Oct 19 2009

טיפוגרפיה להמונים

יפתח הזכיר לי היום את סימן האירוניה, אחד מסימני הפיסוק המלבבים עליהם כתבתי בעבר, חלק מסט של סימני פיסוק אקספרימנטליים שניסו לצוף לתוך התודעה הציבורית מאז סוף המאה ה-19, וכולל סימנים גם להבעת ספק, התמרמרות או הסכמה.

למה הם לא תפסו? מאותה סיבה, אני חושב, שאנשים לא אוהבים שמסבירים להם בדיחות. אחד העקרונות החשובים בכתיבה יצירתית הוא המימזיס – אל תגיד לקורא מה הוא צריך להרגיש, אלא תשתמש בתיאורים וכלים לשוניים כדי להעביר לו את התחושה שאתה רוצה להעביר. Show, don’t tell.

באותה מידה, סימני הפיסוק הללו נתפסו כדיאגסיס – הסבר לקוראים על מה הם אמורים להבין, בלי להשתמש בשפה עצמה כדי להעביר את זה. רק פרוזה עצלנית במיוחד תדרש לסימנים הללו, וחבל לעודד את העצלנות הזו. ובכתיבה אחרת? אקדמית, עיתונאית? שם אנחנו פחות נדרשים לסימנים הללוט פשוט כי הם באים לתאר תחושות, ולא אירועים.

“אבל אבנר”, זעק אלי יפתח בהתרגשות, בעודו מטיל ספק בטיעוני, “מה בנוגע למסנג’רים למיניהם והסמיילים שלהם? ואנשים שבכל זאת כן מסבירים את הבדיחות שלהם?” שאל בהתנצחות1. ואני חייב להודות שיש משהו בדבריו.

עם כל המבכים על מותה של המילה הכתובה, היא זוכה לתפוצה חסרת היקף בעשור האחרון – הרבה יותר מאשר בתקופה שלפני התקשורת הקולית והחזותית. אנשים כותבים יותר מכתבים, מסרים במסנג’ר, פוסטים בבלוג והודעות טקסט מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה. אמנם אלו אינם יצירות אמנות, אבל זו בדיוק הנקודה – הם אינם יצירות אמנות. הם לא מחויבים למימזיס ולפרוזה אלגנטית. הם אמצעי תקשורת יומיומית שמנסים להעביר את המסר שלהם בצורה היעילה והאופטימלית, במגבלות התפיסה והשפה. לכן קמו האמוטיקונים, והקיצורים, וה-LOL בסוף כל משפט, בין אם מצחיק או לא. כי אנשים לא רוצים להעביר אירוניה, או זעם, או הסכמה באופן סובטילי ומספק – הם רוצים פשוט להעביר את הסנטימנטים. ולכן, כמאמר יפתח (והפעם המילים הן באמת שלו) “המסומן זקוק למסמן, אבל המסמן הזה לא תפס”.

ולכן צריך להעלות את המודעות לסימן האירוניה ולאחיו. וצריך שיותר פונטים יציגו אותם, ושיותר מקלדות יתמכו בהם, ושיותר אנשים, מעל הכל, יבינו אותם. הצורך קיים. הבו את ה-Pointdacclamation.jpg לעם.

 


1. טכנית, אני לא באמת יודע אם ככה הוא שאל או זעק, כי דיברנו במסנג’ר2.
2. טכנית, אלה לא ממש המילים שהוא השתמש בהן במסנג’ר, כי שכתבתי אותו כדי שיתאים לסגנון הפרוזה האידיוסינקרטי שלי. אבל זה בסדר, כי לא מדובר כאן ביפתח האמיתי, אלא ביפתח, הדמות הפיקטיבית בבלוג שלי.

5 תגובות

5 תגובות לפוסט “טיפוגרפיה להמונים”

  1. אני רק רוצה לומר שאין להסיק מדבריי הנרגשים, או יותר נכון נרגשים פיקטיבית, שאני רואה בעין יפה את השימוש באמוטיקונים. LOL ו-:) הם לגיטימיים בעיני משום שהם מיידעים את הצד השני במבע פניי מבלי שהוא יחזו בהם (ההפסד כולו של הצד השני). לעומת זאת “…” ו”!”, או כל מיני סמיילים אחרים לא מעבירים מבע חיצוני אלא מבע פנימי, ואותם אני מתעב.
    סמיילי שאני מאוד אוהב הוא זה שמסומן במסנג’ר כ”:|”. אני צריך לחשוב למה.

