Nov 30 2009

חופשי חופשי

מאת אבנר קשתן בשפה עברית

One White Duck / 010 = Nothing At All

    – Jethro Tull

זה מעניין לראות את נקודות התפר בשפה בין מה שנאמר (What Is Said) ומה שמועבר (What is Conveyed), אם להשתמש בטרמינולוגיה בלשנית, והמקומות שהקונבנציות החברתיות מונעות פירוש מילולי.

זה די נפוץ לראות בפלאפליות שלטים בנוסח “סלטים חופשי”, עם עמדת העמסה לשירות הלקוחות, שם הבולס הבררן יכול לעטר את המנה שלו במגוון סלטים, טחינה וחמוצים כאוות נפשו. אבל חופשי זה לא לגמרי חופשי, כי אנשים ירימו גבה אם תבוא עם שקית ניילון ותמלא אותה בחמוצים, ואם תבוא עם קופסת פלסטיק ותתחיל למלא אותה בטחינה, כנראה שתמצא את עצמך פרסונה נון-גראטה בשווארמיה.

* * *

זה נהיה מעניין כשרואים איך התפיסה הזו קיימת גם בחברת המידע, שם סיסמאות כמו “תוכנה חופשית” ו-“אינפורמציה רוצה להיות חופשיה” נזרקות לכל עבר.

בארה”ב, ואולי גם בישראל, מסמכים משפטיים כגון פסקי דין, דיוני שופטים ושאר תוצרים של המערכת המשפטית נחשבים ברשות הציבור (Public Domain), אבל קבלת עותקים שלהם דורשת מעבר דרך מערכת ממשלתית בשם PACER, הגובה 8 סנט לעמוד. בשנה שעברה ערכה ממשלת ארה”ב ניסוי שבו ניתנת גישה חופשית למסמכים במחשבים של ספריות ציבוריות. לפני כמה חודשים התיישב לו בחור בשם ארון שוורץ על מחשב כזה והתקין תוכנה שעוברת על כל המסמכים במערכת ומעלה אותם לשטח אחסון באינטרנט. הספריה עלתה על זה בסופו של דבר, והעבירה את פרטיו לממשלה, שהפעילה בתורה את ה-FBI כדי לעקוב אחריו.

זה מעלה השאלה המעניינת כאן היא – מתי חופשי מפסיק להיות חופשי? כי הרי אדם שיושב ליד המחשב בספריה וקורא שניים-שלושה פסקי דין לא עובר על החוק. מעבר לכך, המידע הזה הוא ברשות הציבור. הוא שייך לשוורץ, לצורך העניין, ולכל אזרח אחר. אם הוא היה משלם את הסנטים הנדרשים ומקבל עותק, היתה לו הזכות המלאה להפיץ את המידע הלאה. התשלום הוא עבור השירות, לא עבור הגישה. אבל כשהוא מעתיק באופן מכאני 1.8 מיליון עמודים (בעלות פוטנציאלית של 1.2 מיליון דולר) , פתאום זה נהיה נושא לחקירה פדרלית, למרות שהוא רק העביר את רכושו הציבורי ממקום למקום. ואני מתעלם כאן כרגע מהעבירה שהיא התקנת תוכנות על מחשב ממשלתי.

השאלה כאן היא פשוטה – באיזה סדר גודל מפסיק “חופשי” להיות חופשי? כמה פעמים אתה יכול להכפיל משהו באפס עד שהתוצאה כבר לא תהיה שווה אפס?

* * *

פוסטים קשורים:

  1. שוברים את הכלים
  2. פינת האינפוגרפיקה: עמודות וסדרי גודל
  3. פרסום בויקיפדיה: הון והתנדבות

תגיות: , ,

16 תגובות

16 תגובות לפוסט “
חופשי חופשי
”

  1. # lisardggYNo Gravatarבתאריך 30 Nov 2009 בשעה 13:23
    והיום בבלוג: איפה הגבול בין “סלטים חופשי” לניצול של הכנסת האורחים? והאם הוא תופס גם לגבי מידע חופשי? http://blog.strawjackal.org/2009/11/%d7%...

