Mar 06 2011

החיים הפשוטים במעמקי האדמה

אתם יודעים מה אני אוהב ברכבות תחתיות? חוץ מהעולם הפועם והחי מתחת לפני השטח? אני אוהב את העובדה שברגע שאתה יורד לך לעבר הרכבת, אתה עובר לעולם אחר, עולם בו מונחים קיומיים בסיסיים של תנועה לא תקפים.

בעולם שלמעלה, תחבורה היא דו-ממדית, לכל הפחות. היא כוללת הליכות ופניות, הליכה לאיבוד ושינויי כיוון. היא כוללת רמזורים ותמרורים וחוקי תנועה, פקקים, הולכי רגל, מרחקים ועייפות. בעולם שלמטה, התחביר של התנועה כולל שתי פעולות בלבד. אתה יכול להמתין. או שאתה יכול לעבור לרכבת אחרת. זהו. אלו כל הפעולות שבעזרתן מגיעים מכל נקודה א’ לכל נקודה ב’. אין מפות, יש רק תרשימים סכמטיים. אין כיוונים, יש רק מסלולים שמצטלבים באופן שרירותי. אין קשר ישיר בין וקטור התנועה שלי, הנוסע במערכת, לבין וקטור התנועה של הרכבת עצמה, שיכולה לפנות והתפתל, לטפס ולרדת, וכל זאת בעוד שהחשכה מסתירה את זה ממני. אבסטרקציה מוחלטת.

ואז אתה עולה חזרה מהמעמקים, בוקע החוצה מהמדרגות הנעות, ומבלה כמה שניות של ורטיגו, dislocation. לא בגלל שאתה לא יודע איפה אתה – הרי היעד היה כתוב על כל השלטים, בקע מהרמקולים המטושטשים בכל הרציפים. לא, הבלבול נובע מהתרגום שאתה עובר, מעולם פשוט של קביעת יעד וחתירה לעברו תוך שימוש בכללים פשוטים ומובחנים, כמו משחק דמקה, לבין העולם הכאוטי שמעל, בו אנחנו צריכים לבחור כיוון על מערכת צירים רב-ממדית, ולקוות שהוא יוביל אותנו למטרה.

9 תגובות

9 תגובות לפוסט “החיים הפשוטים במעמקי האדמה”

  1. mux2000No Gravatarבתאריך 06 Mar 2011 בשעה 19:05

    @lisardggY זה מצחיק כי זה נכון

  2. יובלNo Gravatarבתאריך 06 Mar 2011 בשעה 23:59

    ואח”כ אנשים עוד שואלים אותי למה אני מעדיף להשאר למטה…

    דרך אגב, בדיוק בגלל זה אני לפעמים תעכב ביציאה מהתחנה התת קרקעית. למשוך את השלב הזה של המעבר בין העולמות. זה קסום.

  3. דוביNo Gravatarבתאריך 07 Mar 2011 בשעה 00:36

    בטורונטו יש את ה”עיר התחתית” שנחפרה מתחת לאדמה בדאונטאון. גם שם הכיוונים מנותקים לחלוטין מהכיוונים שלמעלה. משום מה, הם גם נמנעים באדיקות מלספק מפות של המקום, כך שמי שמנסה לנווט שם נאלץ להסתמך על השילוט שמפנה אותך לבניין הבא בשרשרת, עם פניות מרובות, מדרגות, עליות וירידות. כשאני שם אני תמיד מרגיש צורך לעלות לקרקע כדי לקלוט איפה אני לפני שאני ממשיך הלאה.

  4. יפתחNo Gravatarבתאריך 07 Mar 2011 בשעה 09:34

    אותי אישית תנועה תת-קרקעית מבהילה/
    בכל אופן הזכרת לי את “בייבי אריזונה” –
    http://www.youtube.com/watch?v=e5HVPKO9Aow

  5. שיפרNo Gravatarבתאריך 07 Mar 2011 בשעה 09:56

    זה דומה מאוד להרגשה שלי לשדה תעופה. כל שדות התעופה מרגישים בדיוק אותו דבר. הם קיימים בעולם נפרד, ושם אין לך אפילו רישום סכמטי של המרחב. כל המרחב כולו מחולק לנקודות דיסקרטיות. אתה נכנס לעולם שדה התעופה במקום אחד, ואתה יוצא במקום אחר.

    No feeling of movement at all. It’s magic.

  6. ליאור צורNo Gravatarבתאריך 07 Mar 2011 בשעה 11:26

    אני מזדהה מאד עם ההרגשה — ניסחת זאת היטב!
    בפעם הראשונה שהייתי ברכבת תחתית הרגשתי כאילו אני במעיין משחק מחשב, שיש בו שלבים ראשיים(העולם שמעל האדמה), ויש קפיצות, וקיצורי דרך, שהמפתחים שמו, בדמות התחנות של הרכבת. אתה הולך במפה הראשית לנקודת-טלפורטציה, עומד עליה, ופופ! מופיע בנקודת-טלפורטציה אחרת בשלב אחר.

  7. שירהNo Gravatarבתאריך 07 Mar 2011 בשעה 17:08

    כשאני יוצאת מרכבות תחתיות אני מרגישה כמו שאני מאמינה שהכלבה שלי מרגישה כשהיא יוצאת מהמעלית – אני יודעת שלכאן כיוונתי להגיע אבל זה באמת קרה וזה כמו נס, כל פעם מחדש.

  8. גיאחהNo Gravatarבתאריך 09 Mar 2011 בשעה 19:56

    תיאור יפה. זה היה מורגש מאוד עבורי בפראג.

    וחוצמזה – אני מניח שהתכוונתי disorientation? דיסלוקציה זה כמו לפרוק את הכתף.

  9. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 13 Mar 2011 בשעה 12:31

    דווקא התכוונתי לדיסלוקציה. רציתי להעביר חוויה הרבה יותר אלימה מסתם דיסאוריינטציה, ממש reality shift שמכה על פניך בזמן המעבר.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים