Fifty Great American Short Stories / Milton Crane (ed.)
לפי כמה שנים קניתי לי ספר בשדה תעופה, ספר המביא 50 סיפורים קצרים אמריקאיים, החל מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, פחות או יותר, ומסודרים כרונולוגית. קניתי אותו מתוך מחשבה שסיפורים קצרים יהיו קלילים יותר לעיכול מאשר רומנים מלאים, ואם הם גם קלאסיקות אז בכלל.
ואז התחלתי לקרוא את הסיפורים הראשונים, ונתקעתי. נזכרתי שוב בבעיות שיש לי עם ספרות ויקטוריאנית. לא הסגנון, למרות שהוא נוטה לציוריות ואריכות יותר מאשר פרוזה מודרנית, אלא העובדה שהנורמות החברתיות השתנו כל-כך שהדברים שהסופר מצפה מאיתנו להתרשם מהם, או להיות מופתעים מהם, או להזדעזע מהם, השתנו לחלוטין.
הסיפורים הראשונים – של וושינגטון אירווינג, נתניאל הות’ורן, אדגר אלן פו, כולם מהמוערכים שבגווארדיה האמריקאית של התקופה – כולם נעים סביב החדירה של העל-טבעי, השטני, אל חיי היום-יום, ובכולם יש ציפיה שהקורא יזדעזע לחלוטין מטשטוש הגבולות הזה, או מאקט מכירת הנשמה לשטן, אלמנט שבימינו כבר הפך לבנאלי ומיושן לחלוטין. אירווינג, ב-“הרפתקאת הסטודנט הגרמני” שפותח את הקובץ, חותם את החוויה העל-טבעית שערערה את שפיותו של הסטודנט בהצהרה “ואני יודע שכל זה היה נכון – כי פגשתי את הסטודנט הזה בעצמי בבית-משוגעים בפריז!”. משפט זה, שאולי גרם לקורא הממוצע ב-1824 להחסיר פעימה מפחד, נשמע בימינו כמו צ’יזבט ילדותי ומטופש.
אז בקיצור, נתקעתי. אז אחרי כמה חודשים החלטתי לחזור לספר, אבל הפעם ניגשתי אליו אחרת, והתחלתי לקרוא אותו מהסוף להתחלה. פתחתי ב-The Lucid Eye in Silver Town של ג’ון אפדייק שנכתב ב-1964, ומיד נשאבתי לתוכו בלי שום בעיה. כנ”ל גם הסיפורים שלפניו, משנות ה-50 וה-40. ההבדל בפרוזה היה מדהים – ישירה יותר, כתובה בלשון דיבורית ולא ספרותית, עם דמויות אמינות ומעניינות ומרתקות הרבה יותר. לא כולם סיפורים טובים, כמובן, אבל הקלות של ה-engagement איתי, לעומת החוויה האנתרופולוגית כמעט של הסיפורים הראשונים, היתה מדהימה.
* * *
אז התחלתי לחשוב על ההבדל הזה, ולנסות להבין אם יש כאן סתם סקאלה של נגישות על פי ציר זמן, כשהרחוקים יותר תמיד יהיהו נגישים פחות, או שאולי ישנה איזו נקודת שבירה, שכל מה שלפניה נהיה פחות רלבנטי אלי. הסיבה שחשדתי באפשרות השניה היא שקראתי הרבה ספרות משנות ה-20 וה-30 שהיתה קריאה וזמינה לי לא פחות מאשר דברים מהשנים האחרונות: המינגווי, פיצ’גרלד, דיימון ראניון – כולם קולחים וזורמים גם היום.
אז מה יכולה להיות נקודת השבירה הזו, השינוי המהותי שעבר על התרבות האמריקאית בין סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ששינה את סגנון הכתיבה הנפוץ? שהפך את הקורא התמים והנדהם שמשתמע מסיפוריהם של פו והות’ורן לקורא המפוכח ומריר של אפדייק וצ’יבר?
התשובה המתבקשת היא מלחמת העולם הראשונה. המלחמה שבעטיה איבדה אמריקה הרבה מהתמימות שלה. הדור של המלחמה, שאותו כינתה גרטרוד שטיין “הדור האבוד”. הדור של המינגווי ופיצג’רלד, בדיוק אותם סופרים שמבחינתי מסמנים את ההתחלה של הפרוזה שמדברת בגובה העיניים. ברור שזו לא רק המלחמה – זה גם הדור של תרבות צרכנית רחבת היקף, של שגשוג כלכלי, של ניידות חדשה בזכות המכוניות – ועדיין, מלחמת העולם הראשונה היא סמן נוח למעבר בין התקופות.