    via Twitoaster

  2. # lisardggYNo Gravatarבתאריך 30 Nov 2009 בשעה 13:33
    @omervk Thank you. Now are you gonna answer my open questions?

    via Twitoaster

  3. # roee_rNo Gravatarבתאריך 30 Nov 2009 בשעה 13:43
    @lisardggY זה נחשב למנומס לבקש מבעל בלוג לערוך תגובה שהגבתי אצלו?

    via Twitoaster

  4. # lisardggYNo Gravatarבתאריך 30 Nov 2009 בשעה 13:49
    @roee_r בהחלט. למחוק או לערוך?

    via Twitoaster

  5. # roee_rNo Gravatarבתאריך 30 Nov 2009 בשעה 13:52
    @lisardggY השתמשתי בכינוי שהיה אמור להיות חד פעמי. תוכל למחוק את ה”שהוא נספח א’ ליפתח” מהכינוי? תודה.

    via Twitoaster

  6. # omervkNo Gravatarבתאריך 30 Nov 2009 בשעה 13:32
    @lisardggY nicely put.

    via Twitoaster

  7. # עומר ון קלוטןNo Gravatarבתאריך 30 Nov 2009 בשעה 15:40
    חופשי לעולם ישאר מונח סובייקטיבי. בעל השווארמיה רושם “חופשי” ומתכוון ל”חופשי לשים בפיתה שקנית ממני כמה שתרצה” וממשלת ארה”ב רושמת “חופשי” ומתכוונת ל”חופשי לשימוש אישי ומיידי.”
    ברגע שמישהו מגיע ומותח את המונח לצורה הסובייקטיבית אותה הוא מבין, מתחילים חיכוכים.
    אני, אישית, תומך לחלוטין בגישה הזו – אם אתה רוצה לרשום “חופשי”, דאג לזה שלא יהיה חוסר הבנה. בעל השווארמיה יכול להגביל את מספר ההגעות לסלטים והשימוש בקערות שלו בלבד (כמו שעושים בהרבה מקומות של “אכול כפי יכולתך”) ובעלי האתר יכולים לייצר מנגנון throttling שימנע הורדה מאסיבית של חומר. מי ש”נפגע” מהשימוש במונח “חופשי” יכול עכשיו להסיק מסקנות, אבל שלא יבוא לבכות כשמה שהוא אומר חוזר אליו כמו בומרנג.
  8. # omervkNo Gravatarבתאריך 30 Nov 2009 בשעה 13:40
    @lisardggY commented

    via Twitoaster

  9. # רועי שהגיע אחר-כךNo Gravatarבתאריך 30 Nov 2009 בשעה 15:41
    התשובה היא גם פשוטה – כשזה נראה שזה כבר לא בסדר. יש לי הרגשה שהשאלה שלך היא שאלה שהתשובה עליה דומה לתשובה שנתן השופט פוטר סטיוארט לשאלה “מהי פורנוגרפיה?”:

    I shall not today attempt further to define the kinds of material I understand to be embraced within that shorthand description ["hard-core pornography"]; and perhaps I could never succeed in intelligibly doing so. But I know it when I see it, and the motion picture involved in this case is not that. (Justice Potter Stewart, concurring opinion in Jacobellis v. Ohio 378 U.S. 184 (1964).

    למעשה, את התשובה לשאלה הסגרת כבר בפתיחת הפוסט, כשכתבת על “קונבנציות חברתיות”.
    יצויין, אגב, שהקונבנציה החברתית שלא מאפשרת לי להגיע עם מיכל פלסטיק ולמלאו בטחינה היא קונבנציה שאני מבין טוב יותר מאשר קונבנציה שתמנע ממר שוורץ לעשות את שעשה.


     

  10. # אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 30 Nov 2009 בשעה 15:54

    אני חושב שברור לכולם מה מגבלות החופשי בפלאפל. השאלה היא אם יש הצדקה להגבלות כאלה גם כשמדובר במידע, שם השיקולים הכלכליים של משאבים מוגבלים לא תופסים. אם המידע הוא באמת חופשי וברשות הציבור, והמנגנון העתקה תוכנן, בוא נניח, כך שהוא לא פוגע ברוחב הפס או במשאבי הרשת, האם יש לגיטימיות למנוע העתקה? האם העובדה שהדפסת עותקים ב-8 סנט לעמוד מהווה מקור הכנסה לאגף ההדפסות של הממשלה הפדרלית היא סיבה טובה למנוע את ההעתקה, או שגוף ממשלתי מחויב תמיד לרווחיות מינימלית, אבל לא מקסימלית?

