Aug 10 2009
כמה מחשבות על מגדר ומאבק
בעקבות העצרת אתמול, כמה שיחות עם חברים והודעה של חברה בפייסבוק, הפנמתי כמה דברים שראיתי ושמעתי סביבי בזמן האחרון. לכל מי שבקיא בתאוריות מגדריות וכל זה נראה לו ברור מאליו, אני מתנצל; אני כותב כדי לנסח לעצמי דברים שאני חושב עליהם.
ההומואים שדיברו והופיעו ביום שבת בעצרת – גל אוחובסקי, עברי לידר, יניב ויצמן – היו כולם מה שנקרא הטרו-נורמטיבי. הם נראים, מתלבשים ומסתפרים כמו גבר ישראלי ממוצע. וזו גם הקריאה שלהם – “תסתכלו עלינו. אנחנו בדיוק כמוכם. קבלו אותנו!”. המאבק שלהם הוא סביב העדפה מינית.
מהצד השני, אני שמעתי על הרבה אנשים שיצאו מהעצרת הזו מאד כועסים ומאוכזבים. אנשים מהצד הלסבי והטרנסג’נדרי של הקהילה הרגישו מנותקים מההצהרות שהיו על הבמה. זה לא בגלל המין של הדוברים, לא בגלל שלא היו כמעט נשים על הבמה. זה פשוט בגלל שבשביל לסביות רבות, ובטח בשביל טרנסג’נדרים, זעקת הקרב היא הפוכה מזו ששמעתי אתמול על הבמה. הסנטימנט כאן הוא “תסתכלו עלינו. אנחנו לא כמוכם. קבלו אותנו!”
סוניה ניסחה את זה כך היום בפייסבוק:
I do not want people to accept me only if I fit the hetro-normative mold that they made. I want to be accepted as a woman, a butch lesbian. I want to see someone that I can identify with talking on stage, and not just performing.
ההבדל המהותי כאן הוא שלמרות מה שסוניה כתבה, הלסביוּת שלה היא לא ממש הענין כאן. הבוצ’יות הרבה יותר מהותית, השבירה של ההגדרה המגדרית של הנשיות. המראה הנשי, הבגדים הנשים, התספורת הנשית. אישה לא צריכה להיות לסבית בשביל זה – כבר שהגדירה ידידה אחרת, “בוצ’ית סטרייטית? זאת אני!”. ואין לי ספק שגם לנשים אלה יש בעיה למצוא מודל הזדהות על הבמה הציבורית.
אני לא אומר שאלה מאפיינים מובהקים של המאבק ההומואי לעומת הלסבי. לא חסרות לסביות שטוב להן עם המאפיינים המגדריים הנשיים הסטנדרטיים ורוצות רק שיקבלו את ההעדפות הרומנטיות והמיניות שלהן. ולא חסרים הומואים שמתקשים להתחבר להגדרות המגדריות הגבריות. אבל ההרגשה שלי כצופה מן החוץ – ושל סוניה כמעורבת – היא שהמסר שמועבר הוא של נורמטיביות. לכן היא כועסת.
* * *
on 
אז מה אתם\הם רוצים בעצם? שיהיה על הבמה נציג לכל תת-זרם ולכל נטייה שהיא שנרשמה ע”י חוקרי מגדר? לא עדיף ללכת עקב בצד אגודל, ולבנות הבנה בקרב הצד שמנגד? אני חושב שבשורה התחתונה, עצם העובדה שהגיעו לשם ליכודניקים בכירים, ואמרו דברים שקהל המצביעים המסורתי שלהם לא רוצה לשמוע, וכל זה שודר בפריים-טיים (שודר, נכון? ראיתי שהיו ניידות שידור) – כל זה צעד אדיר לקראת ההבנה ש”רצח זה בעצם לא בסדר. לא הולכים ורוצחים בני אדם. באמת שלא. נו נו נו.”
עם זאת, אם בכל זאת יש כאן אלמנטים כאלה ואחרים של ניהול המאבק, אז אני לא יודע מה צריך לעשות. כלומר, השאלה היא כיצד ניתן לנהל מאבק יעיל לקבלתה של הקהילה לחברה הכללית: אם בהצגת הומואים שנראים כמו סטרייטים (או בהצגת הומואים שהלכו יותר מדי למכון כושר ועכשיו הם נראים כמו פרודיה על סטרייטים)שיחסית קל לחבב, כאשר רק לאחר מכן להגיד “אה, יש אצלנו גם דמויות יותר ססגוניות”, או אם בהצגת דמויות “מאתגרות” כבר בהתחלה, תוך נטילת סיכון שהקבלה לחברה הכללית תהיה קשה מורכבת יותר.
אתה צודק, המסר שמועבר הוא מסר של נורמטיביות, אבל זה נכון לגבי כולם – בין תהיה סטרייט או תהיה הומו או טרנסג’נדר או לסבית. המסר הזה, הקפיטליסטי במהותו – המפחד מכל מי שקורא תיגר על הערכים המקובלים, אינו מפלה בין נטייה מינית לאחרת. התקשורת אינה סובלנית לאנשים שאינם נורמטיביים, היא מכניסה את הסוטים מן הנורמה לתוכניות “טיפוליות” (היפה והחנון, לרדת בגדול) – הטרוטופיות – שזה כמעט מתבקש להגיד בציניות שהשלב הבא הוא תוכנית טיפול להומואים בהנחיית בניזרי.
העובדה שאין תוכנית שכזו, ושהפריים במידה רבה חוגג את דמותו של ההומו הנשי, מעידה שסה”כ הקהילה נתפסת כנורמטיבית, לפחות ע”י השמאלנים הממלכתיים מהתקשורת. הבוצ’יות נמצאות באותה סירה בה נמצאות כל אותן קבוצות אותן הזכרתי בהתחלה. יש לזה קשר להופעתן החיצונית, אך זה לא בגלל ההעדפה המינית (ולכן אין לזה קשר ל”מאבק על קבלת הקהילה לחברה הכללית”, שכאמור רוב ההומואים והלסביות הם פחות או יותר בנורמה). בכך לפחות יש נחמה – ההעדפה המינית ככל הנראה אינה נתפסת כמי שקוראת תיגר על הערכים הממלכתיים. זוהי לא הומופוביה, לא של התקשורת ולא של הקהילה, אם כבר זו הטרוגניות-פוביה.
אני מניח שיש כל מיני סיבות לכך שההומואים (ההטרו-נורמטיביים) הם הקבוצה החזקה בקהילה. כנראה הם הגדולים מבחינה מספרית. אבל יש לכך סיבות אחרות, שקשורות לבעיות רחבות יותר בחברה הישראלית: מצבן של לסביות הוא פחות טוב מזה של הומואים, כשם שמצבן של נשים בחברה הוא פחות טוב מזה של גברים. נשים משתכרות פחות מגברים, וכך גם לסביות משתכרות פחות מהומואים. אחוז הגברים בקרב הזוגות החד-מיניים שהתחתנו עד כה בקנדה הוא משמעותית גבוה יותר, כנראה משום שהם פשוט יותר יכולים להרשות לעצמם טיול יקר שכזה. החברה שלנו לא מתייחסת ברצינות לנשים, וכך גם ללסביות. חוסר הרצינות מופנה כלפי נטייתן המינית. רבים (גברים סטרייטים) מדי סבורים שאין באמת נשים לסביות, אלא פשוט יש נשים שלא מצאו את הזין הנכון (הזין של אותם גברים, אם זה לא ברור).
באופן כללי הדיבורים האלה מזכירים לי את הדיבורים שיש ביחס למאבק הפמיניסטי. אחת הביקורות המשמעותיות בישראל על שדולת הנשים ועל יתר ארגוני הנשים היו שהם למעשה לא מגינים על הנשים כולם, אלא רק על הנשים האשכנזיות העשירות, או לפחות אלה ש”הוגרלו” להן חיים טובים יחסית. הטענה היא שהבג”צ שהביא לפתיחת קורסי הטיס בצבא לנשים הוא בג”צ שמעטות ממש יכולות ליהנות ממנו. אותו הדבר לגבי המאבק המשפטי שאותם ארגונים ערכו בשנתיים האחרונות על מנת לאפשר לנשים לנכות הוצאות הטיפול וההשגחה על ילדיהן כהוצאה מוכרת, וזאת אף על פי שרוב מכריע של הנשים בישראל כלל לא מגיעות לסף המס. כלומר: הבעיות של נשים אשכנזיות מתל-אביב (נניח, הכנסה נמוכה יותר משל מקביליהן הגברים) הן שונות מאלה של נשים מזרחיות משדרות (אין עבודה; בממוצע יש יותר ילדים בבית אז יותר קשה לצאת לעבודה), והבעיות של שתיהן שונות משל נשים עולות (סכנת חיים מצד בן הזוג שמוציא תסכוליו על אשתו; אין עבודה; אין שפה), נשים גרוזיניות (כלומר, ילדות בנות 13 שמחותנות לבחירת ליבן), נשים חרדיות (שנאלצות ללדעת יותר מדי ילדים, שנושאות במלוא הנטל הכלכלי בבית, ושלא יזכו לכל מעמד משמעותי בחברה שלהן) או נשים בדואיות (שמורחקות מלימודים בגיל רך). ועכשיו תנסו לכנס את כל אלה למקום אחד ותמצאו מצע משותף. שמעתי שלפני כמה שנים אירע ניסיון כזה. מרגלית צנעני (דמות סימפטית), מצאה לנכון לשיר את “ירושלים של זהב”. זה עיצבן את הנשים הפלסטיניות ואת נשות הקשת המזרחית, וכל הכינוס התפוצץ.
אז לאט לאט. ראשית נלמד לקבל את אלו שיותר דומים לנו. אני לא רואה איך יתכן שזה לא מתקבל על דעת כולם כשלב הכרחי. אני פשוט לא מסוגל להבין את זה.
והדוגמא הטובה ביותר היא האלימות במשפחה. כל עוד נטען, כמו שטוענים לא מעט ארגונים פמיניסטיים, שאלימות במשפחה קיימת באופן זהה על פני כל הקשת הסוציואקונומית, לא נוכל לספק טיפול הולם לבעיה.
אבנר: כמובן, אתה צודק. אבל בעצם יש כאן הרבה יותר ממאבק אחד. יש מאבק על זכויות אישיות, יש מאבק על קבלה חברתית, ואני בטוח שחכמים ממני ידעו לפלח את העניין בצורה אף יותר ממוקדת. אה, כמובן, מאבק על הזכות לחיות. לנשום. הזכות לחילוף חומרים.
ומצד השני, העניין שתת-קבוצה (ולא בטוח שזאת תת קבוצה – אלא במובן המתמטי – שכן לא בטוח שמלכתחילה התיחום הלהט”בי הוא בעל משמעות מקיפה) לא מוצאת עצמה במאבק, אתה צודק, וזאת כמובן שאלה אחרת.
מעשית, מה יותר נכון פוליטית וציבורית? למשוך את הגבול עוד קצת ועוד קצת, או להציב גבול רחוק יותר ולעמוד על כך שכל מה שבתחומו לא מסכן את האנשים – לא רק במכות מגברים זרים או בפיגוע ירי, אלא גם בהערות פוגעניות והטרדות? נראה לי שמתיחות עדינות של הגבול הן מה שקורה בכל מקרה, ולאו דווקא לטובת הליברליות. אבל ויכוח על הדרך הוא רק ויכוח על הדרך.
הקטע שהתדקלם לו שוב ושוב בראשי נוכח הרשומה הוא הציטוט של למאר ואן-דייק, המנהיגה הלא רשמית אך המובהקת של הקבוצה, שסוגר את הכתבה:
Your generation wants to fit in,” she told me, for the second time. “Gays in the military and gay marriage? This is what you guys have come up with?” There was no contempt in her voice; it was something else—an almost incredulous maternal disappointment. “We didn’t sit around looking at our phone or looking at our computer or looking at the television—we didn’t sit around looking at screens,” she said. “We didn’t wait for a screen to give us a signal to do something. We were off doing whatever we wanted.”
בהקשר התוכני – אני מניחה שהדיפרנציאציה הפנימית הזו היא רק אחד הגורמים לפרגמנטציה האינסופית שבתוך הקהילה. לפי ההגיון הזה, ההטרו-נורמטיבים הם המדירים למיניהם, כי למרבה האירוניה, גם לקהילות שנתפסות כמייצגות ציבורי-שוליים יש צורך במיינסטרים ובשוליים משל עצמן.
ואתה צודק, כמובן: באמת יש בעיה למצוא מודל הזדהות על הבמה הציבורית.
אגב, הוא פוטר ממעריב לפני כשלוש שנים לאחר שהוא הקדיש טור שלם במוסף סופשבוע לנושא עיצובו של שיער הערווה הגברי