כמה מחשבות על מגדר ומאבק

פורסם ב:

בעקבות העצרת אתמול, כמה שיחות עם חברים והודעה של חברה בפייסבוק, הפנמתי כמה דברים שראיתי ושמעתי סביבי בזמן האחרון. לכל מי שבקיא בתאוריות מגדריות וכל זה נראה לו ברור מאליו, אני מתנצל; אני כותב כדי לנסח לעצמי דברים שאני חושב עליהם.

ההומואים שדיברו והופיעו ביום שבת בעצרת – גל אוחובסקי, עברי לידר, יניב ויצמן – היו כולם מה שנקרא הטרו-נורמטיבי. הם נראים, מתלבשים ומסתפרים כמו גבר ישראלי ממוצע. וזו גם הקריאה שלהם – “תסתכלו עלינו. אנחנו בדיוק כמוכם. קבלו אותנו!”. המאבק שלהם הוא סביב העדפה מינית.

מהצד השני, אני שמעתי על הרבה אנשים שיצאו מהעצרת הזו מאד כועסים ומאוכזבים. אנשים מהצד הלסבי והטרנסג’נדרי של הקהילה הרגישו מנותקים מההצהרות שהיו על הבמה. זה לא בגלל המין של הדוברים, לא בגלל שלא היו כמעט נשים על הבמה. זה פשוט בגלל שבשביל לסביות רבות, ובטח בשביל טרנסג’נדרים, זעקת הקרב היא הפוכה מזו ששמעתי אתמול על הבמה. הסנטימנט כאן הוא “תסתכלו עלינו. אנחנו לא כמוכם. קבלו אותנו!”

סוניה ניסחה את זה כך היום בפייסבוק:

I do not want people to accept me only if I fit the hetro-normative mold that they made. I want to be accepted as a woman, a butch lesbian. I want to see someone that I can identify with talking on stage, and not just performing.

ההבדל המהותי כאן הוא שלמרות מה שסוניה כתבה, הלסביוּת שלה היא לא ממש הענין כאן. הבוצ’יות הרבה יותר מהותית, השבירה של ההגדרה המגדרית של הנשיות. המראה הנשי, הבגדים הנשים, התספורת הנשית. אישה לא צריכה להיות לסבית בשביל זה – כבר שהגדירה ידידה אחרת, “בוצ’ית סטרייטית? זאת אני!”. ואין לי ספק שגם לנשים אלה יש בעיה למצוא מודל הזדהות על הבמה הציבורית.

אני לא אומר שאלה מאפיינים מובהקים של המאבק ההומואי לעומת הלסבי. לא חסרות לסביות שטוב להן עם המאפיינים המגדריים הנשיים הסטנדרטיים ורוצות רק שיקבלו את ההעדפות הרומנטיות והמיניות שלהן. ולא חסרים הומואים שמתקשים להתחבר להגדרות המגדריות הגבריות. אבל ההרגשה שלי כצופה מן החוץ – ושל סוניה כמעורבת – היא שהמסר שמועבר הוא של נורמטיביות. לכן היא כועסת.


פורסם ב:

by

Comments

19 תגובות על “כמה מחשבות על מגדר ומאבק”

