Nov 28 2009

ביתו של אדם מבצרו

יש כל מיני דברים מעניינם שקורים בחברה שלנו למונחים כמו “משפחה” או “בית” עם הטכנולוגיה, ולמנהגים והטקסים שסביבם. הרבה כבר דיברו, אני חושב, על זה שמספר טלפון הפך להיות ערוץ תקשורת אישי ולא משפחתי, שקשור לאדם ספציפי ולא לבית בו הוא נמצא – והוא בתורו החליף, לפחות על פי סרטי הפילם נואר הישנים, את הפאב או הדיינר השכונתי עם הטלפון הציבורי והבארמן ששומר בשבילך הודעות.

אבל אני חושב שהמעבר לטלפונים אישיים גרר עוד שינוי ביחס בין הפרט וביתו, לפחות אצלי, ולפחות בהוויה הרווקית ותל-אביבית שלי, ומעניין אותי לדעת אם זה ככה גם אצל אחרים.

ביקור בבית של מישהו כרוך בתיאום מראש. משפטים כמו “עברתי באזור אז קפצתי להגיד שלום” מרגישים אנכרוניסטים בימינו. מילא הלקפוץ לבקר – אנחנו רחוקים כבר עשורים רבים מהזמן שפגוש מישהו היה אמצעי התקשורת המהיר והזמין ביותר – אבל הלהופיע ללא התראה נהיה מיושן גם הוא, כשלכולם יש טלפונים סלולריים זמינים.

פעמיים היום עברתי ליד בית של מישהו ושקלתי – או שהייתי צריך – לקפוץ להגיד שלום. בשני המקרים האינסטינקט הראשוני שלי לא היה לצלצל בפעמון או לדפוק בדלת, אלא להרים טלפון. על פניו, זה היה טפשי – הרי אני בכל מקרה אדפוק בדלת דקה אחרי אחרי שאודיע על בואי. אבל כשחשבתי על זה, הבנתי שדפיקה על הדלת ללא התרעה טלפונית מראש מרגיש לי הרבה יותר… פולשני. כאילו אני מכריח את הבן-אדם להכניס אותי הביתה, או לפחות להתייחס אלי, ולא נותן לו את ההזדמנות להגיד “שמע, אני עייף ועסוק, אולי תקפוץ פעם אחרת”. כאילו לשים את עצמי על מפתן הדלת זו כבר חדירה למרחב הביתי שלו, הרבה יותר מטלפון.

זה רק אני שמרגיש ככה, או שאנשים אחרים, אתם נגיד, גם מרגישים ככה? אתם חושבים שזה תופס לאנשים שגרים לבד (כמו שאני האנשים שלי מהיום) באותה צורה שתופס לזוג, או למשפחה, או לדירת שותפים?

15 תגובות

15 תגובות לפוסט “ביתו של אדם מבצרו”

  1. […] This post was mentioned on Twitter by Avner Kashtan, Maital Rozenboim. Maital Rozenboim said: Me too! RT @lisardggY: והיום בבלוג, אני תוהה אם אני האדם היחיד שלא נעים לו לדפוק בדלת. http://tinyurl.com/yh5kn6k […]

  2. יוסי גורביץNo Gravatarבתאריך 28 Nov 2009 בשעה 21:57

    לגמרי מסכים. למעשה, אני חושב שהגעה לדירת שותפים או משפחתית ללא הודעה מראש זו אפילו כפיה גסה יותר של עצמך.

  3. רויטל סלומוןNo Gravatarבתאריך 28 Nov 2009 בשעה 22:16

    וואו, אני כבר לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שמישהו שאני מכירה “קפץ לבקר”. אפילו לאבא שלי אני מרימה טלפון לפני שאני פולשת לו לדירה, שפעם הוגדרה גם כבית *שלי*.
    חוץ מזה, עם חברים שמפוזרים בכל מיני חלקים של הארץ, זה גם לחלוטין לא סביר “לקפוץ”. מותה של הספונטניות הגיע כבר מזמן, נראה לי.

  4. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 28 Nov 2009 בשעה 23:45

    יוסי: באמת? הייתי חושב בדירה משותפת, יש הנחת יסוד של חוסר פרטיות – שהשותף או הבן עלולים להזמין אורחים משלהם שאתה לא מכיר, ולכן אנשים זרים בבית זה מצב נפוץ יותר, ולכן יש פחות sanctity של הבית.

    רויטל: רציתי להגיד שזה לאו דווקא מותה של הספונטניות כמו עידונה, שעדיין קופצים לבקר, רק שמרימים טלפון לפני כדי לתת צ’אנס להתחמק. אבל אני לא יכול לחשוב על הרבה פעמים שפשוט קפצתי לבקר מישהו כי עברתי באזור. מותה של הספונטניות? לא יודע. אולי פשוט ירידת קרנה של הפגישה פנים-אל-פנים. מעדיפים להרים טלפון ספונטני, או לפנות במסנג’ר ספונטנית, או לפתוח גל חדש (וספונטני) בגוגל-וייב. פגישות ספונטניות הן אולי פחות אינטימיות, ולכן נשארות בתחומים האלקטרוניים.