  2. אבקש לציין כי לעתים ישנה תחושה שביטויים כגון “אידיוט” ו”אמאש’ך” הפכו למעין אמוטיקונים בשיחות המסנג’ר של יפתח. כמובן, אני לא מוציא מכלל אפשרות שזה קורה רק בשיחות מסנג’ר איתי. ואני אשמח לדעת איזה מבע פיזי בדיוק יש ל”:|”, יקירו של יפתח.
    וברצינות: הבעיה שלי עם אמוטיקונים נבעה מהעובדה שהם נתפסו אצלי כמשהו שמחליף מלים. אני חושב שבראשית ימי המסנג’ר שלי ניסיתי להימנע משימוש בהם. אבל ככל שהזמן חולף, וככל ששיחות המסנג’ר נעשות חלק חשוב יותר ומהיר יותר מהאינטראקציה שלי עם בני אדם אחרים, אני נזקק להם יותר ויותר. איכשהו, כשאני כותב כתיבה פחות מיידית, ויהיו אלה פוסטים, טוקבקים, אימיילים או כתבי בי-דין, אני לא עושה שימוש באמוטיקונים. כאשר יש לי זמן לחשוב על מה אני רוצה לכתוב ולערוך את הטקסט טרם הפצתו, הרבה יותר קל להעביר ניואנסים באמצעות הטקסט הכתוב, ללא עזרים ויזואליים. יתירה מכך: בטקסטים מורכבים שכאלה, לאמוטיקון אין את היכולת להעביר ניואנס. האמוטיקון הוא כלי גס מאוד. הוא טוב לטקסטים גסים. אין לו מקום בתוך טקסטים עדינים יותר (כאן היה צריך, אולי, לבוא סימן העמימות, אם הייתי יודע איך מכניסים אותו לטוקבק).
    שיחות מסנג’ר, הרבה יותר מטקסטים אינטרנטיים אחרים, מדמות שיחה בעל פה. כמו שיודע כל מי שהתנסה בתמלול של שיחה בעל פה, הטקסט היבש חסר, כמעט תמיד, מימד חשוב. בצבא היינו מוסיפים את המימד הזה באמצעות הערות כתובות, שכונו “הערות ב”ר”. האמוטיקונים, במידה מסויימת, הם הערות הב”ר של המסרים המידיים.

  3. The Daily Dolly 19/10/2009 at The Daily Dollyבתאריך 19 Oct 2009 בשעה 20:47

    […] קשתן כותב על סימן האירוניה, על ההבדל בין תקשורת יום יומית […]

  4. פאזיNo Gravatarבתאריך 20 Oct 2009 בשעה 09:11

    שלחת אותי למסע קצר נוסף בוויקי. תודה!

  5. ד.ק.No Gravatarבתאריך 21 Oct 2009 בשעה 21:37

    סימנים לציון אירוניה לא תפסו מכיוון שאירוניה שייכת לתחום הפרגמטיקה בשפה, ולא ניתן להעמיד פרגמטיקה על סמנטיקה. לעולם יהיה ספק לגבי איך השתמשת בסימן האירוניה, אם ברצינות או לא. וזה בנפרד מהעובדה שאירוניה (כמו מטאפורה) מאבדת את כל כוחה כשהיא מפורשת. (מאמר מכונן למי שיש כוח: Donald Davidson: What Metaphors Mean).
    אמוטיקונים, לעומת זאת, מיוחדים בכך שהם לא באים לומר כלום, אלא רק להביע. מבחינה זו הם מאוד שימושיים, והם לא באמת מקבילים להבעות בשר ודם, גם אם הם נולדו שם. יש להם חיים משל עצמם. יש עוד דברים כאלה שנולדו מעולם הקומיקס. אני לא מכיר דרך לא טקסטואלית טובה להביע “?!?” או “@#$%%”.
    נקודה אחרונה: אני מחפש אמוטיקון לחרדה קיומית. אולי 0: עם ידיים על האוזניים או משהו כזה. יש כאן מעצב\ת שיכול\ה להרים את הכפפה?

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים