היתרונות שבאנכרוניזם

ישבתי היום וצפיתי ב-Dave – סרט בן שעה שמורכב מרימיקס מורחב/מחרוזת של שירי דיוויד בואי, בליווי ספק-קליפ, ספק-סרט סוריאליסטי משהו. לא משנה. מה שמשנה הוא שאחד האלמנטים בסרט היה שחזור של עטיפות של תקליטים ושל סינגלים של בואי מכל השנים, ושם נתקלתי בעטיפה הבאה:

 

הסינגל הזה מכיל שני שירים שקצת מנותקים אחד מהשני. TVC 15, ה-A-side, נלקח מהאלבום Station to Station, אלבום מופת משנת 1976, רווי סמים (בעיקר קוקאין, כפי שאפשר לראות מהשורה הנהדרת “It’s not the side effect of the cocaine, I’m thinking that it must be love”) ואווירה מאני-דפרסיבית הנעה בין  תעשייתיות גרמנית ל-soul אמריקאי. TVC 15 הוא לא השיר הכי טוב באלבום, ועל פי האגדה נכתב בהשראת הזיית סמים פרנואידית של איגי פופ, אבל הוא ללא ספק משתלב יפה באלבום.

ה-B-side, לעומת זאת, הוא משהו אחר לגמרי. הוא נלקח מתוך האלבום Diamond Dogs, שיצא שנתיים קודם לכן, והיה פרוייקט שאפתני ליצור אלבום קונצפט בהשראת 1984 של אורוול. גם האלבום הזה אפלולי, אבל באופן שונה לחלוטין. לא לחינם בואי זכה לכינוי “הזיקית המוזיקלית” – הו החליף סגנונות באופן קבוע, ובתקופות מסוימות בין כל אלבום ואלבום. השנתיים בין ‘74 ו-‘76 היו מאד משמעותיות. ב-1974 בואי עדיין גר באנגליה ושמר על סגנון לבוש מושפע מתקופת זיגי סטרדאסט. ב-1976 בואי גר בלוס אנג’לס וחי, על פי אחת הביוגרפיות, במצב תמידי של פראנויה מבוססת קוקאין. אין שום קשר בין שתי התקופות הללו, ולשים את שני השירים ביחד על אותו סינגל זו צרימה מוזיקלית ממדרגה ראשונה.

…או לפחות ככה נוח לי לראות משנת 2012. נורא קל לחלק את בואי לתקופות דיסקרטיות ומובחנות. נקודות הציון שלי הן בעיקר אלבומי האולפן, שהם התוצר הראשי של בואי שנשמר להיום. דברים כמו סגנונות בהופעות חיות ותאריכי הוצאה של סינגלים – שהיו הרבה פעמים החלטה של חברות התקליטים בכלל – מתערבבים בבליל ההיסטוריה. אני מקבל את החוויה מפולטרת, נקייה מכל הזיזים החדים הללו. פילה של חוויה. מצד אחד, הפרספקטיבה ההיסטורית שלי מאפשרת לי לעשות הבחנות ברורות יותר, ואפילו הייתי אומר נכונות יותר. אבל אין ספק שהיא חוטאת קצת לדיוק ההיסטורי.

* * *

בשנת 2008, חברת הקומיקס Marvel (אף פעם אני לא מצליח להחליט איך לכתוב את זה בעברית. מארבל? מארוול?) התחילה אירוע עלילתי רחב היקף בשם Secret Invasion, שבו התגלה שבמשך שנים, הוחלפו דמויוות מפתח בעולם – ביניהם רבים מגיבורי העל הפופולריים – במשני צורה חייזריים, כחלק מהכנה ארוכת-שנים לפלישה ע”י גזע החייזרים. מסתבר ש-Marvel עבדו שנים על לשתול רמזים מטרימים בקומיקסים רבים, והם הגיעו לבשלות במיני-סדרה בת שמונת החלקים בשם Secret Invasion, כמו גם בהרבה סדרות קיימות, בין אפריל וספטמבר 2008. למה אני מספר לכם את זה? כי איכשהו התגלגלו לידי שמונת החוברות של הסדרה, והתחלתי לקרוא אותם, וקרה לי מה שקורה תמיד כשאני קורא חוברות קומיקס בודדות, לעומת כאלה שאוגדו לספרים שלמים: אני מסתכל על הפרסומות.

