לסתום את האף ולעבוד

פורסם ב:

יש אימרת זן ישנה שהולכת ככה: “גם פציפיסט יכול להעריך את האומנות שבחרב”. טוב, כנראה שאין אימרת זן כזו, כי הרגע המצאתי אותה. אבל אני מקווה שהסנטימנט, לפחות, קיים. כי ככה אני מרגיש לגבי הרבה דברים. בעיקר פרסומות.

image

נתחיל מהפרסומת הזו של מכוניות אלפא רומאו. למרות הגישה השלילית שלי, לרוב, לפרסומות בכלל ולפרסומות לרכב בפרט, המחשבה הראשונה שלי כשנתקלתי בפרסומת הזו היתה הערכה. הקופירייטרים והמפרסמים עשו כאן עבודה יפה, לדעתי, בלתפוס הלך רוח חזק במיוחד בקרב מגזר מסוים, ספציפית הגבר בגיל העמידה מהמעמד הכלכלי העליון והבינוני עליון, מגזר שהיה חלק מההגמוניה המסורתית, ושמרגיש שזכויותיו (או זכויות היתר שלו) נגזלו. הוא כבר לא צעיר. הוא כבר לא יכול להתחיל עם בחורות (או להעיר הערות בנוגע למחשוף שלהן), הוא כבר לא יכול לאכול כל מה שהוא רוצה. המפרסמים של אלפא רומאו מבטיחים לו את נעוריו בחזרה, כולל כל מה שמגיע עם זה – קיבה, בלורית, ליבידו.

אני מעריך אותם על הניתוח הזה, על הפילוח המדויק של השוק. אבל קשה לי עם התחושה הזו. קשה לי לתת קרדיט לתעשייה שאני רואה כפרזיטית על גב החברה. קשה לי להעריך את ה-Craft, את האמנות שנכנסת לזה, בלי שאני מעריך את התוצר הסופי.

האלפא רומאו היא רק דוגמה אחת. לא חסר עוד. ברחוב קפלן בת”א יש שלט פרסומת ענק, עם פרסומות מתחלפות של מכוניות (במקרה זה יצא מכוניות שוב). הפרסומת ממלאת קיר שלם של בניין בן כ-4 קומות, ולמרגלותיו יש מערך של פנסים עוצמתיים, שמאירים את הפרסומת גם בלילה. לפני כמה ימים עברתי שם ולא יכולתי שלא להתמלא הערכה לעבודת התאורה: היא מדויקת, היא אחידה, היא מציגה את הפרסומת כולה בצורה ברורה בלי לדלוף לקירות שליד. ושוב – אנשי תאורה מוכשרים עושים עבודה מוקפדת בשביל מוצר נלוז.

יש לי חבר שעובד כבר שנים בתחום הדפוס הדיגיטלי. הוא עבד, בזמנו, על מוצר שמאפשר לבנות אלפי PDFים מותאמים אישית במהירות שיא, כך שמפרסמים יוכלו להכין קטלוגים מותאמים אישית לדיוור ישיר. “יום אחד הבנתי שאני עובד בשביל הרעים”, הוא אמר לי. “אני עובד בשביל האימפריה”. כ”כ הרבה כשרון, כ”כ הרבה עבודה – לטובת ספאם.

ואני, מה? עבדתי כמה שנים בעיתון. יכולתי לשכנע את עצמי שמה שאני עושה עוזר ליידע אנשים, לעניין אותם, אולי אפילו לעשיר אותם. למכור עוד עיתונים (=שטח פרסום) לא היה היעוד הראשי של העבודה שלי. גם עבדתי, ואני עובד, שנים רבות בהיי-טק, לרוב כיועץ אצל מגוון חברות וארגונים. האם אני מסכים עם היעדים של כל החברות הללו? לא עבדתי אף פעם באף ארגון שהמטרות שלו ממש צרמו לי. אני לא יודע מה אני אעשה אם החברה שבה אני מועסק, שדרכה אני עובד, תקבל הזמנת עבודה מחברת פרסום? מאתר פורנוגרפי? מ-“אם תרצו”? מה אני אעשה אז?


פורסם ב:

by

Comments

5 תגובות על “לסתום את האף ולעבוד”

  1. תמונת פרופיל של נתאי

    מעניין. תודה!
    לא כותבים מספיק פוסטים כאלו על דברים שהם חשובים אבל לא דחופים.

  2. תמונת פרופיל של אבנר שחר קשתן

    חשוב אך לא דחוף. אולי אני אשים את זה על כרטיסי הביקור שלי. :) תודה!

  3. תמונת פרופיל של רועי רוטמן

    אני הייתי מבקש לכנות את הדילמה הזו בשם "דילמת עורך הדין", כי יש לי הרגשה שבמקצוע שלי הדילמה מתחדדת עוד יותר. איש הפרסום שהגה את הקמפיין של אלפא רומיאו, איש התאורה שמאיר את הפוסטרים ברח' קפלן ויוצר הPDF-ים הפרסומיים אינם נמצאים, ברוב המקרים, בסיטואציה שהופכת אותם למזוהים אישית עם מזמין העבודה. עורך הדין דווקא נמצא בדיוק במצב הזה. השירות שהוא נותן הוא שירות של ייצוג, ועיקר עבודתו הוא לטעון טענות, בכתב ובעל פה, בשם שולחו. עכשיו, הטענות הן לכאורה טענות של השולח, אבל מי שחתום על המכתב, מי שמדבר בבית המשפט, מי שיוצא לתקשורת – זה עורך הדין. הדיסוננס הזה, שבין עמדותיו וערכיו של עורך הדין לבין אלו של לקוחו, הוא עניין כמעט יום יומי בעבודתי (כשאני עובד. עזבו את זה כרגע). מצד אחד, אני לומד לחיות עם זה. מצד שני, מחיר השיעור הוא סוג של קהות.
    פה אני לסאורון.

  4. תמונת פרופיל של יוליה
    יוליה

    בתור סטודנטית לעיצוב גרפי, אני יכולה רק לקוות שהמוצרים שאמכור והפרסומות והמיתוג שאעשה להם בעתיד לא יצרו אצלי דיסוננס כמו זה שאתה מפחד ממנו. אין לי מושג איך זה יכול לקרות אבל אני ממש מקווה.

  5. תמונת פרופיל של יעל
    יעל

    ממרומי הגיל – כל מה שצריך על מנת לשרוד את הדילמה המתוארת הוא לא להיות כל כך בטוח במה נכון ומה לא נכון. האמונות החזקות ביותר משתנות עם הזמן. גם עם "אקט מחאתי על בסיס מוסרי" קשה לפעמים לחיות, לאחר זמן.