  11. # רועי שהגיע אחר-כךNo Gravatarבתאריך 30 Nov 2009 בשעה 16:08
    אני יכול לחשוב על רציונל נוסף למניעת ההעתקה, מעבר לשאלת הההכנסות למדינה. כאשר אדם קורא שניים-שלושה או חמישים פסקי דין, אפשר להניח שהוא קורא אותם לשימושו האישי. אולי הוא סטודנט שכותב עבודה, אולי הוא עורך דין שכותב סיכומים. אבל כשאדם מחליט שהוא רוצה אצלו בבית עותק של כל הפסיקה האמריקאית שקיימים העתקים מקוונים שלה, חזקה עליו שהוא לא עושה את זה מטעמים של סקרנות אקדמית או של אספנות, אלא מטעמים מסחריים. הוא, כנראה, רוצה למכור למישהו את הגישה למאגר שהקים. למדינה יש אינטרס לפקח על הדברים האלה, מכיוון שמאגרים מהסוג הזה זוכים למידה רבה של אמון בקרב ציבור המשתמשים. במהלך חיי המקצועיים יצא לי לעשות שימוש בחמישה מאגרים דיגיטליים (מקוונים ושאינם מקוונים) של פסקי דין, כולם כאלה שעולים כסף. מעודי לא בדקתי שפסק הדין או דבר החקיקה שקראתי באותם מאגרים זהה בנוסחו לנוסח הרשמי שפרסמה המדינה. הסיבה שלא בדקתי היא האמון שאני רוכש לא רק למאגרים האלה, אלא גם למדינה שאותה אני מחזיק כמי שבדקה בציציותיו של מי שהיא מאפשרת לו לתווך בינה לבין הציבור. (כמובן, אני מודע לתמימות המסויימת שבעמדתי, הן במישור העובדתי – אני לא יודע אם המדינה באמת בדקה – והן במישור הערכי – אני לא יודע אם אני צריך להאמין למדינה).
    וכל זה נאמר לפני שאני מתחיל לדבר על פעמוני האזהרה שצריכים לצלצל לרשויות אבטחת מידע כאשר מישהו מתקין תוכנה שגורפת לתוך משאית תכנים שלמים במקשה אחת.
    ואגב, אם אני מבין נכון את הידיעה על שוורץ, אף אחד לא אסר עליו לעשות את זה. בעל הפלאפליה לא ניגש ובעט אותו לרחוב, אלא רק שאל אותו “סליחה, אדוני, בשביל מה אתה צריך כל כך הרבה טחינה?” להבנתי, מרגע שהתברר שהוא רק מנצל לרעה את הזכות לטחינה בחינם, החליט בעל הדוכן שלא לנקוט בשום פעולה נוספת.
  12. # אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 30 Nov 2009 בשעה 16:17

    לגבי שתי הנקודות האחרונות שלך – אני מסכים. אין ספק שהדאגה הראשית של ה-FBI היא התקנה של תוכנות בילוש ומעקב על מחשבים ממשלתיים. וגם הצעדים של ה-FBI כאן היו מידתיים לכל הדעות – חקירה, בדיקה וירידה מהנושא. רציתי רק לדון בשאלות שעולות מכאן.

    השאלה כאן היא מה דינו של מידע שמוגדר כרשות הציבור. אני לא יודע בדיוק מה אומר החוק, האמריקאי או הישראלי, אבל אני חושב שזה חוקי למכור מאגר של מידע הנתון ברשות הציבור, לא? אני מסכים עם הדאגה שמאגר כזה ינוצל באופן מפוקפק, כמו מכירה במחיר מופרז או הכנסת מידע שקרי למאגר אמין. אבל בסופו של דבר הממשלה כאן אמונה על מידע השייך לאזרחים, וצריך לבדוק בציציותיה כל פעם שהיא מונעת גישה אליו.

  13. # רועי שהגיע אחר-כךNo Gravatarבתאריך 30 Nov 2009 בשעה 17:04
    אני מסכים עם זה שהמדינה לא יכולה למנוע גישה (או לפחות, שהמדינה צריכה סיבה טובה באמת למנוע גישה) למידע שהוא נחלת הציבור. העניין הוא שכאן לא נמנע גישה. למעשה, הסיפור של שוורץ הוא סיפור שממחיש כיצד ראוי שהמדינה תפעל, ולא סיפור שמראה לאן המדינה יכולה להידרדר אם לא משגיחים עליה. אתה הבאת סיפור שבו חופשי הוא באמת חופשי.
    לעניין חוקיות הפעלת מאגרים בתשלום: וודאי שזה חוקי. שהרי אם לא כן המדינה היתה נלחמת במאגרים האלה, ואף אחד מהם לא היה מפרסם בעמוד הכניסה אליו “אני המאגר המועדף על 80% משופטי ישראל”, כמו שעושה אחד המאגרים האלה. השאלה היא מידת הפיקוח שיש למדינה על המתווכים האלה (וזה נכון, אגב, לא רק לגבי מידע חופשי: זה נכון לגבי כל דבר שהמדינה צריכה לספק לאזרח ובמקום לספק את זה ישירות בוחרת לעשות אאוט-סורסינג).
    את הפיקוח על המתווך אפשר, ואולי צריך, גם לראות לא כהגבלה על הפצת המידע אלא כאמצעי להבטיח נגישות של הציבור למידע. פיקוח על המתווך (בין אם הוא נעשה  על ידי ביקורות תקופתיות ובין אם הוא נעשה על ידי התקשרות חוזית) יפחית את הסיכון שהמתווך ימנע גישה למידע (ושינוי המידע כמוהו כמניעת גישה אליו).
  14. # יובלNo Gravatarבתאריך 01 Dec 2009 בשעה 00:06
    אני נוטה להסכים עם רועי ואני רק אציין שיש הבדל מהותי, לדעתי, בין מידע לבין מאגר מידע שמכיל את אותו המידע. מאגר מידע הוא כוח, הוא יכולת , אפשר לעשות איתו דברים שמהותית הם שונים ממה שאפשר לעשות עם פרטי המידע אחד אחד. והחוק מכיר בהבדל הזה, ראו למשל את חוק הגנת הפרטיות http://research.haifa.ac.il/~rfried/privrule_heb.html, שמגביל את היכולת של כל גוף לייצר מאגר מידע, גם ממידע שנגיש לו בכל מקרה. כלומר – זה שזה חוקי עבורך להשיג מידע כלשהו זה לא אומר שחוקי עבורך לרכז אותו במאגר. כי מאגר נותן לך לעשות דברים שלא עבורם המידע נגיש עבורך.
    העובדה שהטכנולוגיה הופכת את ההבדל העקרוני הזה למעורפל היא כבר סיפור אחר.
  15. # איילNo Gravatarבתאריך 01 Dec 2009 בשעה 02:05
  16. # אודיNo Gravatarבתאריך 07 Dec 2009 בשעה 17:35
    אגב, רק על מנת להתקטנן- 1.8 מיליון עמודים בעלות של 8 סנט העמוד הם
    0.08 דולר * 1,800,000 שהם רק 144,000 דולר.
    אמנם לא כסף קטן, ועדיין.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • דיונים פעילים בטוויטר

  • Meta

  • תגיות ונושאים

    IANAL Turtle Tracks אובמה אוכל אינטרנט אינפוגרפיקה אלכוהול אמזון אמריקנה בלוגוספירה גוגל היסטוריה זכויות יוצרים חברה חופש מידע טוויטר טיפוגרפיה טכנולוגיה טלוויזיה יומן קריאה כלכלה מוזיקה מחשבים מיקסטייפ מם מנהלה נוסטלגיה סלולריות ספרים עיצוב עיר עיתונות פוליטיקה פייסבוק פרסום קטנוניות קינדל שירות לציבור שפה תל אביב תמונות תקשורת תרבות תרבות צריכה תרבות רשת

  • מהעבר

  • עמודים קבועים