  5. trischiNo Gravatarבתאריך 28 Nov 2009 בשעה 23:59

    שאלה מעניינת. אני תמיד תמיד אתקשר, ואפקפק עד מאד בטאקט של בנאדם שמגיע אליי בלי לצלצל או לסמס קודם, אפילו אם זה אדם קרוב שתמיד יש לו מקום אצלי.
    אני חיה עם בן זוג, וההסכם הלא כתוב בינינו מאד ברור- תמיד מודיעים אחד לשני לפני שמביאים אורח הביתה, בין אם השני  נמצא כבר בבית או יחזור רק בהמשך. לא כי אנחנו אנטיפתים במיוחד (טוב, אולי קצת) אלא כי זה הרבה יותר נוח, וגם הפך להרגל. עד כדי כך שאנחנו הרבה פעמים גם מצלצלים אחד לשני סתם לפני שאנחנו מגיעים הביתה, ליידע על ההגעה ולשאול אם להביא משהו.

  6. יוסי קולסניקובNo Gravatarבתאריך 29 Nov 2009 בשעה 01:21

    מסכים גם. אני חושב על זה גם מהצד השני, של זה שנמצא בבית. אולי זה הפרנויה שאני סובל ממנה פה ושם, אבל אני ממש נלחץ כשיש דפיקה בדלת, שלא לומר צלצול בפעמון. לא יודע למה, אבל ככה זה.
    אישתי בכלל לא יכולה שיש לנו אורחים אם אנחנו לא מסדרים את הבית (אבל משום מה זה בסדר לחיות בדיר חזירים… :)), ככה שאורחים לא קרואים – ביג נו נו.

  7. רויטל סלומוןNo Gravatarבתאריך 29 Nov 2009 בשעה 09:36

    @אבנר השאלה היא בעיקר של סיטואציה. נזכרתי מתי היתה הפעם האחרונה שבאו לבקר אצלי בספונטניות, בלי שום הודעה מראש, ובהפתעה מוחלטת, וזה דווקא היה כיף גדול.
    זה נכון שאני מעדיפה לקבל התראה מראש, לסדר את הבית ולהכין עוגיות וכל זה – אבל זה לא שביקורי הפתעה הם גסות רוח בעיניי. הם פשוט מפתיעים, וכמו בכל עניין שכזה, עלולים להיות להם צדדים נעימים יותר ופחות.

  8. זה נראה לי ברור שדפיקה על הדלת היא אירוע יותר פולשני. טלפונים אפשר לסנן (לא שאני עושה את זה); מביקור מפתיע הרבה יותר קשה להתחמק, או לפחות זה כרוך ביותר מאמץ. זה נכון שהמחיר הוא אובדן הנאה מסויים מהספונטניות.
    אני מפנה אותך לסיפור “ביקור ידידים” של חנוך לוין בקובץ “החולה הנצחי והאהובה”.

  9. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 29 Nov 2009 בשעה 10:51

    ליוסי (ק.) : אני תוהה גם אם זה קשור לרתיעה שיש לי, לפחות, מלקבל דואר על נייר. כשכל-כך הרבה מהאינטראקציות החברתיות המעניינות מתרחשות באינטרנט, בטלפון או בבתי קפה, כמישהו דופק לך בדלת במפתיע זה או מתרימים, או שכנים עם בקשות, או נציגים מהצבא להגיד לך שהבן שלך נעדר בוויטנאם.

    אני ממש צריך להפסיק לבסס את האבחנות הסוציולוגיות שלי על סרטים אמריקאיים.

  10. יובלNo Gravatarבתאריך 29 Nov 2009 בשעה 15:49

    גם כן מסכים. מה שמעניין אצלי לפחות, שאני יכול להבחין בפער בין הדורות. אבא שלי נוקט בגישה הפוכה. למשל, יש לנו חברים טובים שגרים בגליל ולפעמים שאנחנו מטיילים באיזור אנחנו קופצים לבקר אותם. אני תמיד מרגיש מוזר עם זה שאבא שלי מעדיף פשוט להגיע לשם מאשר להתקשר אליהם קודם כדי להגיד שאנחנו בסביבה. ששאלתי אותו על כך הוא נתן לי נימוק מעניין שדווקא הסביר למה הדרך שלו היא הנימוסית יותר. טענתו הייתה שאם היה מתקשר, היות שזה לא נפוץ שאנחנו מגיעים לשם, הוא דווקא היה מכריח אותם לפנות לו זמן ולפגוש בו. לעומת זאת, אם אנחנו פשוט קופצים והם עסוקים, הרי שזה יהיה ברור ברגע שנגיע ואז אפשר רק להגיד שלום ולהסתלק.

  11. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 29 Nov 2009 בשעה 22:55

    יובל: לא ברור לי איך זה עובד. הטיעון על “זה לא נפוץ ולכן חייבים לפנות זמן” תופס גם בהופעה על מפתן הדלת, ובצורה חזקה עוד יותר.

    סקר קצר בקרב הדור שלפני (ספציפית, אמא שלי) מראים שגם מבחינתה, לקפוץ לבקר במפתיע זה משהו של הדור שלפניה, ולא שלה. אמא שלה היתה תמיד דואגת שהבית יהיה מצוחצח ונקי כל הזמן למקרה שיופיעו אורחים, אבל היא (סבתא שלי) גדלה בדור בלי טלפונים בבית בכלל.

  12. ד.ק.No Gravatarבתאריך 01 Dec 2009 בשעה 10:02

    במסכת אבות, ה’ י”א כתוב: “ארבע מידות באדם. האומר: שלי שלי ושלך שלך, זו מידה בינונית; ויש אומרים, זו מידת סדום. שלי שלך ושלך שלי – עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך – חסיד. שלי שלי ושלך שלי – רשע”

    זה לא מתקשר ישירות לדיון, אבל אני חושב שההקבלה ברורה. מי שסוגר את עצמו במרחב שלו ולא פותח פתח לבלתי צפוי, לא הופך את עצמו במידת מה לפגיע, אפילו שאי אפשר לבוא אליו בשום טענה (מידה בינונית), יש איזה משהו כללי שנגרם לחברה כולה מתוך זה.

    ביקורים ספונטניים, לדעתי, למרות שיש סיכון שהם לא יהיו נוחים (ואז אפשר לדחות אותם בנימוס), יכולים להיות הרבה יותר כיפיים מביקורים מתוכננים (אפילו קלות). זה כמו לשמוע שיר שאתה אוהב ברדיו לעומת לשים אותו בדיסק. לא כדאי לזלזל בערכה של הפתעה.

  13. talyavaNo Gravatarבתאריך 01 Dec 2009 בשעה 13:22

    אני חושבת שהלקפוץ לבקר עבר, לפחות בתל אביב, מהמרחב הפרטי של הבית למרחב הציבורי. אם אני יודעת שיש כמה בתי קפה\ פאבים בהם אדם נוהג להסתובב ואני באזור אני אציץ פנימה לראות אם הוא שם ולהגיד שלום.
    ובפינת הסיפור האישי. יום אחד לפני מספר שנים הופיע לי איש סיני שפגשתי פגישה אקראית בתחנת רכבת בבייג’ינג על דלת הבית, הוא התעקש להצתלם ביחד ושאני אתן לו את הכתובת שהוא ישלח לי את התמונות. זה היה מאוד מוזר ומרוב מוזרות התחבאתי בחדר ושלחתי את אמא להתמודד איתו. 
    אנחנו לא ערוכים כבר להתמודד עם ביקורים מפתיעים

  14. טי וייטNo Gravatarבתאריך 14 Dec 2009 בשעה 12:23

    אתמול הגיע מישהו וצלצל בפעמון ביתי. יצאתי אליו למסדרון וסירבתי להכניס אותו אל ביתי. דירתי היא דירת חדר ואם הייתי מכניסה אותו אליה, הייתי מכניסה אותו למעשה אל מיטתי. אם אין הזמנה מפורשת – לא מגיעים אלי! היחידים המורשים להפתיע אותי בביקורי פתע בדירה שלי הם גברים שכבר ראו אותי בתחתונים (או בלעדיהם) וקרובי משפחה. אפילו החברה הכי טובה שלי מתקשרת לפני שהיא מגיעה לביקור.  ו… לא ידעתי שעדיין יש נעדרים בויטנאם.

  15. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 14 Dec 2009 בשעה 13:00

    בדירות חדר זה הרבה יותר בולט, אין ספק. אין שם אפילו את החלוקה הפנימית לפרטי/פומבי, והמקום היחיד שאפשר לקבל פרטיות זה בשירותים. שם כל חדירה למרחב הביתי היא למרחב האישי.

    ונעדרים בוויאטנם ימשיכו להיות כל עוד יש סרטים אמריקאים על המלחמה בוויאטנם. כלומר, כבר הרבה פחות, אבל יש עכשיו נעדרים בעירק ואפגניסטן, אז הדימוי הקולנועי נשמר: צילום מרחוק, מפתן דלת, שני קצינים במדי ייצוג, אשה מבוגרת פותחת את הדלת. לא שומעים מה הם אומרים לה, רק רואים אותה צורחת, או מתעלפת, או מכה בכתפי הקצין באגרופים חסרי אונים בזמן שהוא עומד בשקט באמפתיה אפאתית. או אפאתיה אמפתית.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים