לא שומע רוק מתקדם באופן קבוע, אבל פעם זה היה הסגנון המוזיקלי המועדף עלי. יש משהו בגראנדיוזיות של הז’אנר שתמיד דיבר אלי איכשהו. היכולת של הלהקות לדבר, בצורה קוהרנטית יותר או פחות, על נושאים גדולים, גם אם על חשבון הנושאים הקטנים יותר. יותר פוקוס על האפי, פחות על האנושי.
בהנתן ההקשר הזה, מפתיע שלקח לי כל כך הרבה שנים להבין מה מוזר לי בשיר הזה של Yes, אחד מאבני היסוד של הרוק המתקדם, שיצא בשנת 1971. כיאה לשיר פרוג ראוי, אגב, הוא באורך 7 דקות, כך שבשביל לשחרר אותו כסינגל היה צריך לפצל אותו לשניים ולשחרר רק את החלק הראשון. But I digress.
השיר הוא, ללא ספק, מאד פרוגי. המילים שלו מכילות התייחסות אמורפיות למשחק שחמט קיומי, שאולי הם אזכורים לאליס בארץ הפלאות ואולי לא. בחצי השני יש סולו על לאוטה שאליו מצטרפות שתי חליליות ואורגן האמונד דו-קומתי. בקיצור, יותר פרוג מפרוג.
אבל איפשהו באמצע התנועה הראשונה של היצירה (זו ששוחררה כסינגל, כן?), בין המטאפורות המורכבות והדימויים, יש את השורה:
Send an instant karma to me, initial it with loving care
רגע, רגע. מה הולך כאן? Instant Karma הוא שם של שיר של ג’ון לנון שיצא ב-1970, שנה לפני השיר הזה. התייחסות אליו משיר של Yes פתאום מקרקע אותנו. מושך אותנו חזרה לכאן ולעכשיו (טוב, לכאן ולעכשיו של לפני 42 שנה). ולמקרה ששקלנו את האפשרות שזה צירוף מקרים, השניות האחרונות של התנועה הולכות עד הקצה עם קולות רקע ששרים:
All we are saying / is give peace a chance
אודה ואתוודה, התחושה הראשונה שלי כשהבנתי מה הולך שם היתה של בגידה. מה הם באים ושמים לי תרבות פופולרית באמצע הפרוג?! אבל אז חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שאולי האינסטינקט הזה הוא חלק מהסיבה שאני כבר לא באמת שומע הרבה פרוג בימינו. כשאתה טינאייג’ר חנון שמבלה הרבה בלקרוא ולשחק במחשב, אין לך בעיה עם מוזיקה שמנותקת מהעולם האמיתי. אבל עם השנים החיים שלך באים במגע עם העולם, באופן לא מפתיע, ואיכשהו, אתה מצפה גם מהמוזיקה שלך שתשקף את זה.
אני יכול גם להחיל את התיזה הזו על ספרות פנטזיה, על הבעיות שיש לי איתה בימינו ולמה אני קורא פחוות בז’אנר. אבל זה כבר נושא לפוסט שלם. גם הוא יגיע בקרוב.
פינת הבונוס
אם אתם רוצים לראות עוד מה קורה כש-Yes נכנסים חזיתית בתרבות פופולרית עכשווית, אתם מוזמנים לראות את העיבוד שלהם ל-American של סיימון וגרפונקל. כיאה למסורת הפרוג שלהם, הם לקחו שיר שקט בן שלוש וחצי דקות והפכו אותו לתאונת דרכים רועשת, סוערת, מפוארת ומגוחכת בת עשר ומשהו דקות, שאחרי ההתפרשות המרחבית, שינויי המקצב, האורכסטרציה המורכבת והכל, הם עדיין מצליחים לשכוח את אחד מהבתים של השיר המקורי. תענוג מפוקפק משהו, אבל עדיין תענוג.
Comments
5 תגובות על “מתקדם ומנותק”
תמיד הרגשתי שפרוג הוא הרולפליי של הרוק. מלא רפרנסים מתנגשים, ארוך בהרבה מעבר לעלילה, אידיוסינקרטי להחריד, ותכניתן מקפץ. אבל גם מהנה ברגע שעשית אותו לשלך, פשוט אם לא, הערך האובייקטיבי נמוך משהו.
הפוסט מעולה, אבל הייתי רוצה להתעכב קצת חווית הבגידה כאשר השיר מאזכר את העולם האמיתי. אתה כותב שחווית הבגידה נוצרת מהעדר החשיפה של נער גיקי למציאות. יש בזה מן האמת, אבל אני חושב שאתה מחמיץ כאן נקודה חשובה.
לדעתי, החוויה הגיקית מתאפיינת בשילוב דיסטינקטיבי של התנשאות ורגשי נחיתות. מחד הגיק נדחה על ידי המיינסטירים (רגשי נחיתות), ומאידך אחרי כמה שנים של חיפוש הוא מוצא לו אפיקים חברתיים אחרים שהוא מרגיש שהם עליונים למיינסטרים (התנשאות).
האזכור של תרבות פופולרית הוא הכרה של הכוהנים של העולם החדש (המוזיקאים שבחרת לעצמך על פי טעמך) בחשיבותו של העולם הישן שלך אותו נטשת או ממנו נזרקת, ולדעתי מכאן נובעת תחושת הבגידה.
אני חושב שניסחת את זה יפה, יובל, למרות שהיחס כאן הוא מאד אמביוולנטי ומורכב, ואני חושב שיש כאן משהו מעבר.
אם נתייחס לרפרנס הספציפי הזה, הרי שג'ון לנון הוא אולי קצת מיינסטרים, אבל לא מהסוג שנתפס כנחות. כלומר אני יכול להגדיר את ג'ון לנון ואת Yes בתור חלק מהעולם התרבותי (האליטיסטי) שיצרתי לעצמי, ועדיין להרגיש את הצרימה כש-Yes מתייחסים ללנון. כלומר, זה לא רק עניין של שני עולמות שמתנגשים, זה גם ספציפית העולם של הפרוג שבוחר ברוב המקרים להתנתק מהיום יום וללכת על תימות מרוחקות.
כן, אני נוטה להסכים.
אני לא רוצה להגיד שום דבר רע על הפוסט, אבל אמריקה של יס הוא אחד השירים האהובים עלי שלהם.
באופן מפתיע ולא קשור לחלוטין, השיר האהוב עלי של סיימון וגרפנקול זה אמריקה.
אני חושב שחלק מהצרימה הזו הוא שהלהקות הפרוגיות היומרניות (הו, כמה שהן יומרניות) פונות ללהקות רוק "פשוטות" או "ארציות" שבעיקר רצו לשדר את המסר שלהם ולעשות מוזיקה פשוטה. לאו דווקא בגלל ערבוב של תרבות המיינסטרים של שלום ואחווה עם פרוג.