Aug 03 2009
יריקה בפרצוף
מגיע לו רופא לעבודה, בבית החולים. הוא עייף, כי הוא בקושי הספיק לישון בין משמרת למשמרת, כי התקנים לרופאים בבתי חולים בישראל נקבעו בשנות השישים, ולא עודכנו לאוכלוסיה הנוכחית. אבל הוא בא לעבודה. הוא בא לטפל בחולים. אולי הוא רופא צעיר, עדיין חדור תחושת שליחות, רוצה לעזור לאחיו האדם. אולי הוא רופא ותיק – מריר, מתוסכל משנים של משכורות עלובות ואיומים על חייו מחולים שמרגישים שמגיע להם יותר. זה לא ממש משנה. הוא מגיע לעבודה, רופא ישראלי, בשביל לעזור לאנשים.
וחוטף יריקה בפנים. לא סתם יריקה – לא, ליריקות הוא כבר רגיל. כאן כבר עלינו מדרגה. “מֶנגלה!”, הם צועקים ברחובות. “הוא עושה ניסויים על ילדים!”. וזה לא משנה אם הרופא הוא דור שלישי לניצולי שואה, או שהוריו בילו את שנות החמישים במעברות לעולי מרוקו, או שעלה מרוסיה בשנות ה-90. קריאות “מנגלה” הן תופסות לכולם, ולא רק בישראל. אין כמעט רוע שמתקרב לשם הזה, שהפך לשם דבר לחוסר אנושיות, לרשע האולטימטיבי. אין משהו שיכול לפגוע יותר ברופא שבא כל בוקר, בין אם בשמחה או במרירות, בהתלהבות או באפאתיות, אבל בא כל בוקר לעזור לאנשים.
אבל בכל זאת יש משהו אחד שבכל זאת גרוע יותר. כשיעקב ליצמן, סגן שר הבריאות – סגן שר בשם בלבד, כי אין ממש שר מעליו – ליצמן, שהוא בעצם הבוס של הרופאים כולם, בכל בתי החולים הציבוריים, איפה שהרופא הלא-כל-כך-תיאורטי שלנו עובד – ליצמן בא לאותו המון שעומד מחוץ לבית החולים וקורא “מנגלה”, שמאיים על חייהם של רופאים – לא באוויר, אלא בשיחות טלפון מאיימות באישון לילה. ליצמן בא לאותו המון שעומד מול עובדיו, רופאיו, ולא עומד מולו. לא. הוא שולף מכיסו מאות אלפי שקלים ושם אותם כערבות לאותה אם לילד המורעב. וזה לא משנה אם היא הרעיבה או לא הרעיבה – את זה אני אשאיר למשטרה ובית המשפט להכריע. מה שמשנה הוא שמאחוריה התייצב המון אלים, שעלה על בתי החולים ובפיו שטנה ושנאה ורעל ורצח. מול ההמון הזה התייצב ליצמן, ובכספו אמר את דברו.
ומה אמור להבין אותו רופא לא כל-כך תיאורטי? כשהבוס שלו, סגן-השר-במעמד-של-שר שלו, מוציא ממיטב כספו – הרבה יותר ממשכורת שנתית של רופא ממוצע – כדי לתמוך ולהגן על המאשימים אותו בזוועות? איך הוא יכול לראות את זה כמשהו חוץ מיריקה בפנים לממסד הרפואי כולו, ולרופאים אישית?
* * *
on 
אמרת את זה בצורה הכי מדויקת שאפשר, חודר עד העצם.
הלב נשבר ואולי אח”כ מתאחה חכם יותר. אני רק יכול להשתתף בצערו.
בלי להיכנס לעניין הקונקרטי ממש, ובלי להתעלם מהחשש שהרקע למהומות של החרדים היה הקושי להתמודד עם החום המעיק בישיבות נטולות המזגן, אומר כך: יש לי תחושה עמומה שאשה חרדית (כמו אשה רוסיה או אשה פלסטינית) אוהבת את ילדיה, ומנסה לדאוג לכל מחסורם. המהומות, בעיני, לא נבעו מן העובדה שהחרדים סבורים שהרעבת ילדים היא מעשה ראוי. אלא הן נבעו מחוסר אמון שלהם במערכת ומאי הבנה בין הצדדים. אמון והבנה נבנים באמצעות עבודה קשה של שני הצדדים. המשמעות היא שבפרשה הזו גם בית החולים הדסה כשל, ולו מבחינה הסברתית, ביחס לאותה קהילה.
(וזה בלי שנכנסתי בכלל לכך שרוב בתי החולים, לרבות הדסה, אינם מצויים בבעלות המדינה ושיש בעיות קשות של ניגוד עניינים במשרד הבריאות ביחס לבתי חולים המצויים בבעלותה. הרופאים בהדסה אינם מקבלים את משכורתם מן המדינה ואינם זקוקים לתמיכתה. הם כפופים לפיקוחה של המדינה שנועד לוודא מתן שירות ראוי לציבור).