אני זוכר לפני אי-אילו שנים, בלונדון, שהלכתי בהמלצת איזה ספרון-תיירים לשוק כלשהו בדרום העיר, שתואר בעיניים נוצצות (בטקסט) כחוויה רב-חושית מרהיבה. התאכזבתי. "בדיוק כמו שוק הכרמל", תיארתי את זה אז. "אבל עם שרימפס". התגובה שלי היתה מזלזלת, אבל במחשבה שניה, ההבדל הוא די מהותי, לחוויה שלי כישראלי. לא קשה למצוא שרימפס בישראל, במסעדות או בחנויות, אבל הצריכה של שרימפס היא אף פעם לא אגבית. ללכת לטיב טעם, כמו שכותב אלי לוין, זה עדיין אקט של התרסה, של שבירה מודעת של הנורמה המקובלת – גם אם ההתרסה הזו היא הנורמה בעצמה.
עברו שנים, והרבה עובדים זרים זרמו מתחת לגשר. והרבה טיב טעמים נפתחו בתל-אביב, על חשבון חנויות מזרע, המקדשים הקודמים של החזיר והתמנון (ובמאמר מוסגר, אפשר לראות את החלפת המזרע בטיב-טעם כהחלפת הקיבוצניק ברוסי, כסמל לחילוניות והישמדות). ומה קורה עכשיו? עברתי לפני כמה ימים בשוק הכרמל ונעצרתי פתאום. לא בגלל הגיגית הגדולה מלאת השרימפס, או השלט של החזיר המאושר על קצביה, אלא בגלל האגביות שבה הם השתלבו במרקם של השוק. לא רק ברחובות הצרים, המקבילים, עם דוכני הירקות המוזרים של האסייתיים והקצביות הנידחות. בלב השוק, על השדרה הראשית, בלי למצמץ, בלי לעשות עניין, בין הדגים.
אני לא יודע אם הכניסה שלהם היתה חלקה. אני לא יודע אם בעלי דוכנים אחרים בשוק התנגדו או התנכלו. אני יודע שאני יכול כרגע לקנות שרצים בלי בעיה בשוק. בלי להכנס למעדניה רוסית או מכולת סינית. להשאר בישראליות הקלאסית, עם באסטיונרים צועקים על עגבניות. בלי לעבור לעולם המדומיין, האלטרנטיבי, של הטיב טעם.
בסוף השבוע הייתי בחיפה, אותה משום מה חצינו שלוש פעמים מצד לצד. ברחוב כלשהו, אני באמת לא יודע איזה, ראיתי מסעדה קטנה ומצ’וקמקת, נראית כמו שיפודיה, עם סמלים של קוקה קולה משני צידי השם של המקום. SHRIMPS HOUSE, היא נקראה. לא מסעדת יוקרה, אפילו לא מסעדת דגים ערבית. סתם מסעדת פועלים. עם שרימפס. נורמטיבי לחלוטין. יש תקווה.
Comments
8 תגובות על “בואו של החסילון האגבי”
אני לא יודע אם אנחנו באמת כל כך קרובים ליום המיוחל הזה. נכון שבמקומות מסוימים זה כבר הפך למשהו מקובל פחות או יותר או לפחות רחוק מלהיות חריג (רשת טיב טעם כמובן, ובשוק הכרמל), אבל עדיין מדובר במקומות שהם כשלעצמם חריגה מהנורמה המקובלת, או סוג של "אזור אוטונומי ארעי". קשה לי למשל לדמיין במציאות של היום שרימפס בסופר מגה או בייקון בשופרסל (ועוד לראות אותם מתווכחים בפרסומות בטלוויזיה אצל מי השינקן יותר זול…). בערך חמישים אחוז מהחילונים בארץ מגדירים את עצמם כ"שומרי כשרות" ולמרות שהם מן הסתם רחוקים מלדקדק בכל התת סעיפים שבשולחן ערוך הם ימנעו מקניה של אוכל לא כשר בצורה מובהקת, וגם יתנגדו לכך שימכרו אותו במכולות ובסופרמרקטים הרגילים. שלא לדבר על הציבור החרדי והדתי בארץ.
אני גם חושב שאיפשהו התרבות החילונית שרחוקה מהמסורת דווקא מעדיפה שהמצב ישאר כך כדי שזה יעצים עוד יותר את החוויה ויהפוך אותה ל"מים גנובים" כמו שאתה מציין כאן (די בדומה לכך שהעובדה שסמים קלים אסורים על פי החוק רק מוסיפה לחוויה של הצריכה שלהם והופכת אותם למעין "חטא" בעיני המעשנים עצמם).
אני חושב אבל שטיב טעם ושוק הכרמל מייצגים שני מקומות שונים בחברה הישראלית. אם טיב טעם משרתת את הבורגנות שרוצה להרגיש אירופה, שוק הכרמל מייצג שכבה מסורתית יותר. ואם השכבה הזו מתרגלת לחיות בכפיפה אחת עם השרימפס – לא לאכול שרימפס, אבל גם לא להגלות אותם לחדרים האחרויים – אז כן יש כאן שינוי כלשהו.
מצד שני, זה גם תמיד היה, ברמה מסוימת. מזרע סיפקו בייקון לבורגנים, ומפגש הסטייק מכר סטייק לבן בפיתה להמונים. אפשר היה למצוא מולים במסעדות יוקרה וקלמרי מטוגן במסעדות ערביות. ובכל זאת, אני חושב שלאור חוסר הסובלנות הכללי באזור, זה סימן חיובי.
ואם כבר על זה אנחנו מדברים, והנה נתקלתי באירוע הזה: פסטיבל אויסטרים בשוק הכרמל. זה של הבסטה, המסעדה שיושבת על הגבול של השוק, תרתי משמע, ומנסה לאזן גבוה עם נמוך. יוצא להם בעיקר גבוה.
לא בטוח עד כמה זה רלוונטי בארץ, אבל לפחות באוסטרליה יש הבדל מהותי בין שרימפס ובקר נמוך. אני מכיר מעט מאוד יהודים שאוכלים בשר לבן, ומביניהם רק מקצתם נמנעים משרימפס. יש איזו גישה שחזיר זה לא ליהודים, אבל איכשהוא האיסור על אכילת שרצים לא אומץ באותה האדיקות. יכול להיות שהמנטליות הזו משפיעה על החילונים בארץ ואז שרימפס זה חצי בסדר, אבל בייקון עדיין לא.
פוסט נהדר, בעיקר ההבחנה על השינוי בין מזרע לטיב טעם.
אם אני לא טועה, המקור של טיב טעם הוא בקצביה לא כשרה בשוק הכרמל.
לא יודעת מה זה עושה לתאוריה שלך.
על פי ג'ימי, זה התחיל באזור התעשיה של ראשון. אבל גם אם לא, אני לא חושב שזה משנה את התזה הכללית שאולי יש לי. החנויות הקיימות – וספציפית ה-טיב טעם אין דה סיטי, ולא חנויות הענק בראשון או נתניה – מעוצבות, כמו שכותב אלי, בסגנון מסוים ועם אווירה מסוימת, בלי קשר למקורות של הרשת.
אחת מכותרות הפוסט הטובות ביותר בהן נתקלתי לאחרונה, ואני כלל לא אוכל חסילונים.