  1. תמונת פרופיל של אסף
    אסף

    שמעתי טענות דומות בסביבה – לא רק לגבי האנשים על הבמה, אלא גם לגבי הקהל. וכ"מביט מהצד" (זכר אשכנזי חילוני סטרייט), זה נשמע לי קצת מטופש. קודם כל, מרבית ההומואים הם אכן נורמטיביים למדי. במראה, בהתנהגות, בשאיפות. כמעט כולם רוצים 2.4 כלבים וילד, או להיפך. ובית צמוד-קרקע בפרברים. ובמידה מסויימת, זאת האירוניה של מאבקם של ההומואים. הם לא יוצאים נגד "ערכי המשפחה", מה שזה לא יהיה. לא, הם (מרביתם) רוצים את אותן קלישאות כמו כולנו. לא שזה משנה במשהו, כי "ערכי המשפחה" הם סתם תירוץ להומופוביה. וכדרכם של תירוצים, אם לא הוא, יהיו אחרים.
    אז מה אתם\הם רוצים בעצם? שיהיה על הבמה נציג לכל תת-זרם ולכל נטייה שהיא שנרשמה ע"י חוקרי מגדר? לא עדיף ללכת עקב בצד אגודל, ולבנות הבנה בקרב הצד שמנגד? אני חושב שבשורה התחתונה, עצם העובדה שהגיעו לשם ליכודניקים בכירים, ואמרו דברים שקהל המצביעים המסורתי שלהם לא רוצה לשמוע, וכל זה שודר בפריים-טיים (שודר, נכון? ראיתי שהיו ניידות שידור) – כל זה צעד אדיר לקראת ההבנה ש"רצח זה בעצם לא בסדר. לא הולכים ורוצחים בני אדם. באמת שלא. נו נו נו."

  2. תמונת פרופיל של יפתח
    יפתח

    אני ארחיק לכת יותר ממך ואומר שהיחס של אנשי הקהילה לאנשים שאינם, כהגדרתך, הטרו-נורמטיביים, ממחיש עד כמה אנשי הקהילה מחזיקים בעצמם עמדות הומופוביות. כלומר ה"בעיה" היא לא ב"מיתוג" ההפגנה, כי אם בעמדות הבסיס.
    עם זאת, אם בכל זאת יש כאן אלמנטים כאלה ואחרים של ניהול המאבק, אז אני לא יודע מה צריך לעשות. כלומר, השאלה היא כיצד ניתן לנהל מאבק יעיל לקבלתה של הקהילה לחברה הכללית: אם בהצגת הומואים שנראים כמו סטרייטים (או בהצגת הומואים שהלכו יותר מדי למכון כושר ועכשיו הם נראים כמו פרודיה על סטרייטים)שיחסית קל לחבב, כאשר רק לאחר מכן להגיד "אה, יש אצלנו גם דמויות יותר ססגוניות", או אם בהצגת דמויות "מאתגרות" כבר בהתחלה, תוך נטילת סיכון שהקבלה לחברה הכללית תהיה קשה מורכבת יותר.

  3. תמונת פרופיל של אבנר קשתן

    אסף: אתה אומר שכל צעד של קבלה של האחר יתרום לשתי הקהילות (ואני אעשה כאן רדקוציה מכוונת לשתי קהילות), ההטרו-נורמטיבית והלא-הטרו-נורמטיבית. יגידו חברי הקבוצה השניה – לא. אתה חותר כאן ללגיטימציה של העדפה מינית, אבל לא עושה את זה ע"י טענות של "קבל את השונה ממך", אלא ע"י "אנחנו לא בעצם שונים ממך, אתה לא חייב לשנוא אותנו". וההבדל כאן מהותי, כי הוא לא חותר לקבלה אוניברסלית של האחר, אלא רק להגדרה מחודשת של מי הוא האחר – ומשאיר את הטרנסג'נדרים (ומבחינתי כאן בוצ'ות הן טרנסג'נדריות, פשוט בגלל שהן לא תואמות למגדר) מחוץ לגדר. ולא רק מחוץ לגדר – גם בלי בעלי הברית שלהם, ההומוסקסואלים ששואפים להשתלבות בנורמטיביות.

  4. […] היה אחד הנאומים החזקים והמרגשים בעצרת. אבנר קשתן מתייחס לנושאים דומים לאלו שעלו בנאום, ופותח דיון מעניין […]

  5. תמונת פרופיל של יואב
    יואב

    ומה עם הפאנקיסטים? והשמנים? והערסים "הכבדים"? והערבים הלא מחמדיים? והברסלבים? והחנונים? והסתם מכוערים? מתי ראית אותם בטלוויזיה ולא מוצגים כקוריוז או בתוכניות מגודרות? התקשורת הישראלית (וההפגנה הייתה מעל הכל אקט תקשורתי) היא תקשורת ממלכתית, ממורכזת, שלא מקבלת את השונה ללא קשר להעדפתו המינית. לכרוך את מאבקן של הבוצ'יות במאבק הקהילה להכרה כללית זו שוב אותה ראייה צרה של הקהילה, שהיא לצערי כמו שגיליתי בשבוע האחרון צרה וחשוכה לא פחות מזו של "מתנגדיה".
    אתה צודק, המסר שמועבר הוא מסר של נורמטיביות, אבל זה נכון לגבי כולם – בין תהיה סטרייט או תהיה הומו או טרנסג'נדר או לסבית. המסר הזה, הקפיטליסטי במהותו – המפחד מכל מי שקורא תיגר על הערכים המקובלים, אינו מפלה בין נטייה מינית לאחרת. התקשורת אינה סובלנית לאנשים שאינם נורמטיביים, היא מכניסה את הסוטים מן הנורמה לתוכניות "טיפוליות" (היפה והחנון, לרדת בגדול) – הטרוטופיות – שזה כמעט מתבקש להגיד בציניות שהשלב הבא הוא תוכנית טיפול להומואים בהנחיית בניזרי.
    העובדה שאין תוכנית שכזו, ושהפריים במידה רבה חוגג את דמותו של ההומו הנשי, מעידה שסה"כ הקהילה נתפסת כנורמטיבית, לפחות ע"י השמאלנים הממלכתיים מהתקשורת. הבוצ'יות נמצאות באותה סירה בה נמצאות כל אותן קבוצות אותן הזכרתי בהתחלה. יש לזה קשר להופעתן החיצונית, אך זה לא בגלל ההעדפה המינית (ולכן אין לזה קשר ל"מאבק על קבלת הקהילה לחברה הכללית", שכאמור רוב ההומואים והלסביות הם פחות או יותר בנורמה). בכך לפחות יש נחמה – ההעדפה המינית ככל הנראה אינה נתפסת כמי שקוראת תיגר על הערכים הממלכתיים. זוהי לא הומופוביה, לא של התקשורת ולא של הקהילה, אם כבר זו הטרוגניות-פוביה.

  6. תמונת פרופיל של יואב
    יואב

    ולסיכום בקצרה: כל עוד ההעדפה המינית נטולת "אידיאולוגיה", הרי שהיא מתקבלת. הומו שאינו מתייחס להעדפתו המינית כחלק מתרבות-נגד הוא נורמטיבי, לסבית שהלסביות שלה היא הצהרה פוליטית – הופכת למוקצה ולסוטה בדיוק כמו המתנחלים, חובבי הסאדו וכל שאר הקבוצות שהופעתן החיצונית מיוחסת לאיום אידיאולוגי על המרכז הממלכתי-שמאלני-קפיטליסטי של התקשורת הישראלית ועל תרבות הצריכה.

  7. תמונת פרופיל של אבנר קשתן

    יואב: אני מסכים עם מה שאמרת, גם אם לא עם כל הרטוריקה הפוסט-קולוניאליסטית :) – וזה גם מה שניסיתי להביע בפוסט. הבוצ'יות היא המאפיין שגורם לדחיה, לא ההעדפה המינית. אני חושב שגם לא חסר הומופוביה – תעבור על טוקבקים מהשבועות האחרונים ותראה כמה רתיעה יש לאנשים גם מהנטיות המיניות – אבל שללא הספק המאבק המגדרי כולל את כל הקבוצות שמנית, והוא סביב קבלת האחר באשר הוא אחר. ההומוסקסואלים פשוט מצאו את עצמם בלב המאבק.