האם באמת ב-1914 השתנו פני הספרות האמריקאית? או שהיה תהליך הדרגתי שרק הואץ שם? אני לא חושב שיצא לי לקרוא הרבה ספרים מהעשור וחצי הראשונים של המאה ה-20, לפני פרוץ המלחמה. שווה לבדוק את הנושא, לראות אם השינוי כבר היה שם לפניה.
Comments
6 תגובות על “יומן קריאה: נקודת שבירה”
מרתק! גם אני תוהה לעיתים קרובות על בדיוק אותה תופעה. עד כדי כך שאני בעצם מסרב לקרוא ספרות אמריקאית שנכתבה לפני המאה ה-20. לי תמיד הייתה השערה אחרת: שזה בגלל חדירת המודרניזם לספרות. אבל אני לא מכיר מספיק טוב את הטיימליין כדי להבין אם אני צודק. המינגווי בהחלט מודרניסט, לפחות בחלק מספריו. פיצ’גרלד, לפחות בספר היחיד שלו שקראתי ("גטסבי הגדול") שובר את האחדות הסיפורית באופן די מרשים. את ראניון וצ'יבר אני לא מכיר, אבל הניחוש שלי הוא שזה המודרניזם. (שיתכן שהגיע מאירופה — אני לא בטוח איך זה עבד). אבל הייתי שמח לשאול מומחה. יש ד"ר לספרות בחדר?? :)
תזה מעניינת, אבל האינטואיציה שלי אומרת שהיא מייחסת יותר מדי משמעות לארוע ש(בכל זאת)היה רחוק מדי מרוב האנשים הרלוונטיים. אם היו שואלים אותי, עם אפס הידע שיש לי על התרבות האמריקאית וההיסטוריה שלה, הייתי מעריך שמדובר בגידול בצריכת כלי תקשורת באופן כללי בארה"ב איפשהו במהלך התקופה הזו, גידול שבדומה לאינטרנט חשף יותר אנשים ליותר ארועים וליותר "סיפורים מוזרים", ובכך חשף תמות משותפות וקלישאות ככאלו.
שני ההימורים הראשונים שלי יהיו התפשטות ה"פני פרס" בארה"ב (שנות ה-30/40 של המאה ה-19, פלוס הנחה שלוקח זמן עד שדברים כאלו מייצרים דור שאינו מתרשם עוד מסיפורים "מפתיעים"), או חדירת הרדיו המסחרי (שנות ה-20 של המאה ה-20). שניהם לא מסתדרים בצורה מושלמת עם לוח הזמנים שאתה מתאר, אז יכול להיות שאני טועה.
יש לי כוונות ברורות לקחת סמסטר הבא או זה שאחריו מבוא היסטורי לספרות אנגלית. אני אתייק את זה בסימניות, עד אז.
אני דווקא קונה לגמרי את התזה הזו. מלחמה"ע ה-1 היא תחילת האוונגרד האירופי, ולמרות שארה"ב לא סבלה ממנה כמו מדינות אירופה, היתה לה עדיין השפעה אדירה. המאה ה-19 היתה עידן הסנטימנטליות, ה"ג'נטיל טרדישן". יצא לי לקרוא חלק מהמכתבים של ג'ון בראון, קצת לפני מלחמת האזרחים, והבדלי התפיסה מדהימים. יש ציור מפורסם שלו מנשק תינוק שחור לפני ההליכה לגרדום, שהפך לקאנוני (למרות שתיאר סצינה שכנראה לא התרחשה מעולם). זה שמאלץ מוחלט, אבל הוא עבד חזק. מלחמת האזרחים אולי ערערה קצת את התפיסה הזו, אבל נדמה לי שהיא נתפסה יותר כערעור על אחדות העם האמריקני מאשר כערעור על תפיסות עולם א-לאומיות, רומנטיות או שמרניות.
העולם התהפך ב-1914. הוא אמנם התהפך לכיוונים שרמזים להם אפשר היה לראות כבר לפני כן, אבל ללא המלחמה יתכן שהם לעולם לא היו מקבלים ביטוי כל כך חריף.
או שלא, כמובן :)
מאוד מעניין. ביני לביני אני מתלבט אם להיות מעצבן ולהזכיר שארצות הברית הצטרפה למלחמה רק ב-1917.
אם אני זוכר נכון אז אייל נווה מגדיר את שני העשורים הראשונים של המאה ה-20 כתקופה הפרוגרסיבית. כמובן אי אפשר לנתק את הבחירה של ווילסון ואת ההצטרפות למלחמה כחלק מהרוח הזו.
תזה מאוד מעניינת, אבל אני חושבת שהסיבה העיקרית לשינוי נעוצה דווקא בהתפתחות הטכנולוגיה. השפה הפכה ליותר ויזואלית (קולנוע, קומיקס, צילום) – ולכן ה"סיפורים המפתיעים" איבדו את כוחם. אומר שראית רוח? תוכיח!