הליכה בעיר זרה

כשהייתי קטן, לפני כעשרים ושתיים שנה, גרתי בחו”ל, בקנדה, בטורונטו. ילד קטן בעיר גדולה. מאז לא גרתי מחוץ לת”א או לוויניה, וההתרשמות שלי מחו”ל היא בעיקר מגיחות קצרות, סופי שבוע, או לכל היותר טיול מחוף-לחוף בארה”ב. חסרה לי זווית הראיה השונה שמגיעה מלגור בארץ אחרת עם נורמות אחרות וסטנדרטים אחרים. לאו דווקא הדברים הגדולים, אלא דווקא הקטנים, הם אלה שעושים את ההבדל.

* * *

אחרי שבוע ברחובות ברצלונה התחלתי לחשוב שאולי זה לא אני, זה הם. רחובות ברצלונה לא שונים מאד מרחובות תל אביב. הרבה אנשים הולכים לכל מקום, חוצים בירוק או באדום, ממלאים את השדרות ואת המדרכות. רוכבי אופניים מצפצפים ועוקפים על הכביש, על המדרכה, על נתיבי האופניים המסומנים, וכולם מתקיימים להם בבלאגן חי ונושם. אבל בברצלונה, איכשהו, הרגשתי כל הזמן במגננה בעודי הולך ברחובות. התחושה היתה כל הזמן שעומדים להתקל בי, או שבאמת נתקלים בי. המכוניות לא חיכו להולכי הרגיל שיעברו את הכביש אם הרמזור התחלף לאדום, וקבוצות או זוגות לא התפצלו כדי לתת לאנשים מולם לעבור. מצאתי את עצמי קופץ, מזנק ונעצר הרבה יותר מאשר בתל-אביב, כשההרגשה שלי היא שתרבות ההליכה שם, בברצלונה, שונה מאשר בארץ. קשה לי לשים את האצבע בדיוק על מה. לא היתה תחושה שהאנשים פחות נחמדים, וזה לא שההליכה שם הרבה יותר מוסדרת, ואני עברתי על איזה חוקי רחוב. יש פשוט איזה ניואנס בהתנהגות שהם רגילים אליו ואני לא.

היום הילכתי לי באלנבי הסואן, בקינג ג’ורג’ העמוס. כל סוף השבוע, ועוד עם החג, מרכז תל אביב היתה כמרקחה. ועדיין הצלחתי בלי אפילו לנסות להתקדם, לזרום עם הקהל, דרך הקהל. לעקוף את מי שמתעכב, לזוז למי שממהר. אני דובר את שפת ההליכה כאן בעיר, אפילו אם אני לא יודע בדיוק מה היא.

* * *

בברצלונה, לפחות במרכז התיירותי, יש המון שדרות וכיכרות. אבל יש שם החלטות עיצוביות שלא לגמרי ברורות לי. הכיכרות גדולות והשדרות רחבות, אבל כמעט בלי עצים או קישוטים אחרים. רובם גם בלי ספסלים או מקומות ישיבה אחרים. התחושה היא של מרחב עירוני נאה, עם ארכיטקטורה יפה, אבל שממש לא מזמין אותך להשאר בו, אלא רק לחלוף, ללכת, להמשיך הלאה. אולי זה קשור למנהגי ההליכה שלהם. אולי לא.