Dec 06 2010

יומן קריאה: טרמפיסט ממוחזר ומעודכן

AndAnotherThing

 And Another Thing… / Eoin Colfer

באיחור מה, ובהיסוס רב, החלטתי לקחת לידי את הספר הזה, ההמשך-שלאחר-כל-ההמשכים, הספר השישי בטרילוגיית מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, שהומשכה לאחר מותו של דאגלס אדאמס, לבקשת אלמנתו. ההיסוס מובן מאליו, ואיתו גם העוינות האוטומטית כלפי הספר. איך הוא מעז לקחת קלסיקה מודרנית ולנסות להוסיף את השם שלו עליה? ומי זה בכלל, האואן קולפר הזה, שלא שמעתי עליו אף פעם? טוב, אז נתתי לכל הזעם הקדוש והמרירות להתנקז, הזמנתי את הספר מהבוקדיפוזיטורי, והתיישבתי לקרוא1.

נתחיל מהשורה התחתונה. הספר טוב. הוא לא רע בכלל. הוא אולי לא גאוני כמו הספרים הראשונים, אבל בינינו – גם Mostly Harmless היה, כשמו, לא מזיק ברובו אבל רחוק מהשנינות המבריקה של ההתחלה. קולפר עושה עבודה מאד טובה בלשחזר את הסגנון של אדאמס, עם עדכון להווה: אם אדאמס כל הזמן השליך את תרבות הפופ העכשווית, מבוססת הטלוויזיה ברובה, על המבנים החברתיים המופרכים של הגלקסיה, אז קולפר מעדכן את זה עם תוכניות ריאליטי וסרטונים מביכים של האל תור שמועלים לרשת הסאב-אתא. אתה מקבל את ההרגשה שזה באמת מה שאדאמס היה עושה עם החומרים האלה, אם הוא היה כותב את הספרים כיום. וזה דבר טוב, בגדול.

הבעיה הראשית של הספר היא דווקא שקולפר קולע יותר מדי טוב לסגנון של אדאמס. הוא נמצא במצב מאד עדין, עם הספר הזה. מצד אחד, הוא צריך לכתוב דברים משלו, לא סתם להעתיק ולמחזר את אדאמס. מצד שני, הוא לא יכול להתרחק יותר מדי מהחומרים הקיימים, כדי לא להרחיק את המעריצים הקיימים שהם, יש להודות, קהל היעד העיקרי. הפתרון של קולפר הוא להסתמך באופן נרחב על דמויות, שמות, חפצים וסיטואציות שהוזכרו לאורך הסדרה. ארתור, פורד, זאפוד והשאר עומדים בלב העלילה, כמובן, אבל הרפרנסים נטחנים ללא הרף: האל תור, כאמור, והווגונים, והדנטראסי. אקצטנריקה גאלומביטס ומאגרתיאה. הציטוטים מהמדריך, שהיו בשביל אדאמס דרך להכניס פרטי טריוויה מופרכים, הופכים אצל קולפר דרך להעלות באוב את רוח השטות של אדאמס, והם צפופים הרבה יותר מאשר בספרים המקוריים. בין לבין, הוא מכניס קצת תוספות משלו, הרחבות לרעיונות הקיימים, העמקה של כמה מהדמויות הוותיקות. התוצאה הסופית מזכירה מוזיקאי מזדקן שמעלה מופע חדש. הוא לא יכול לשים חומרים חדשים, כי מי שכבר בא, בא לשמוע את השירים שהוא מכיר ואוהב. אז הוא עובר מקלסיקה לקלסיקה, עושה עיבודים חדשים לפעמים, אבל דואג לחזור בהדרן ללהיטים הוותיקים בגרסאות הכי לעוסות שלהם, crowd-pleasers, כדי לשרוד את ההופעה.

די בולטת העובדה שקולפר מודע למעמדו ההיסטורי, והוא מנסה לשחק על הענווה הזה כדי לזכות בנקודות ממעריצי אדאמס החשדניים. ההקדמה לספר כולה מתבטלת בפני הסדרה המקורית. והאמת? לא לגמרי בצדק. מהמעט שאפשר לראות בין הסדקים של ההומאז’ים, קולפר הוא סופר דרמטי טוב יותר מאדאמס, שאי אפשר להאשים אותו בבניית דמויות עמוקות או מתפתחות במיוחד. קולפר מצליח לתת להם קצת (קצת!) יותר נופך אנושי מאדאמס. זה לא שהספר הפך פתאום למלודרמה מרגשת, אבל הקריקטורות של אדאמס היו חייבות עוד טיפה נפח בשביל למשוך ספר נוסף, וטוב שקיבלו אותו. חוץ מפורד, שלצערי קיבל אפילו פחות אופי מאשר בספר הקודם, והרבה פחות זמן מסך.

אז לסיכום: אני נהניתי מהספר, אם כי הוא לא משחזר את תחושת התדהמה שליוותה את קריאת הספרים המקוריים. הוא מצחיק והוא קולע למקור, אם כי הוא מתאמץ קצת יותר מדי. לא הייתי ממהר לקנות אותו אלא אם אתם רוצים לסגור סדרה שלמה, אבל אם הוא נקרה בדרככם, הוא בהחלט מומלץ.

  1. וכשאני אומר “התיישבתי”, אני מתכוון למובן ה-“צריך ספר בשירותים” []

4 תגובות

4 תגובות לפוסט “יומן קריאה: טרמפיסט ממוחזר ומעודכן”

  1. דוביNo Gravatarבתאריך 06 Dec 2010 בשעה 22:49

    נו, קולפר, זה שכתב את החיקוי הארי פוטר “ארטמיס פאול”, שדווקא לא התלהבתי ממנו. הייתי אומר שיש משהו מטריד בקריירה שבה לכתוב ספר המשך לסדרה של מישהו אחר זה למעשה שדרוג לעומת הסטטוס הקודם שלו.

  2. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 06 Dec 2010 בשעה 22:53

    טוב, להגנתו יאמר שזה הספר הראשון שלו שלא מוגדר כ-young adult, אז יש כאן סוג של התקדמות. שמעתי על הארטמיס פאול הזה, אבל הספרים לא ממש נכנסו לתודעה התרבותית סביבי. לא הצלחתי להבין אם הם מנסים להיות פארודיים על הארי פוטר, או סתם לתת טוויסט אפל יותר.

  3. רועי שהגיע אחר-כךNo Gravatarבתאריך 07 Dec 2010 בשעה 08:33

    טוב, אני צריך את הספר הזה. השלמת סדרות זה דבר חשוב (ביחוד כשמדובר בסדרה הספציפית הזו). נראה לי שמה שאעשה זה אסיים את הספר שאני קורא עכשיו, אחזור לטרילווגייה בחמישה חלקים של “המדריך” ובמהלכה אזמין את הספר. מעניין כמה העוקבים בטוויטר יסבלו מהעניין.

  4. יעלNo Gravatarבתאריך 12 Dec 2010 בשעה 14:10

    אוי, איזה ניסוח מצוין של מה שהרגשתי כשקראתי את הספר! כן, הוא טוב בסה”כ, הוא מצחיק, אבל יש איזה ‘אבל’ שמרחף שם, ואתה הגדרת אותו די בדיוק: הוא יותר מדי מודע למה שהוא עושה, יותר מדי מתבסס על החומרים הקיימים, פוחד ללכת לכיוונים אחרים, כי מה יגידו. בדיוק, בדיוק, בדיוק.
     
    אה, ולגבי מה שאמר דובי, קראתי כמה מהספרים הראשונים בסדרת ‘ארטמיס פאול’, ואני לא יודעת איך אפשר להגדיר אותם כחיקוי הארי פוטר… יכול להיות שחשבת על סדרת פרסי ג’קסון של ריק ריירדן, שהתמה הכללית שלו אכן די מזכירה את הארי פוטר (ילד יתום ובעייתי שמגלה שיש לו כוחות שלא ידע על קיומם ושיש עוד הרבה שדומים לו, ושבעזרת הכוחות האלה נלחם בכוחות רשע)? ארטמיס פאול זה כיוון אחר לגמרי. הגיבור הוא אמנם ילד בעייתי עם כישורים יוצאי דופן (בעיקר בתחום הטכנולוגי והעסקי), ועל פי זכרוני המעורפל נדמה לי שהוא אפילו יתום, והוא אמנם יוצר קשר עם עולם שמעבר לעולם המוכר לנו (עולם הפיות, שביקום הזה מצטיינות בעיקר ביכולות טכנולוגיות עתידניות), אבל הוא דמות שמזווית טיפה אחרת בקלות היתה יכולה להכנס בקטגוריית ה’רשע’. לפחות בספרים שקראתי, המניעים שלו לא תמיד טהורים, והוא גם לא נלחם בכוחות רשע כלשהם. מהבחינה הזו, הוא דמות מעניינת דווקא. עכשיו, יכול להיות שבהמשך הסדרה משהו משתנה, אבל לפחות הספרים הראשונים היו חביבים ביותר לקריאה (ותורגמו לעברית, אגב, ע”י עפרה אביגד המוכשרת).

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים