דצמ 20 2012

יומן קריאה: המלחמה אותה מלחמה, האדם אותו אדם

Old Man’s War / John Scalzi

על ג’ון סקאלזי אני שומע כבר כמה זמן, בין אם מקרב קוראי המד”ב בארץ (הספר הזה זכה בפרס גפן ב-2007, והמשכו היה מועמד ב-2011) ובין אם בגלל הרעש שסקאלזי עצמו, שאוהב להתראיין ולכתוב בבלוג, עושה באינטרנט. אבל לא הגעתי ללקרוא אף ספר שלו עד שהוא לא נכלל ב-Humble eBook Bundle (שהיא יופי של תוכנית, בכלל). אז קניתי את מלחמת האדם הזקן, וקראתי אותו בטיסות לאנגליה וחזרה בסוף השבוע האחרון. ויש לי, בגדול, שני דברים להגיד עליו.

ראשית, זה נחמד לקרוא, לשם שינוי, מדע בדיוני עכשווי. כבר כמה שנים טובות שאני קורא פחות ופחות מד”ב (ופחות ופחות בכלל, אם נודה על האמת), וכשאני כבר קורא, זה לרוב מתוך מבחר אקלקטי של ספרים מחמישים השנה האחרונות. בפעם האחרונה שקראתי ספרים פחות או יותר עם יציאתם היה לפני כעשור כשקראתי את מרבית ספרי כישור הזמן של רוברט ג’ורדן. אבל אני לא גאה בזה.

הדבר השני, והמרכזי, הוא הבעיה שיש לי עם הספר. כלומר, הספר, כספר, הוא נחמד מאד: הוא קליל, קריא ומהנה, כל כולו מחווה ללוחמי החלל (Starship Troopers) של היינליין אבל עם יותר הומור, ועם עולם מד”בי מעניין יותר. אמנם הוא לא מחדש יותר מדי על הז’אנר ומוסכמותיו – בחור מתגייס לצבא, עובר טירונות, יוצא לשטח, פוגש יצורים מוזרים ומעניינים, והורג אותם – אבל לא כל ספר חייב להפוך את המוסכמות, וזה לא היה מפריע לי, חוץ מזה שחוסר החדשנות הזו קצת מעקרת את ה-premise הבסיסי של הספר, את הנקודה המעניינת ביותר שממנה הוא מתחיל.

קצת רקע למי שלא קרא את הספר: סקאלזי מתאר מצב שבו בני אדם יכולים, בגיל 75, לנתק כל קשר עם עברם, לעזוב את כדור הארץ, ולהצטרף לצבא המושבות ולהגן על המין האנושי מחייזרים. כל זה, כמובן, אחרי שגופם הגריאטרי מוחזר למצב בו הוא מסוגל להלחם (ולא נכנס לפרטים סביב זה). עכשיו, יש כאן הרבה פוטנציאל עלילתי. צבא שלם שמורכב מאנשים זקנים אמור להתנהל אחרת לגמרי מצבא של בני עשרים שמקבלים פקודות מבני שלושים. אבל איכשהו כל הייחוד הזה מתמסמס. למרות כמה אזכורים של דמויות בספר על החשיבות של הבגרות אצל חייל, בגרות שאין לבני עשרים, הם עדיין מתנהלים בדיוק כמו כל צבא בכל ספר או סרט – כולל הפרק בטירונות עם הסמל האנטיפת שצורח ומעליב את כולם. אמנם כמעט אף אחד לא מקפיד יותר מדי על משמעת ודיסטנס, שזה כן יכול להיות קשור. אבל זהו. כשכבר יש סצנה שבה אחד החיילים מנסה להביא לידי ביטוי את הנסיון שלו מחייו הקודמים (במקרה הזה מדובר בסנאטור, שר ושגריר לשעבר), הנסיונות שלו להגיע להדברות עם החייזרים מובילה, כמובן, לאסון.

אפשר היה לקחת את הספר הזה, סצנה אחר סצנה, ולחשוב שהוא נכתב ע”י היינליין בלוחמי החלל. וזה קצת מבאס. כי זה מה שכותבים במדע בדיוני עכשווי, חמישים שנה אחרי היינליין? ועוד יותר מכך, שהפואנטה המעניינת באמת, שהספר אפילו נקרא על שמה, ושמרומזת מהכריכה של הספר בהוצאה אחרת – איך היה מתנהל צבא שמורכב כולו מבני 75 פלוס – קצת הולכת לאיבוד.

2 תגובות

2 תגובות לפוסט “יומן קריאה: המלחמה אותה מלחמה, האדם אותו אדם”

  1. עדי סתיוNo Gravatarבתאריך 20 דצמ 2012 בשעה 20:32

    הוא דווקא יותר הזכיר לי את "מלחמה לנצח", שהוא ספר קודר בהרבה, ומהווה מעין מענה שמאלני "ללוחמי החלל" (על רקע המלחמה הקרה, על מערכותיה). אבל בסופו של דבר הרגשתי, כמוך, ש"מלחמת האדם הזקן" לא אמר שום דבר שלא נאמר לפניו.

  2. אבנר שחר קשתןNo Gravatarבתאריך 20 דצמ 2012 בשעה 20:46

    אני חושב שזה יותר מזה. זה לא סתם שהוא לא אומר שום דבר שלא נאמר לפניו, זה שהוא לא באמת אומר אומר משהו. בחצי הראשון הוא אומר שהמלחמה היא נצחית וכל נסיון לפתור בעיות בצורה אחרת נידונה לכשלון. ואז לקראת הסוף הוא עובר ל-"טוב, נו, לא תמיד". בלי שום אמירה ברורה.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים