May 10 2010

דיוקן האמן כגרסת כיסוי

דרך עונג שבת גיליתי את הביצוע הזה של דיוויד בואי ל-Five Years, ביצוע בהופעה חיה בתוכנית טלוויזיה ב-1975.

Five Years הוא אחד השירים האהובים עלי של בואי. שיר פרה-אפוקליפטי, מלא פחד ובלבול, שבואי מעביר יפה בביצוע הזה. אבל מה שתפס לי את העין, לא האוזן, זה המראה של בואי בקליפ המטושטש הזה. Five Years יצא ב-1972, באלבום של זיגי סטרדאסט, רק שלוש שנים לפני ההופעה הזו. אבל מבחינת בואי, שכונה לא פעם הזיקית של עולם הרוק, שלוש השנים האלה היו סוג של נצח. ב-1972 בואי עוד היה עמוק בתקופת הגלאם שלו, עם השיער האדום והשמלות והנצנצים. מאז הוא הספיק להספיד את זיגי בהופעת הפרידה בהאמרסמית’ ב-1973, ליצור פרסונה חדשה, דומה קצת, בתקליט Diamond Dogs, להתרחק בכלל מהגלאם ולעבור לארה”ב, להתאהב במוזיקת סול בפילדלפיה ולאמץ מראה חדש, מעונב ומרובה-בלורית לתקליט Young Americans, ואז, סביב Station to Station, להתחיל להסתובב בפריז וברלין, לאמץ את מראה ה-Thin White Duke האירופאי והמנוכר. ובשלב הזה הוא התראיין לתוכנית האירוח של דיינה שור – אחרי תקופת הגלאם, לפני תקופת ברלין האוונגרדית שלו, כשהוא מחליף סגנון מתקליט לתקליט ולא מוצא את עצמו מוזיקלית ואמנותית.

יש לי סימפטיה, כמו שאומרים, לאמנים שמבצעים גרסאות כיסוי של שירים ישנים שלהם. אני משתמש בכוונה בביטוי “גרסאות כיסוי”, כי אני לא מתכוון סתם לאמנים מזדקנים שמבצעים את הלהיטים הקלאסיים שלהם, ה-crowd pleasers, אלא לאמנים שהסגנון שלהם התשתנה עם השנים, והם מנסים לשיר את השירים הישנים כאילו הם כתבו אותם היום. הבילויים היו מכנים את עצמם “להקת הקאברים הכי טובה של הבילויים”, וקינג קרימזון, עוד להקה שהשתנתה מהקצה אל הקצה כל כמה שנים, הוציאה באמצע שנות ה-70 (באותה תקופה, בעצם) ביצועים נפלאים ל-21st Century Schizoid Man, הלהיט שלה מ-1969, ביצועים שמראים את השיפור הטכני והאמנותי שלהם.

הביצוע הזה, של בואי, הוא דוגמא מעניינת. הוא לא שונה באופן קיצוני מהביצוע המקורי, אבל עם מספיק הבדלים. במקום הדרמטיות הצעקנית של זיגי סטרדאסט יש לנו שירה שקטה, אם כי רגשנית. במקום התלבושות של תקופת הגלאם – ולפני התלבושות המגוחכות לא פחות של תקופת הארט-רוק הברלינאית – הוא לבוש בצורה מאופקת. באזור דקה 4:43 אפשר לשמוע השפעות של תקופת הסול של Young Americans. בכלליות, הביצוע מראה את בואי בצומת דרכים אמנותי, כמו רבות אחרות שהיו לו. והקאברים הללו, השירים המוקדמים יותר שטחנו ללא הכרה, עשרות פעמים, הם דרך מצוינת להבין את השינויים שעוברים עליו. את הדברים שמעניינים אותו בשלב הזה.

5 תגובות

5 תגובות לפוסט “דיוקן האמן כגרסת כיסוי”

  1. דותן דימטNo Gravatarבתאריך 10 May 2010 בשעה 15:10

    הוא. כזה. יפה.
    וההבעה הרצינית הזו, כאילו לשכנע אותנו שזה שיר כזה עצוב, למרות שהוא כולו מלא שמחת חיים נואשת. רק הפה עושה מיק ג’אגר.

  2. דן-יהNo Gravatarבתאריך 12 May 2010 בשעה 11:21

     
    יופי של פוסט.
     
    ובנימה מנטפקת: “צומת דרכים אומנותי” הדרך היא אכן נקבה אבל הצומת- זכרי מאין כמותו.

  3. דן-יהNo Gravatarבתאריך 12 May 2010 בשעה 11:25

     
    אויש.
    “זכרי מאין כמותו” פויה בריבוע.

  4. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 12 May 2010 בשעה 11:27

    סמיכויות – ארורות יהיו!

    תוקן, ותודה.

  5. […] את זיגי סטארדסט ברשימה הזו. האלבום הוא אולי יצירה פרה-אפוקליפטית נהדרת, אבל היא לא ממש מציירת עולם דיסטופי […]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים