אנדרו סאליבן, הבלוגר הפוליטי הבלתי נלאה של ה-Atlantic, מביא ציטוט של בן קסנושה שמתקשר ישירות למיני-סערה שהיתה בבלוגוספירה הישראלית סביב פוסט הפרובלוגינג של שליו בן ארי:

One way blogging makes you a better writer is it forces you to work hard for your readers’ attention. On the web, it takes less than a second to close the page or click a new link. Your readers are busy and distracted.

This means you must engage the reader out of the gate and take nothing for granted. If you start sucking in the second paragraph, you’ll likely lose the reader’s attention. They click to a new page.

It’s brutal. It makes you better.

בגדול, אנחנו רואים כאן בדיוק את אותם טיעונים של בן-ארי. הקורא משועמם. הקורא קצר-רוח. הקורא לא רוצה לקרוא את הטקסט שלך, ואתה צריך לתפוס אותו איכשהו. קסנושה מנסח את זה במונחים קצת פחות צורמים. היעד שלו, לדבריו, הוא להפוך אותך לכותב טוב יותר, לעומת היעד המוצהר של בן-ארי, להשאיר את הקוראים בעמוד בלי קשר לאיכותך ככותב. אבל בסופו של דבר, הוא אומר בדיוק את אותו הדבר. כשהוא אומר “It makes you better”, הוא לא באמת מתכוון לכותב טוב יותר. וגם לא לטוב יותר בתוכן שלך, שעל פניו זה הדבר שאותו אתה מספק בבלוג. לא, כשקסנושה אומר להשתפר, הוא מתכוון להשתפר כאיש מכירות. וכשבן-ארי כותב שהבלוג שלך יהיה טוב יותר, הוא מתכוון שהוא יהיה מכשיר מכירות טוב יותר.

וכאן הסיבה לבעיות שיש לאנשים עם אנשי פרובלוגינג. לא בגלל תחושת עליונות מאוימת, אלא כי בסופו של דבר בלוגר ופרובלוגר הם לא רמות מקצועיות (להבדיל ממקצוענות) שונות של אותו מקצוע, של אותו תחביב. אלה שני תפקידים שונים מהותית. האחד נמדד בתכניו, והם לב העיקר. השני מוכר זמן פרסום, bounce-rate נמוך, חשיפה גבוהה. התוכן הוא האמצעי, לא המטרה.

אבל הדמיון החיצוני בין השנים, והבלבול שנוצר בקלות ביניהם, הוא שגורם לבלוגרים להתכווץ בחוסר נוחות. כשמגיבים אצל עידו קינן לא יכולים להבדיל בין לשים פרסומות בבלוג על מנת לכסות את עלויות האחזקה לבין פרובלוגר שמטרת הבלוג שלו לקדם אינטרסים מסחריים, אז אפשר להבין למה הבלוגרים מזדעקים כשאנשי המדיה החברתית באים ומוציאים שם רע לתחום שלהם.