  8. תמונת פרופיל של יפתח
    יפתח

    כמו שאבנר אמר צריך לשים דברים בפרופציות ולהזכיר שההומופוביה בחברה החילונית-ליברלית בישראל היא עמוקה ומושרשת גם כיום, גם כלפי straight acting gays.
    אני מניח שיש כל מיני סיבות לכך שההומואים (ההטרו-נורמטיביים) הם הקבוצה החזקה בקהילה. כנראה הם הגדולים מבחינה מספרית. אבל יש לכך סיבות אחרות, שקשורות לבעיות רחבות יותר בחברה הישראלית: מצבן של לסביות הוא פחות טוב מזה של הומואים, כשם שמצבן של נשים בחברה הוא פחות טוב מזה של גברים. נשים משתכרות פחות מגברים, וכך גם לסביות משתכרות פחות מהומואים. אחוז הגברים בקרב הזוגות החד-מיניים שהתחתנו עד כה בקנדה הוא משמעותית גבוה יותר, כנראה משום שהם פשוט יותר יכולים להרשות לעצמם טיול יקר שכזה. החברה שלנו לא מתייחסת ברצינות לנשים, וכך גם ללסביות. חוסר הרצינות מופנה כלפי נטייתן המינית. רבים (גברים סטרייטים) מדי סבורים שאין באמת נשים לסביות, אלא פשוט יש נשים שלא מצאו את הזין הנכון (הזין של אותם גברים, אם זה לא ברור).
    באופן כללי הדיבורים האלה מזכירים לי את הדיבורים שיש ביחס למאבק הפמיניסטי. אחת הביקורות המשמעותיות בישראל על שדולת הנשים ועל יתר ארגוני הנשים היו שהם למעשה לא מגינים על הנשים כולם, אלא רק על הנשים האשכנזיות העשירות, או לפחות אלה ש"הוגרלו" להן חיים טובים יחסית. הטענה היא שהבג"צ שהביא לפתיחת קורסי הטיס בצבא לנשים הוא בג"צ שמעטות ממש יכולות ליהנות ממנו. אותו הדבר לגבי המאבק המשפטי שאותם ארגונים ערכו בשנתיים האחרונות על מנת לאפשר לנשים לנכות הוצאות הטיפול וההשגחה על ילדיהן כהוצאה מוכרת, וזאת אף על פי שרוב מכריע של הנשים בישראל כלל לא מגיעות לסף המס. כלומר: הבעיות של נשים אשכנזיות מתל-אביב (נניח, הכנסה נמוכה יותר משל מקביליהן הגברים) הן שונות מאלה של נשים מזרחיות משדרות (אין עבודה; בממוצע יש יותר ילדים בבית אז יותר קשה לצאת לעבודה), והבעיות של שתיהן שונות משל נשים עולות (סכנת חיים מצד בן הזוג שמוציא תסכוליו על אשתו; אין עבודה; אין שפה), נשים גרוזיניות (כלומר, ילדות בנות 13 שמחותנות לבחירת ליבן), נשים חרדיות (שנאלצות ללדעת יותר מדי ילדים, שנושאות במלוא הנטל הכלכלי בבית, ושלא יזכו לכל מעמד משמעותי בחברה שלהן) או נשים בדואיות (שמורחקות מלימודים בגיל רך). ועכשיו תנסו לכנס את כל אלה למקום אחד ותמצאו מצע משותף. שמעתי שלפני כמה שנים אירע ניסיון כזה. מרגלית צנעני (דמות סימפטית), מצאה לנכון לשיר את "ירושלים של זהב". זה עיצבן את הנשים הפלסטיניות ואת נשות הקשת המזרחית, וכל הכינוס התפוצץ.

  9. תמונת פרופיל של אסף
    אסף

    אבנר, מה שאני טוען הוא שמהפכות רדיקליות (מלשון שורשיות) הן פנטסיה. כמו דרקונים ועב"מים. אף אחד לא ינפנף מטה קסמים כזה או אחר, ולמחרת נקום בעולם של פרפרים ודובונים צמריריים. כבני אדם, נולדנו לשנוא. נולדנו להיות אלימים, טריטוריאליים, ונולדנו עם יכולות מרהיבות להיות מנייקים כלפי אלו ששונים מאיתנו. ניתן לשנות את זה, ללא ספק, אבל לאט לאט. מעולם לא שמעתי ולו פעיל רדיקלי אחד שמתאר באופן שניתן לקבל כקרוב להגיוני איך יום אחד תבוא המהפכה, ולאחריה הכל יהיה יותר טוב.
    אז לאט לאט. ראשית נלמד לקבל את אלו שיותר דומים לנו. אני לא רואה איך יתכן שזה לא מתקבל על דעת כולם כשלב הכרחי. אני פשוט לא מסוגל להבין את זה.

  10. תמונת פרופיל של אסף
    אסף

    יפתח: אחת הבעיות, היא שחלק מהבעיות שאתה מעלה נובעות דווקא מההתייחסות לכולן ולכולם כאל זהים.
    והדוגמא הטובה ביותר היא האלימות במשפחה. כל עוד נטען, כמו שטוענים לא מעט ארגונים פמיניסטיים, שאלימות במשפחה קיימת באופן זהה על פני כל הקשת הסוציואקונומית, לא נוכל לספק טיפול הולם לבעיה.

  11. תמונת פרופיל של אבנר קשתן

    אסף: אני חושב שאנחנו מנהלים כאן שני דיונים שונים. אתה מאמין שהמאבק הטרנסג'נדרי צריך לעבור דרך המאבק ההטרו-נורמטיבי, ושזהו שלב הכרחי בדרך. יכול להיות. אני לא יודע מה הדבר הנכון לעשות. אני לא ניסיתי לטעון שאלה צודקים או שאלה צודקים. רק להבהיר שהטרנסים מאמינים שלא משם תבוא הגאולה, ולכן חוסר הרצון שלהם להטמיע את המאבק שלהם במאבק ההטרו-נורמטיבי ותחושת הניכור כשהצד שלהם – שאותו הם רואים כצד נפרד ויעד שונה – לא זוכה להכרה.

  12. תמונת פרופיל של דובי

    אסף: אבל… אממ… היא כן קיימת (לפחות באופן היסטורי) על פני כל הקשת הסוציואקונומית.

  13. תמונת פרופיל של אסף
    אסף

    דובי: תודה, החכמתי.

    אבנר: כמובן, אתה צודק. אבל בעצם יש כאן הרבה יותר ממאבק אחד. יש מאבק על זכויות אישיות, יש מאבק על קבלה חברתית, ואני בטוח שחכמים ממני ידעו לפלח את העניין בצורה אף יותר ממוקדת. אה, כמובן, מאבק על הזכות לחיות. לנשום. הזכות לחילוף חומרים.

    ומצד השני, העניין שתת-קבוצה (ולא בטוח שזאת תת קבוצה – אלא במובן המתמטי – שכן לא בטוח שמלכתחילה התיחום הלהט"בי הוא בעל משמעות מקיפה) לא מוצאת עצמה במאבק, אתה צודק, וזאת כמובן שאלה אחרת.

  14. תמונת פרופיל של Morin

    אתה אומר, בוצ'ה היא שונה, אבל הומוסקסואל הטרו-נורמטיבי הוא כמוני (כמונו). אבל מישהו אחר יאמר, אם אתם כמונו, אל תחזיקו ידיים. אם אתם מחזיקים ידיים, אתם כבר לא הטרו-נורמטיביים. אם אתם מתנשקים, על אחת כמה וכמה. הדרך היחידה להבטיח ליברליות אמיתית היא להבטיח את זכותם של הבוצ'ות והאוחצ'ות המוחצנות לחיים טובים ובטוחים. מוסרית, זו העמדה שלי.
    מעשית, מה יותר נכון פוליטית וציבורית? למשוך את הגבול עוד קצת ועוד קצת, או להציב גבול רחוק יותר ולעמוד על כך שכל מה שבתחומו לא מסכן את האנשים – לא רק במכות מגברים זרים או בפיגוע ירי, אלא גם בהערות פוגעניות והטרדות? נראה לי שמתיחות עדינות של הגבול הן מה שקורה בכל מקרה, ולאו דווקא לטובת הליברליות. אבל ויכוח על הדרך הוא רק ויכוח על הדרך.

  15. תמונת פרופיל של אסף
    אסף

    מורין, מי אומר? כי אם אלי כתבת, הרי שלא רק שלא אמרתי זאת, אלא גם לא אמרתי זאת. וזה קצת לא מנומס לשים מילים בפיהם של אחרים.

  16. תמונת פרופיל של אבנר קשתן

    מורין: לא, זה לא מה שאני אומר. יניב ויצמן ואחרים אומרים את זה. לא התייחסתי בכלל ליחס של החברה בכללותה למגזרים שונים. אני רק מדבר על זרמים שאני רואה בתוך הקהילה.

  17. תמונת פרופיל של נועה דרור

    ככל שהדרמתי ברשומה, חשבתי יותר ויותר על כתבה נהדרת שהתפרסמה בניו-יורקר לפני כמה חודשים על קבוצת ה-Van Dykes – להק של לסביות בוצ'יות זועפות שהחברות בו שינו את שמות המשפחה שלהן ל-Van Dyke ונסעו ב-van ברחבי ארה"ב בשנות ה-70. מומלץ בחום רב.
    הקטע שהתדקלם לו שוב ושוב בראשי נוכח הרשומה הוא הציטוט של למאר ואן-דייק, המנהיגה הלא רשמית אך המובהקת של הקבוצה, שסוגר את הכתבה:

    Your generation wants to fit in,” she told me, for the second time. “Gays in the military and gay marriage? This is what you guys have come up with?” There was no contempt in her voice; it was something else—an almost incredulous maternal disappointment. “We didn’t sit around looking at our phone or looking at our computer or looking at the television—we didn’t sit around looking at screens,” she said. “We didn’t wait for a screen to give us a signal to do something. We were off doing whatever we wanted.”

    בהקשר התוכני – אני מניחה שהדיפרנציאציה הפנימית הזו היא רק אחד הגורמים לפרגמנטציה האינסופית שבתוך הקהילה. לפי ההגיון הזה, ההטרו-נורמטיבים הם המדירים למיניהם, כי למרבה האירוניה, גם לקהילות שנתפסות כמייצגות ציבורי-שוליים יש צורך במיינסטרים ובשוליים משל עצמן.

    ואתה צודק, כמובן: באמת יש בעיה למצוא מודל הזדהות על הבמה הציבורית.

  18. תמונת פרופיל של יואב
    יואב

    אולי הגיע הזמן להכיר בכך שכפי שיש כמה זרמים בפמיניזם, עם מטרות שונות ותפיסה שונה של מהו פמיניזם, יש זרמים שונים בקהילת הלהט"ב ולהתחיל לתת בהם שמות וסימנים. אני מניח שלאנשי הקהילה יש כינויים משלהם לזרמים השונים, אך זה לא מוטמע בשיח הכללי לצערי.

  19. תמונת פרופיל של יפתח
    יפתח

    הערה קטנה שמטרידה אותו מאז קריאת הפוסט לראשונה: גל אוחובסקי הוא לא ממש סטרייט אקטינג. אפשר למצוא אוחצ'ות גדולות ממנו, ובכל זאת.
    אגב, הוא פוטר ממעריב לפני כשלוש שנים לאחר שהוא הקדיש טור שלם במוסף סופשבוע לנושא עיצובו של שיער הערווה הגברי