לפני כמה ימים ראיתי את הסרט “סוד קבור”, סרט חובבים ישראלי שהופק ע”י קבוצת אבק. אני לא מתכוון לכתוב ביקורת מלאה על הסרט – יש מה להגיד עליו, לטוב ולרע – אבל אני כן רוצה להתמקד בנקודה אחת שעלתה בראשי אחרי שראיתי אותו.
* * *
הז’אנר של הפנטזיה-בת-זמננו זוכה לעדנה במיינסטרים בשנים האחרונות – מההצלחה של הארי פוטר בספרים ובקולנוע ועד באפי ו-Twilight ומורשת הערפדים המיוסרים של אן רייס, שהכניסו את כל הסגנון של ה-urban fantasy וה-paranormal romance עמוק לתודעה התרבותית, גם מחוץ לקהל חובבי הפנטזיה. הז’אנר אומץ על ידי המיינסטרים, ותוצר לוואי של ההצלחה הוא מספר הפרוייקטים הטלוויזיוניים שבאים לרכב על ההצלחה, בין השאר גם בארץ, בעברית. אבל מהמעט שראיתי מהסדרות הללו, הן סובלות ממחסור חמור במרכיב אחד: ישראליות.
המקורות התרבותיים של הסדרות הללו, Twilight ובאפי, משלבים שני ז’אנרים, ז’אנר האימה העל-טבעית, וז’אנר סרטי התיכון והקולג’ האמריקאיים. הסדרות הישראליות בחרו, ממגוון סיבות, לאמץ את מוסכמות הז’אנר כמו שהן, בלי להתאים אותן למציאות הישראלית. וזה צורם. זה צורם כי זה לא מרגיש טבעי לראות צעירים ישראלים דוברי עברית יושבים בדיינר אמריקאי, לומדים בקומפלקסים אמריקאיים עם חגיגות וטקסים כמו בבתי ספר אמריקאיים, ולובשים חליפות ועניבות כמו בבתי ספר פרטיים אמריקאיים. התוצאה של הבחירות העיצוביות, ביחד עם הכתיבה והמשחק הגרועים, היא חוסר אמינות מוחלטת של הסיטואציה.
* * *
לכן אני נהניתי מ-“סוד קבור”. הוא לא היה כתוב מאד טוב, אמנם, והשחקנים לא היו משהו בכלל. אבל זה בסדר, כי הוא סרט חובבים. מושקע, אבל עדיין סרט חובבים. הם עוד ישתפרו. אבל הסרט מבסס את עצמו באופן מובהק בהוויה הישראלית. הוא מקשר, באמצעות יומן אבוד, בין תלמיד תיכון תל-אביבי לבין סבו, שברח מהנאצים בפולין הכבושה ומצא את דרכו לארץ ישראל. הוא משלב אלמנטים של הז’אנר הפנטסטי – סוד שנקבר לפני עשרות שנים במערה נידחת – עם הוויה ישראלית, כשהגיבור יוצא לטיול השנתי של השכבה בהרי ירושלים כדי לנצל את ההזדמנות ולנסות למצוא את הסוד הקבור של סביו. הדינאמיקות של הדמויות מוכרות ואמינות, גם אם לא משוחקות במקצועיות – מלכי הכיתה, קצת ערסים ומשחקים כדורגל. הרוסיה הגותית, הרוסי הבלאקר עם חולצת איירון מיידן – כולם ארכטיפים מוכרים מהנוף התרבותי הישראלי. המיקומים גם הם מוכרים – משדרות רוטשילד ועד חוף הים, ובמיוחד השימוש המבריק באתר פחות מוכר, האנדרטה בכיכר היל בצפון העיר, ושילובו באופן מהותי בעלילה.
בקיצור, נראה שהיתה כאן כוונה, לא לקחת את הז’אנר האמריקאי ולתרגם אותו לעברית, אלא לקחת את ההוויה המוכרת לכותבים (שהם כולם בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם, למיטב ידיעתי, וחווית התיכון עוד טריה) ולהוסיף עליה רבדים פנטסטיים המתאימים לה.
אני אשמח ללכת לראות את הסרט הבא שלהם.
Comments
5 תגובות על “ערפדים עליך, שמשון”
הנושא הזה מעסיק אותי לא מעט ואני בדיוק כותב פוסט על הבעייתיות של ז'אנר האימה בארץ. הנקודה שהעלת לגבי כך שבאותן מעט ניסיונות שנעשו בארץ ליצור סרטי וסדרות אימה היה ניסיון להעתיק בצורה מלאכותית את ההוויה האמריקאית לארץ היא אכן נכונה והיא כנראה אחת הסיבות שהניסיונות האלה תמיד נראים לנו מאוד צורמים. אבל לדעתי יש משהו יותר בעייתי בניסיונות לתרגם את הז'אנר הזה לארץ ואיכשהו הוא תמיד יראה זר ולא במקום כשהוא מתרחש בהוויה הישראלית. הסרטים עצמם יכולים להיות גרועים או טובים תלוי כמובן ברמת התסריט, הבימוי והמשחק, אבל לי תמיד נראה שאימה וישראליות פשוט לא יכולים ללכת אחד עם השני בקולנוע (בעיקר מפני שהם דווקא הולכים כל כך יפה במציאות עצמה…). אם כי לא היו הרבה סרטים וסדרות מהז'אנר הזה בארץ ככה שקשה לשפוט ואולי צריך בכל זאת לתת לזה צ'אנס ולראות כיצד הז'אנר יתפתח אצלנו.
אני חושב שחלק גדול מז'אנר האימה הוא הפחד מהזר והשונה, והמרחק הפיזי מהאזורים הבטוחים – הכפרים הנידחים והמבודדים של סטיבן קינג, עיירות הדייגים המנותקות של לאבקראפט, כבישים ארוכים וריקים במערב התיכון של ארה"ב. קשה להעביר את זה במדינה קטנה וצפופה שכולם במרחק שיחת טלפון ושעה נסיעה. אני חושב שדווקא אפשר להעביר את זה עם האחרים של החברה הישראלית – החרדים, הערבים, חברות שאפשר להיעלם בהן – אבל יש יותר מדי מטענים פוליטיים שיסיחו את הדעת.
קח פרוייקטים כמו "כלבת", שעל פי הטריילר אולי הם לא מאד ישראליים, אבל גם לא נראים צורמים במיוחד. ראיתי לפני כמה זמן גם טריילר לסרט נוסף, שלדעתי לא הופק מעולם, על אנשים מעוותים שחיים ליד הכור בדימונה, במערות בנגב. מזכיר קצת מוטיבים אמריקאיים, כמו ההילביליז המעוותים ב-Preacher, אבל עדיין נראה שמנסה להשתלב בישראליות. עוד יש סיכוי.
היה לי פעם רעיון לסיפור ערפדים ישראלי על כיתה בבית ספר תיכון, ואני זוכר שחשבתי אז, גם אם לא במודע על דרכים להפוך אותו לישראלי. טיולים שנתיים היו חלק מרכזי מהסיפור הזה. למעשה הוא היה אמור להימתח בין שני טיולים שנתיים של אותה כתה. חשבתי אז לשלב את האגדות שמספרים על כל מיני צמחים בטיולים שנתיים כאלה כחלק מהרקע למיתולוגיה הערפדית המקומית.
אולי עוד אעשה את זה פעם.
[…] אבנר אמנם כתב לאחרונה על כך שאחת הבעיות הגדולות בניסיון לייבא לארץ את ז'אנר האימה היא שהסרטים והסדרות האלה תמיד מנסים להעתיק בצורה מלאכותית וצורמת לעין את ההוויה התרבותית האמריקאית אל המציאות הישראלית. כך למשל הם יכולים להראות לנו צעירים ישראלים יושבים בדיינר אמריקאי לכל דבר, או באים לבית הספר כשהם לבושים בחליפות ועניבות כמו בבתי הספר הפרטיים בארצות הברית. אני אמנם מסכים עם הטענה הזאת אבל חושב שהבעיה הרבה יותר עמוקה ולכן גם סרטי אימה שלא יפלו למלכודת הזאת עדיין יכשלו מפני שהם בכל זאת לא יראו לנו טבעיים ונורמלים, עד כמה שסרטי אימה יכולים כמובן להראות טבעיים ונורמלים. […]
[…] כמה שנים התפתח לו דיון מעניין, בתחילה כאן ואח”כ בבלוג של אלי לוין, על פוטנציאל ההצלחה של ז’אנר […]