May 04 2011

פופקורן ומחלת ים

אנחנו חיים בשנים קשות מאד לתעשיית הקולנועים. לא תעשיית הקולנוע, לא, היא דווקא חיה טוב, בניגוד לנבואות החורבן שלה, וממשיכה להרוויח מיליארדים מהמשכונים וסרטי קיץ מטופשים. אבל תעשיית הקולנועים סובלת קצת יותר. כמו תעשיית משחקי הוידאו שחטפה מכה אנושה מעלייתן של הקונסולות בשנות ה-90, כך גם הקולנועים סובלים מהזמינות הבלתי נסבלת של סרטים בבית, ממסכים גדולים וכונני בלו-ריי וסטרימינג מהיר ואפילו טלוויזיות תלת-ממד, שמאפשרות לחוות את הגימיק המיותר של הקולנוע גם כגימיק מיותר בבית. ואפילו פופקורן אפשר להכין בקלות בבית.

אז כמו שה-arcades של משחקי הוידאו התחילו ללכת על מכונות גדולות ומורכבות יותר, מאופנועי פלסטיק למשחקי מירוץ ועד רובי ציד משודרגים, ככה גם תעשיית הקולנוע נשאבת לפתרונות טכנולוגיים גרנדיוזיים שיגרמו לצופים לעזוב את הפלזמות ולבוא לאולמות. ההפלצה האחרונה היא ה-D Box Motion Code, מושב קולנוע דינאמי שזז בהתאם לפקודות שמסונכרנות עם הסרט שמוצג באולם. טבילת האש ההוליוודית שלו תהיה כנראה בקיץ, עם המותחן העל-טבעי של ג’יי ג’יי אברמס, Super 8. המושב יסתובב ויתנענע מצד לצד בהתאם, אני מניח, לרגעים מבהילים במיוחד בסרט. כמו רכבת הרים בלונה-פארק, אברמס מאמין שהסוד לתחושת פחד מוצלחת נעוץ בתעלות האוזן הפנימית, והקולנועים מקווים שאם הם לא הצליחו למשוך צופים עם סרטים טובים, אולי הם יצליחו עם מחלת ים.

אפשר להבין מהטון שלי שאני לא מאד נלהב מההתפתחות הזו. וזה נכון. הסיבה היא שהם נגועים בטעות (הנפוצה) שאפשר לפתור כל בעיה על ידי לזרוק עליה טכנולוגיה. אנשים לא הפסיקו ללכת לקולנוע ((אם הם באמת הפסיקו. אני מניח כאן הנחות שלא בדקתי. קשה מהנתונים הללו להבין אם יש ירידה, בלי נתונים על הגידול באוכלוסיה) ) רק בגלל שהחוויה לא היתה דינאמית, או מרשימה, או גדולה מספיק. זו מחשבה מאד נאיבית, ונובעת מזה שפתרון טכנולוגי הוא לרוב הפתרון שהכי קל לחשוב עליו, גם אם הוא מתעלם מהבעיות האמיתיות: שהשינוי בהרגלי הצפיה הוא שינוי חברתי, ואם רוצים להתייחס אליו ולשנות את המגמה, צריך להשתמש בכלים חברתיים. צריך לראיין אנשים ולשאול אותם מה  יגרום להם לבוא לקולנוע. צריך לשים דגש – בקמפייני פרסום כמו גם בשדרוגים לקולנועים – על דברים ייחודיים: ההליכה לקולנוע כאקט חברתי, צפיה קבוצתית, דייט רומנטי. כל פתרון טכנולוגי ימצא את עצמו מהר מאד משתכפל גם לקולנוע הביתי, כמו התלת-ממד והפופקורן, והקולנועים ישארו פשוט עם הרבה מאד מחלת ים ובלי צופים.

5 תגובות

5 תגובות לפוסט “פופקורן ומחלת ים”

  1. פרננדוNo Gravatarבתאריך 05 May 2011 בשעה 04:22

    חוץ מזה, טכנולוגית, הפתרון יכול להפוך לביתי – זה מה שקרה עם תלת-מימד או עם כל התוספות האיזוטריות של קונסולות המשחקים. כבר הוצגו כמה מכשירים בעבר שמסנכרנים רעידות בהתאם לסרט, אז הצעד הבא הוא ספה עם צירי חופש (ולא רק רעידות). בכל מקרה, הנקודה היא  שפתרון טכלונולוגי הוא לא פתרון אמיתי.

  2. דפנה שיזףNo Gravatarבתאריך 05 May 2011 בשעה 08:09

    אני לא מבינה למה פיתרון טכנולוגי הוא לא פיתרון אמיתי. 

    פיתרון אמיתי הוא פיתרון שייתן לקולנועים עדיפות ביחס לצפייה בסרטים בבית.

    זה יכול להיות מסעדה בקומת הביניים כדי שזה יתאים לדייטים, או מה שלא יהיה, אבל זה יכול להיות גם טכנולוגיה שייקח עשור מרגע שהיא תצליח בקולנוע עד שלאנשים יהיה אותה בבית. 

    אני חושבת שהבעיה היא לא עם הרעיון של פיתרון טכנולוגי, אלא שהטכנולוגיה הספיציפית הזאת נשמעת מטופשת. היא תיכשל לא בגלל שטכנולוגיה לא פותרת בעיות, אלא בגלל שלא נעים לאכול פופקורן כשיש לך מחלת ים. 

  3. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 05 May 2011 בשעה 08:39

    אני אסייג, אם כך. אני לא חושב שפתרון טכנולוגי יכול להיות אמיתי, בשלב הזה של ההיסטוריה, כי אני לא מצליח לחשוב על פתרון טכנולוגי שבאמת לא יעבור תוך חודשים ספורים גם לבית. העשורים האחרונים עמדו בסימן של מזעור. אני לא מצליח לחשוב על פתרון טכנולוגי טוב שבאמת יהיה יחודי לאולם קולנוע ולא לצופים בבית, וגם יסתדר עם הלחצים הכלכליים הקיימים.

  4. מהגגNo Gravatarבתאריך 16 May 2011 בשעה 18:22

    אני חושב שאתה צודק בלהצביע על הבעיה, הבעיה היא שאין לך או לאף אחד אחר ממש פתרון להציע להם.
    שינויים חברתיים לא נוטים להיות ניתנים להשפעה כל כך ע”י גופים מסחריים. אני מניח שהם עושים מה שהם יכולים, ואם כל מה שיש להם להציע זה תלת מימד וטכנולוגיות – אני לא אתפלא שהם ינסו את זה גם את זה נותן יתרון זמני בלבד.
    הרבה דברים הטלוויזיה הביתית הרגה: הקרקס, הרדיו, הקולנוע, ספרים עם 500 עמודים.
    את מה שהאינטרנט יהרוג אנחנו רק מתחילים ללמוד, אני לא באמת חושב שאפשר לעשות משהו נגד זה, רק לצפות בשקט ולהתאבל. אי אפשר לעצור את זה…

  5. דוריNo Gravatarבתאריך 21 May 2011 בשעה 21:48

    גם לי קשה להאמין שזה מה שיחזיר את האנשים לקולנוע.
    מה שכן ברור לי שאם תשאל אנשים מה כן יחזיר אותם לא תקבל את התשובה.
    היכולת של אנשים לדמין טכנולוגיה עתידית/עתיד חלופי היא מאוד מוגבלת.
    אנחנו חיים בתוך הקונוונציות שלנו.
    פיתוח מוצרים חדשים, נובע לעיתים רחוקות מאוד מסקרים או מרעיונות ש”הקהל” רוצה אותם.
    או אם לדייק מרעיונות שהקהל כבר יודע לבטא אותם.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים