Jun 04 2011

הומו אינפורמטיקוס

נתקלתי היום בפוסט המעניין הזה, שמתייחס לכנס שנערך בקליפורניה בקשר ל-Quantified Self, באזוורד אופנתית וחדשה שמצטרפת לותיקות יותר, כמו lifestreaming או personal tracking, ושמהותה היא תיעוד – אובססיבי יותר או פחות – של פעולות יומיומיות שאנחנו מבצעים.

יש כאן סקאלה שונה של אובססיביות, כמובן. החל מלעשות צ’ק-אין בפורסקוור בכל חנות או מקום בילוי, או תיעוד ביומן של כל פגישה, טיול, ארוחה או פעולה אחרת שעשינו בעשור האחרון (היי, יובל!). בפוסט המקושר, הכותב, צוקרמן, מתייחס גם לפעולות יותר ספציפיות, כמו רישום אוטומטי באמצעות GPS של כל שימוש במשאפי אסתמה, או שרטוט אוטומטי של מסלולי ההליכה שלנו על גבי מפת העיר. אבל צוקרמן מתייחס בעיקר לתועלת הפרקטית שיכולה לצוץ מהמעקב הזה. גם התועלת הישירה לאינדיבידואל המדווח, אבל בעיקר לחברה בכללותה: אם יש לנו מידע גיאוגרפי על השימוש במשאפים, אפשר להשתמש בו בשביל לגלות גורמים מזיקים באוויר, למשל.

matrix2

Credit: Ethan Zuckerman

אני לא מתכוון להכנס, לא כאן, ליתרונות ולחסרונות של מעקב כזה, לסכנות שבחשיפת מידע כזה או להסתכלות המוגזמת פנימה שנדרשת בשבילה. מה שמעניין אותי זה המניעים הפסיכולוגיים האישיים שיכולים לעמוד מאחורי פרוייקט כזה. כלומר, אם אני הייתי מתחיל לתעד ככה את חיי, למה הייתי עושה את זה?

התשובה שעולה לי בראש, להפתעתי, היתה קשורה הרבה פחות לאלטרואיזם או מיקור-המונים של מחקר רפואי, והרבה יותר לטרנסהומניזם, או לפחות לסוג מאד ספציפי שלו. אם טרנסהומניזם מדבר על שימוש בטכנולוגיה כדי לשנות – להרחיב, לקדם – את משמעות המונח “להיות אנושי”, אז כאן אפשר לראות שאיפה ברורה של להפוך את הקיום האנושי, הכאוטי והלא מוסדר, לרצפים נשלטים של אינפורמציה. לקודד את סך ההוויה שלנו לכדי רשימות וטבלאות וסכומים. הזכרון כבר לא יהיה גבב לא יציב במוח שלנו, אלא דטאבייס מסודר שממנו אפשר לשלוף נתונים, אם יודעים את הקוד המתאים (ושימו לב לתאריך – אחד הפוסטים הראשונים שלי אי פעם). לתרגם את האדם למכונה לא על ידי שימוש במכשירים מכניים, שתלים קיברנטיים או ממשקי מוח-מכונה, אלא פשוט על ידי בניית מודל ממוחשב של ההוויה האנושית. בהתחלה נשתמש בו ככלי עזר, זכרון חיצוני. בהמשך, אולי, אנחנו מקווים שהוא יהפוך למשהו מעבר.

4 תגובות

4 תגובות לפוסט “הומו אינפורמטיקוס”