יש המון פרסומות בחוברות קומיקס. המון. כל עמוד רביעי בערך הוא פרסומת, והן לרוב מאד מושקעות. כשהייתי קטן וגרתי בקנדה הייתי (טוב, בעיקר אח שלי היה) קונה חוברות קומיקס, בשבוע שהן יצאו. הפרסומות אז היו בעיקר למשחקי נינטנדו, צעצועים, ודברים כאלה, שבנים אוהבים. בקומיקסים מ-2008, לעומת זאת, הפרסומות הן… ובכן… למשחקי וידאו, צעצועים, ודברים כאלה שבנים אוהבים. לא הרבה השתנה מהבחינה הזו. משהו מעניין הוא שיש המון פרסומות של צבא ארה”ב לשכנע נערים שיהיה מגניב להתגייס, והרבה tie-ins לסדרת הסרטים של Marvel שהתחילה אז רק להתחיל להזיז את גלגלי השיניים לעבר הפרוייקט שהוא ה-Avengers. וכמובן, הרבה פרסומות לטכנולוגיה. משחקי מחשב, טלפונים סלולריים.

וכאן, פתאום, היתה צרימה. נתקלתי בפרסומת למשחק מבוסס Iron Man למכשירי טלפון של מוטורולה, ואחרי מבט קצר ותוהה הבנתי מה צרם לי: לא היה מדובר במשחק למכשירי אנדרואיד, מכיוון שבאפריל 2008 עוד לא היו מכשירי אנדרואיד בשוק, והאייפון עוד לא תמך ממש באפליקציות, כך שמשחקים עוד לא היו מה שהם היום. לא, זה היה משחק שתוכנן למכשירי מוטורולה הפרימיטיבים יחסית, עם גרפיקה ישנה ו-gameplay מוגבל.

כל זה לא מפתיע. אנחנו לא זרים לקצב השינוי שעוובר על טכנולוגיה. אבל זה מאד צרם לי יחסית לקצב השינוי האיטי הרבה יותר שעבר על שאר הקומיקס. סגנון הציור הוא מודרני – הרבה יותר stylized ממה שגדלתי עליו, אבל לפחות לא הסגנון הרובּ-ליפילדי המזעזע שנהיה פופולרי בשלב כלשהו. הקומיקס מעניין, גם אם מכיל יותר מדי voice-overs דרמטיים על חשבון אקשן ויותר מדי דמויות, אבל הוא לא רע – והוא הזדקן הרבה, הרבה פחות מאשר הפרסומות שלו.

את Sandman של ניל גיימן קראתי כבר בצורת ספרים כרוכים ומאוגדים. הם יצירת קומיקס מרשימה ביותר, שמראה חשיבה קדימה, עלילה הדוקה וסגנון נהדר. אבל מה היה קורה אם הייתי קורא אותם בזמן אמת, כשיצאו? יש לי כמה חוברות בודדות של הסדרה, ולמרות שהן פחות מפוצצות בפרסומות מאשר ה-Secret Invasion, ואלה שיש הן בעיקר לספרים אחרים של DC Comics, זה עדיין מספק חוויה שונה. כמו לראות סרט מ-DVD לעומת לראות אותו בשידור בטלוויזיה, עם הפסקות לפרסומות. קשה יותר לייחס לזה חשיבות.

 

* * *

מה משותף לשני הסיפורים הללו? האנכרוניזם. הניתוק שלי, הקורא או השומע, מההקשר המקורי שהדברים חיו בו. לרוב יש הרבה דברים רעים להגיד על חוסר הבנת ההקשר, אבל לפעמים זה דברים טובים. זה מאפשר לעשרים עמודי קומיקס פעם בחודש (ועוד עשרה עמודי פרסומת) להפוך לספר, ליצירה. זה מאפשר להבין את התהליכים שעברו על בואי בלי הבלאגן שיצרה חברת התקליטים שהיתה צריכה למלא מקום על צד ב’ של תקליט. וזה בעיקר גורם לי לחשוב איזה יצירות מוצלחות אני מפספס כאן ועכשיו בגלל שהמדיום שבו הם חיים, בגלל הפורמט שבו הם בחרו, גרמו לי לזלזל בהם, או להתרחק מהם, או להתייאש מהם מהר מדי.