  1. mux2000No Gravatarבתאריך 05 Jun 2011 בשעה 17:52

    יש לי כבר זיכרון חיצוני כזה. קוראים לו ג’ימייל. אמנם יכולות עיבוד הנתונים בו מוגבלות ביותר, אבל יש בו את רשימת כל הפגישות שנכחתי בהן, רשימות כל הפריטים למסעות שלקחתי, את רשימת חברי במסד נתונים עתיר פרטים שניתן לחתוך למאה כיוונים, וחלק הולך וגדל מסך כל השיחות שאני מנהל מדי יום, באימייל, בצ’אט וברשתות החברתיות, דרך נוטיפיקציות. יותר ויותר אני נסמך עליו שיזכור את כל מה שאין לי כוח לזכור. כמות המיילים שאני שולח לעצמי גדולה פי כמה מכמות המיילים שאני מקבל מכל מקור אנושי אחר.
    ביום שיגנבו לי את תיבת הדואר אני ודאי אשאר מבולבל וחסר כיוון כמו מנפרד מקס, הגיבור של אצ’לרנדו [1], ביום שגנבו לו את המשקפיים – עם חצי עבר, חצי זיכרון. מה שמזכיר לי שאולי כדאי לגבות מתישהו.
    [1] למי שלא קרא – מומלץ בחום http://www.manybooks.net/titles/strosscother05accelerando-txt.html

  2. יובלNo Gravatarבתאריך 05 Jun 2011 בשעה 23:42

    ושלום בחזרה.
    כמובן שאני מאד מסכים עם הנקודה המעניינת שלך, ואני רוצה להוסיף.
    זה לא רק שאולי הזכרון החיצוני הזה יהפוך למשהו אחר אח”כ. אני רוצה לטעון שכבר עכשיו הוא משנה אותי. בהרבה מובנים, מה שמגדיר אותנו אלו הזכרונות שלנו (ואיך אחרים זוכרים אותנו). ברגע שהזכרון הזה נמצא בחוץ, על מדיה קשיחה, אני כאדם מקבל משנה תוקף. אני כבר לא רק מה שאני זוכר, או מה שאנשים אחרים אולי זוכרים, בטובם. יש לי קיום חיצוני ואובייקטיבי, בצורה מסוימת. הרבע שעה שנמחקה לי מהזכרון בתאונת דרכים, זה חלק מחיי שכבר בעצם לא קיים, ומה באמת קרה שם זה עניין של ניחוש. אבל מה שכתבתי והקלטתי ורשמתי, עד כדי גיבוי, הוא קבוע ולא משתנה, והוא לא תלוי בכימיקלים בראש שלי או בכמה מכות אני אחטוף. ובעיניי זה הופך אותי, כייצור המוגדר על ידי הזכרונות שלו, להרבה יותר ממשי.

  3. דותן דימטNo Gravatarבתאריך 06 Jun 2011 בשעה 18:27

    מזכיר לי מאמר של צ’רלס סטרוס שבו הוא מדבר על ההשלכות של תיעוד נצחי ואיחזור זמין של כל תנועה ונפיחה – ההשפעה של השקיפות הזו לא רק על רעיון הפרטיות אלא גם על ההיסטוריה, שפתאום תהפוך למין מדע מדוייק (מלים שלי, לא שלו – הוא אומר היסטוריה טוטאלית, על משקל מלחמה טוטאלית).
    – דותן

  4. ד.ק.No Gravatarבתאריך 09 Jun 2011 בשעה 15:33

    האם רק לי נדמה שהטרנספורמציה שאתה מתאר היא הליכה אחורה ולא אבולוציה? כלומר, העמימות שאופיינית לפונקציות הקוגניטיביות האנושיות ביחס למקבילותיהן הדיגיטליות נראית לי כיתרון ולא חסרון. כשאני מצרין את הזכרונות שלי בצורה שהמחשב יוכל לעבד אותם, אני אמנם מאפשר לעצמי לאחזר אותם באופן יותר יעיל, אבל ההצרנה שעשיתי הייתה שרירותית ואיבדתי הרבה מאוד ממה שהיה שם לטובת הנוחות. הדבר שקול למערכת שירות לקוחות ממוחשבת שעונה על 50% מהמטלות הטריוויאליות יותר טוב מבן-אדם, על 50% הנותרים מהמטלות הטרייוויאליות קצת פחות טוב מבן-אדם, ולא מסוגלת בכלל להתמודד עם שום מטלה לא טריוויאלית.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים